שותים ויורים
ע”פ 2454/02 טיקמן דני נ’ מדינת ישראל
דני טיקמן, חייל בשירות סדיר, שירת כנשק בבסיס צבאי. את אחת מחופשותיו הוא ניצל לבילוי עם חבר קרוב בשתיית משקאות משכרים. בתום הבילוי ביקש טיקמן מהחבר שיסיע אותו לבסיס. בבסיס, נכנס טיקמן לנשקייה ולקח משם רובה מסוג M16 ומחסנית טעונה בכדורים. כל זאת, מבלי שקיבל אישור מקצין תורן ותוך התעלמות מהוראות הנשקית התורנית. השניים יצאו מהבסיס ונסעו ברחובות יפו. תוך כדי נסיעה, טיקמן פתח את החלון, והתחיל לירות לעבר עוברי אורח. מן היריות נפצעו ארבעה, אחד מהם קשה.
לטענת טיקמן, אי אפשר להרשיעו בעבירת ניסיון לרצח מכיוון שהוא לא התכוון להמית. נוסף על כך, נטען שלטיקמן עומדת הגנת השכרות, שכן פעל תחת השפעת חומרים משכרים, ולכן הפעולה לא נעשתה מתוך כוונה.
שיכור אחראי למעשיו
השופט רובינשטיין לא קיבל במקרה זה את הטענה להגנת השכרות, והוסיף את ההבחנה של המשפט העברי בין רמות השכרות השונות.
לדבריו, בהלכה, הכלל הבסיסי הוא ששיכור אינו זכאי ליחס שונה: “שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה – ממיתין אותו, מלקות – מלקין אותו, כללו של דבר: הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפילה” (עירובין סה, ע”א). כלומר, לכל מעשה של אדם שיכור יש תוקף משפטי והשלכות משפטיות, ככל אדם אחר, הן במישור הממוני והן במישור העונשין.
אך יש חריג לכלל זה – אדם שמוגדר במצב הקיצוני של “שיכור כלוט”, שלפי ההלכה הוא “פטור מכולם”. כלומר, אין למעשיו שום תוקף משפטי והוא לא נושא באחריות עליהם’ ולכן קובעת ההלכה שאי אפשר להעניש אדם על מעשים שעשה כשהוא “שיכור כלוט”.
מהו שיכור כלוט? התורה מספרת על לוט שהוא ניצל מהפיכת סדום, ומצא מסתור במערה יחד עם שתי בנותיו. בנותיו השקו אותו יין במשך שני לילות רצופים ללא ידיעתו והתעברו ממנו במהלך הלילות הללו. ולוט, לפי הסיפור, “לא ידע בשכבה ובקומה” (בראשית יט, לג-לה). כלומר, חוסר ידיעה מוחלט.
שכרות מרצון
עם זאת, יחסה של ההלכה שונה כלפי אדם שהזיק לחברו מתוך שכרות, גם אם היה בגדר “שיכור כלוט”. לפי ההלכה, המזיק מחויב לפצות את הניזק, כי בדיני נזיקין חל הכלל ש”אדם מועד לעולם” (משנה בבא קמא ו), ואפילו הוא שיכור. הטענה בהלכה היא שאם לא נקבע כך אז התוצאה תהיה הרת אסון, שאם לא כן… “כל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו ויפטר” (ים של שלמה).
יש הסתייגות נוספת ביחס לפטור מאחריות של אדם שנמצא במצב של “שיכור כלוט”: כשם שלוט נכנס למצב של שכרות מחוסר רצון, כך רק אדם שנכנס למצב שכרות שלא ברצונו יקבל פטור מאחריות. שאם לא כן, הוא אחראי למעשיו, כי היה עליו להימנע מלהשתכר ואם בחר בכך באופן מודע הרי שהוא “מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע” (מהרש”ל).
במקרה זה פסק השופט רובינשטיין כי ייתכן שהיורה היה “שיכור קלות” אך לא “שיכור כלוט”, ואי אפשר לומר ששכרותו של טיקמן גרמה לכך שחושיו התערפלו לגמרי ופגעה בהכרתו. ולכן, גם לפי עמדת המשפט העברי הוא היה ברמת מודעות מספיקה כדי להעמיד אותו לדין ולהעניש אותו על מעשיו הנפשעים.
