כיסים, תרנגולים והרשלה: יום הכיפורים בסיפורי שלום עליכם

מעגל השנה היהודי היה בשביל הסופר שלום עליכם הרבה יותר מתאריכים הנעוצים בלוח השנה. מועדי ישראל היו בעיניו הזדמנות למבט חברתי נוקב, או אם תרצו: במה. במה שבה העיירה נעצרת, המסכות החברתיות נסדקות והשחקנים מתגלים כאנשים. שהרי מה עושה סאטיריקן טוב? נועץ סיכה בבועה החברתית דווקא כשהיא מציגה עצמה בשיא תפארתה.

יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, הפך אצל שלום עליכם, שמו הספרותי של שלום רבינוביץ׳, לזירה חברתית בוערת, עם מסרים שיכולים להדהד גם יותר ממאה ועשרים שנים לאחר כתיבתם.

קבלו שלושה סיפורים של שלום עליכם על יום הכיפורים, שיגרמו לכם, אולי, להיות אנשים טובים יותר במהלך השנה.

״ניערו כיסיו״: מה קורה כשמתבצע פשע דווקא ביום הכיפורים?

בקובץ הסיפורים ״אנשים קטנים בעלי השגות קטנות״ חבוי לו סיפור קטן, שנכתב בשנת 1902, אך נראה כאילו יצא מתוך סדרה של אדיר מילר כיום.

אורח אמיד הגיע לעיירה כתריליבקה, ודווקא בערב יום הכיפורים. הוא תורם ביד נדיבה, מוצא מקום באכסניה המקומית, אך את סכום הכסף הגדול שנשא עימו, 1,800 רובל, הוא לא משאיר באכסניה, שבה עוד לא הייתה כספת כנהוג היום. במקום זאת, הוא טומן אותו במקום הבטוח ביותר שיכל להעלות על דעתו – בתוך ה״עמוד״, כלומר בתא הסטנדר שקיבל בבית המדרש. שהרי מי יגנוב ביום הכיפורים בעיירה יהודית כסף ועוד מבית המדרש?

והינה, בצאת החג, נשמעת זעקה בבית המדרש. הכסף נעלם. הרב יוזיפל, רבה המהולל של כתריליבקה, מצווה מייד לנעול את שערי בית המדרש ונושא נאום חוצב להבות על הפשע הנורא. בסוף הנאום הוא גם מצווה על קיום חקירה: ״צריכים אנו לחקור ולדרוש, לרדת לשורש הדבר… על כן, עלינו לבדוק זה את זה, למשש, לנער את הכיסים, למן הראשון שבבלתים ועד השמש, לא לפסוח על איש. נה, יהודים, נערו את כיסיי!״

לאחר המחווה של הרב, שאכן הפך את כיסיו והראה שריקים הם, כל בית המדרש מרוקן את כיסיו, ומוכיח שלא שם ידו על האוצר. חוץ מאחד. לייזר יוסף. מי היה לייזר? חתנו המלומד של גביר העיירה, בקי היודע אלף דפי גמרא בעל פה, ולו ״כל ט״ו המעלות״. והינה, דווקא הוא, הצדיק שבעיירה, מתחנן שלא יפשפשו בכיסיו מפאת הביזיון. הוא מאשים את האורח בטענות שווא על גניבה, מוכן להישבע בכל שבועות התורה שלא נגע בכסף. אבל כל זה לא עוזר לו. ה״עוילם״ שכולם ניערו כיסיהם, ואף ראו את רב הקהילה עושה זאת, תופסים את לייזר, משכיבים אותו בכוח, ומנערים את כיסיו.

ומה מצאו בהם? לא אוצר. ״עצמות מכורסמות של רבע עוף, וכתריסר חרצנים לחים של שזיפים, שנאכלו זה עתה״. אוי לה לאותה בושה. העיירה חוזרת אל ביתה לשבור את הצום כשהיא מתפקעת מצחוק, מלבד הגביר וחתנו כמובן. ויש עוד אחד שממש לא צוחק. הרב יוזיפל, ״הלך יחידי, אבל וחפוי ראש, מוטרד ומודאג, ממש כאילו ניערו זאת מכיסיו״.

הרבה אפשר ללמוד מהסיפור המשעשע והעגום הזה. על חיצוניות ופנימיות, על דימויים ומציאות, ועל מה שמחזיק כל אחד מאיתנו בכיסיו מבלי שאחרים יודעים. גם על הנזקים ההיקפיים של חקירות אגרסיביות מדי אפשר ללמוד כאן דבר או שניים.

רגע, רגע, אתם שואלים – ומה עם האוצר? מי היה הגנב? שלום עליכם, כדרכו, סוגר זאת בביטול: ״הלך לאיבוד״. כי מה שחשוב זה לא הסיפור, אלא המסר.

״ספר הכפרות": מחאה חברתית של תרנגולים

יום תשרי בהיר אחד התרנגולים מארגנים מרד גלוי ובורחים מהלולים כדי להציל את עצמם ממנהג הכפרות. כך נפתח סיפורו של שלום עליכם משנת 1903, סיפור אשר גרסתו העברית, שהוכנה על ידי המחבר עצמו, הוקדשה לחיים נחמן ביאליק.

לאחר שהמלחמה בין התרנגולים לבני האדם הוכרזה באופן רשמי, משתמש שלום עליכם בנאומים של ראשי המחאה החברתית כדי להציג טענות נוקבות על מנהג הכפרות. כך, למשל, מוצג קטע מנאומו של אחד מראשי המחאה: ״קוקוריקו! שמעו נא רבותי! זה לנו מאות בשנים שבלילה אחד מלילות תשרי בני ישראל מכריעים לטבח אלפי אלפים ורבי רבבות של אחינו ואחיותינו בלי חמלה! …ואפילו נשים, שפטורות מן המצוות, חייבות בכפרות, ואפילו תינוקות… כולם חייבים לשפוך דם נקיים".

לאחר מאבק אלים התאספו בעלי הבתים אל בית הרב ויחד החליטו לפנות אל התרנגולים בדרכי שלום ולשלוח משלחת למשא ומתן. במהלך אותו משא ומתן תוהים העופות על הסיבה לשחיטתם ההמונית, ומקבלים תשובה מנומקת: ״הלא יהודים אנחנו, ויהודים חייבים בכפרות בערב יום הכיפורים״.

מול טיעון שכזה קשה למצוא תשובה, אך התרנגולים מבקשים בכל זאת לקבל את מראי המקומות שיובילו להלכה הפוגענית. תשובתם המגומגמת של האנשים חושפת את חולשת טיעוניהם, ומרמזת גם לאי לקיחת האחריות, ממש כמו בחטא הקדמון: ״בדינים אתם מדברים? … מנהג ישן הוא אצלנו, מנהג קדומים הוא. נסו נא לבטל את המנהג הזה אצל נשותינו״.

כאן משתמש שלום עליכם בתשובת התרנגולים כדי לומר את אשר על ליבו: "במטותא מכם, אמרו לנשיכם שגרועות הן אלף פעמים מעובדי אלילים, אכזריות הן, שופכות דם נקיים, ואין בלבן אף קורטוב של רחמנות! מנהג אכזרי בדו מלבן נשיכם העדינות".

מה קרה בסוף? גם כאן, כמו בכל סיפוריו של שלום עליכם, סוף מטריד ופתוח לפרשנויות שנותר עוד זמן רב בראשו של הקורא עם השאלה הלא חשובה של מי ניצח, ועם המסר היותר חשוב של מנהגים שאולי הגיע הזמן לחשוב עליהם מחדש.

״גמר חתימה טובה״: כמה באמת עולה השכלה?

שלום עליכם כתב בשלוש שפות: רוסית, יידיש, וגם עברית. את הסיפור ״גמר חתימה טובה״ כתב בעברית בשנת 1888, והוא מופיע בקובץ ״כתבים עבריים״.

הסיפור מתחיל בתפילה גדולה הבאה מן הלב: ״גם איש אחד לא התפלל ביום הגדול והקדוש, יום הכיפורים, כאשר התפלל החייט בונם הגדודי ואשתו אסתר״. לאחר תיאור התפילה הנשגבת חושף שלום עליכם על מה בדיוק התפללו: ״התפללו לה׳ כי יצליח את בנם בדרך אשר הלך בה, לעיר שבה ׳אוניוורסיטט׳, למען אשר יקובל בנם זה שם, במקום אשר יהיה בו, לפי דבריהם, איש שלם״.

מתברר שבני הזוג, ובעיקר האב, לא רוצים שבנם ילך בדרכם המקצועית. הם עצמם חיו חיים עגומים של עוני, עמלו ועבדו קשה ובקושי רב השיגו את לחמם. עבור בנם הם רוצים עתיד אחר וחיים קלים יותר. הוא ילמד מקצוע באוניברסיטה, יהיה דוקטור, ויחיה חיים של שפע. מדוע עליהם להתפלל באופן כה נשגב על עניין פעוט כמו קבלה למוסד אקדמי? לא בשל המכשול הפסיכומטרי, אלא בשל הגבלות על כניסת יהודים לאקדמיה.

קודם לתפילה ביום הכיפורים כבר פעלו ההורים לקידום המטרה. הם נעזרו ב״שר האלף״, המכיר את החייט משירותו הצבאי, והוא מצעיד את הבן לקראת ההשכלה והקריירה שבעקבותיה. אחת העצות הראשונות שהוא נותן לאב היא שינוי שם. למה? כי ״הרשלה״ הוא לא בדיוק שם שמקדם אותך בחיים: ״הכזה שם תקראהו? לו למצער קראת לו בשם גרישקה. אבל הרשלה? כלום אדם קורא לבנו שם כזה?!״. ומאז היה הרשלה לגרישקה בפי כול, חוץ מבפי אימו.

מפה לשם מצליח הרשלה-גרישא שלנו להתקבל לאוניברסיטה, וצפויות לו ארבע שנים מחוץ לביתו, למגינת לב אימו המתגעגעת. אך מקץ פחות משבועיים הוא חוזר לביתו אבל וחפוי ראש. הוראה חדשה התקבלה: רק עשרה אחוזים מכל מחזור יכולים להיות יהודים. הבן המנופה עובר שנה קשה, מתנכר לאימו, ומנסה להתקבל מחדש. על רקע כל זה באה התפילה ביום הכיפורים.

האם התפילה עזרה? די מהר.

יום הכיפורים חולף, סוכות עובר ומגיע הושענא רבה. בזה היום, בעוד אוכלים ההורים קרפלעך, מגיע שר האלף עם מכתב מהבן. המכתב נכתב במילים גבוהות ומפותלות שהאב שמע אך לא בדיוק הבין, אך היו מילים שדווקא ריחפו מול עיניו עד שכמעט עיניו יצאו מחוריהן: ״מלחמת הקיום… תעודת דת הנצרות…״. הבן התנצר, וכך הוסרה המגבלה לקבלו ללימודים.

שר האלף מנסה לשכך את ההלם, ומסביר כי הבן ״נועץ עם לבבו הרבה מאוד טרם עשה הדבר, ולא בלי דעת וחשבון הלך והמיר דתו״. הוא מסביר שלא הייתה ברירה לבן: ״הנה לך שני דרכים: שק לחזור על הפתחים או תמורה וגאולה, בחר לך אחת מאלה!… האם לא בנך הוא עוד? הלא בנך גם היום״.

החייט חוזר לביתו אדום פנים ורועד: ״אין לנו בן עוד אסתר! אבוד אבד גרישקה ועד נצח לא ישוב… לא מת, עוד חי הוא. אך לנו כמת נחשב, הוא המיר דתו!״. ״מי?״ זועקת האם, ״הרשלה?״

שלום עליכם מתייחס כאן, כמובן, למדרש המפורסם שלפיו בני ישראל זכו לצאת ממצרים בשל ארבעה דברים, והראשון שבהם ״שלא שינו שמם״. הדרך הקלה להבטיח עתיד טוב בגולה, סברו יהודים במשך הדורות, היא להיטמע. להפוך מהרשלה לגרישא, וכך מחייט עני לדוקטור אמיד. אך האם המחיר שווה? ומהי הורות טובה – כזו המנסה לסלול עתיד שונה מעברך, או כזו המתחשבת בעבר ובזהות הקולקטיביים שלנו כעם? מי אנחנו: גרישא או הרשלה?

יום בכיפורים הוא יום של תפילות. לפעמים התפילות אפילו מתקבלות, ושלום עליכם מזכיר לנו שהאחריות למה שאנחנו מתפללים אליו היא עלינו.

יום כיפור: יום של חשבון נפש. גם חברתי

בשלושת הסיפורים שסקרנו, מזמין אותנו שלום עליכם להתבונן ביום כיפור לא רק כיום של חשבון נפש מול הקדוש ברוך הוא, אלא גם כהזמנה לחשבון נפש חברתי ואישי. זהו חשבון נפש שתמיד רלוונטי, גם יותר ממאה שנים לאחר שנכתבו הסיפורים.