ביאליק נהג ללמוד בשבת חומש ומדרש כשעשן מסתלסל מהסיגריה שבידו, אך התנגד לחילול שבת בפרהסיה. ברנר כתב בלילות שבת כמה מיצירותיו החשובות ביותר, ונאבק נגד פתיחת ספריות ציבוריות בשבת. ז'בוטינסקי, החילוני הליברל, ירד פעם מרכבת באמצע הדרך עם כניסת השבת כדי לא להיכנס ליישוב יהודי תוך חילול שבת פומבי. בתו של אחד העם העידה כי אביה הקפיד שבשבת לא יעסקו בביתו בענייני חול או בשיחות על עסקים ופרנסה כדי לשמור על "קדושת היום", אף שלא האמין באלוהים. כאשר שאלת אופייה של השבת בחברה הישראלית שבה ועולה מפעם לפעם, כדאי להביט באופן שבו התייחסו לשבת אבות הציונות התרבותית-רוחנית.
זאב ז'בוטינסקי: השבת להגבלת מעסיקים
זאב ז'בוטינסקי היה מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית ומייסד בית"ר, הוגה דעות, סופר ועיתונאי. הוא נולד באודסה וגדל כחילוני, וכבר בצעירותו ציין כי לא ספג ערכי יהדות ומסורת במסגרת משפחתו ובבתי הספר שבהם למד. הוא האמין שקיום דת ומסורת הם בחירה אישית, והתנגד לניסיון לכפות מנהג דתי על ציבור רחב. עם זאת, ז’בוטינסקי העריך את ההיסטוריה והמורשת היהודית כמרכיב של זהות לאומית.
בשנת 1932 פרסם ז'בוטינסקי את ספרו "אומה וחברה", ובו קובץ מאמרים על משנתו המדינית. אחד מהם, "פרקים בפילוסופיה הסוציאלית של התנ"ך", הוקדש לניתוח שלוש מצוות אשר לדעתו מבטאות ערכים סוציאליסטיים חשובים, ביניהן מצוות השבת: "העקרון של 'שבת' הוא אותו שורש אשר מתוך שלוש אותיותיו צמח מלוא היקפה של התחיקה הסוציאלית בימינו, המגינה על זכויותיו ועל מצבו של הפועל השכיר".
לתפיסתו של ז'בוטינסקי, השבת היא הכרזה על כך שהיחס בין העובד והמעסיק אינו עניין פרטי; זהו עניין ציבורי וחברתי, שצריך להיקבע לפי נורמות מוסריות. התורה מלמדת אותנו כי לחברה אסור לעזוב את הפועל השכיר לחסדו של המעסיק, והיא אינה יכולה להרשות לבעל ההון לכפות על העני כל דבר שביכולתו לכפות עליו.
מה שמייחד את גישתו של ז'בוטינסקי זה שהוא לא דגל בסוציאליזם מלא. הוא ראה בתפיסה התנ"כית דרך אמצעית: מצד אחד, הכרה בצורך בהגנה חברתית חזקה ובהגבלה על כוחם של המעסיקים, ומצד שני, שמירה על חופש הפרט וזכותו ליוזמה אישית. התוכנית התנ"כית, לדבריו, "רחוקה הן מן הפראות הבלתי מרוסנת שבהתחרות של הפקר, הן מאותה עבדות שכרוכה בשיטות הסוציאליסטיות כולן".
"תשבות העבודה בשדה, למען ינפשו כל אנשי העבודה מהעבודה הקשה, ועל זה אין לעבור"
יוסף חיים ברנר: להעניש את מפירי יום המנוחה
הסופר והוגה הדעות יוסף חיים ברנר עלה לארץ במסגרת העלייה השנייה, והיה אידיאולוג סוציאליסט וחילוני. בכתביו מרבה ברנר להדגיש שהוא עצמו "חופשי", וכי מנהגי בית אבא וספרי ההלכה לא אמורים להיות שיקול בעיצוב היישוב או המדינה העתידית. הוא אפילו טוען את ההפך – יש לעקור מן השורש כל ניסיון לשימור המסורת.
בשנת 1914 התעורר בארץ פולמוס סוער על בחירתם של חלוצים חילונים בני העלייה השנייה לעבוד בשבת בפרדסי פתח תקווה, שהיו בבעלות איכרים דתיים ומסורתיים בני העלייה הראשונה. ברנר פרסם טור דעה נחרץ בנושא. לטענתו, זוהי חירותו של העובד להחליט מתי הוא נח ואיך הוא מגדיר מנוחה.
בהקשר החברתי ראה ברנר ביום מנוחה שבועי ערך גם לקיומה של חברה בריאה, ולא רק לרווחתו האישית של הפועל. לכן, הוא מסכים לקיומו של יום שבועי שבו המרחב הציבורי כולו שובת, או במילותיו: "החברה לתועלתה מחוקקת שביום אחד בשבוע תיסגרנה החנויות, יסגרו בתי–החרושת, תשבות העבודה בשדה, למען ינפשו כל אנשי–העבודה מהעבודה הקשה, ההכרחית, העיקרית, ועל זה אין לעבור, והעובר ייענש".
ברנר מייצר הפרדה בין המרחב הפרטי, שבו הוא מאמין שיש לשמור על חירות מוחלטת של היחיד לעשות כרצונו, לבין המרחב הציבורי, שבו חשוב להקפיד על יום אחד שבו כולם שובתים. נוסף על כך, הוא מבדיל בין עבודה לבין "מלאכה" במובן ההלכתי שלה. בעוד המלאכות האסורות על פי ההלכה (כתיבה, בישול, נסיעה וכדומה) אינן פוגעות ביום המנוחה הלאומי, העסקת עובדים בשכר בשבת היא פגיעה בחברה כולה.
אחד העם טבע את הביטוי המוכר "יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם"
אחד העם: אין מציאות של עם ישראל בלי שבת
אשר גינצברג, המכונה "אחד העם", היה אחד ההוגים המרכזיים של הציונות הרוחנית, ופיתח גישה ייחודית ליחס בין היהדות הדתית לבין הלאומיות. על אף שבחייו הפרטיים לא קיים מצוות, הוא האמין שקיימת אפשרות לחיבור רוחני עמוק עם המורשת היהודית גם ללא אמונה דתית, וכי ציונות אמיתית חייבת להכיר במרכזיותם של הנכסים התרבותיים של העם היהודי.
בשנת 1898 התנהל פולמוס באספת ראשי העדה הברלינית בנוגע לשאלת השבת: האם היא עניין דתי בלבד, או שיש לה ערך לאומי-היסטורי? בתגובה לנאומים שנישאו באספה, פרסם אחד העם את המאמר "שבת וציונות", שבו ציין את תובנתו נוכח הדברים: "רואים אנו אנשי־שם הרחוקים מאמונה, המודים בפה מלא שהם עצמם אינם שומרים לא את השבת ולא שאר חוקי הדת, יוצאים בכל זאת להגן בכל כוחם על השבת בתור מוסד היסטורי של כלל האומה… מטעמים לאומיים בלבד".
אמירותיהם של הדוברים בברלין הוכיחו את עמדתו: "מי שמרגיש בליבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות לא יוכל בשום אופן … לצייר לו מציאות עם ישראל בלי שבת". באותו מאמר גם טבע אחד העם את הביטוי שהפך מוכר בתרבות הישראלית: "יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם", ביטוי שיוחס בטעות לחז"ל ולחכמים קדמונים אחרים.
אחד העם האמין כי השבת אינה רק מצווה דתית, אלא גם נכס היסטורי לאומי. לתפיסתו, השבת שימשה מקור לחידוש רוחני שבועי שהציל את העם היהודי מלהידרדר לשפלות מוסרית ושכלית במהלך הגלות, ובכך הצילה את היהודים מהידרדרות מוסרית ואינטלקטואלית. לכן, לדעתו, על המנהיגות הציונית להכיר בערכה של השבת, ולתת לה מקום של כבוד בתנועה הציונית – ובהמשך גם במדינת ישראל.
חיים נחמן ביאליק: "השבת מקדשת את רגש היופי של האומה"
חיים נחמן ביאליק היה דמות בולטת בתחיית התרבות העברית: משורר, סופר, מתרגם ועורך, שנודע כ"משורר הלאומי". הוא נולד למשפחה דתית ולמד בישיבות, אך עזב את הדת ואת מסלול הלימוד לטובת פעילות ציונית-חילונית. ביצירתו אפשר למצוא הערכה למסורת וללימוד לצד ביקורת על הקיבעון שאפיין את העולם הדתי. כשעלה לארץ פעל לחיזוק התרבות היהודית כבסיס לזהות הלאומית.
ביאליק האמין שהשבת היא חלק משמעותי בחיים התרבותיים והרוחניים של העם היהודי, וביקש לטעון אותה בערך חדש עבור היישוב בארץ. לכן, הוא הקים מיזם חברתי בשם "עונג שבת" – אירועים תרבותיים רבי משתתפים שבהם התקיימו הרצאות בתנ"ך, היסטוריה, גיאוגרפיה ופילוסופיה. את מטרת המיזם הגדיר ביאליק כך: "בימי האר"י קבלה השבת תוקף וזוהר חדש, ועכשיו כשאנו שומעים 'פעמי גאולה' צריך תוכן השבת להיות קודש, ואולי מכאן תבוא רוח חדשה לכל מהלך חיינו".
בנאום שנשא בטקס הנחת אבן הפינה ל"אהל שם", מרכז תרבות יהודית-עברית בתל אביב, הסביר ביאליק את הרעיון שעמד מאחורי מיזם "עונג שבת", ואת חשיבותה של השבת ליישוב היהודי ולמדינה שעוד תקום, וטען כי "השבת מקדשת את רגש היופי של כל האומה כולה… היום הזה ראוי שבו יפגשו בני העם זה את זה, והיא סמל לשלום ואחדות. יש בתוכנו הרבה מפלגות עם תורות ו'שולחן ערוך' משלהן – תהי השבת סמל לאחדות. זוהי הכוונה ביסוד המסיבות של 'ענג שבת', לשם התחלה להתחדשותנו כאן".