עיריית חולון עתרה לבית המשפט העליון נגד משרד הפנים בדרישה לאפשר לה לגבות סכום נוסף על פינוי פסולת של מפעלים שנמצאים בתחומה. הטענה של העירייה התבססה על העובדה שמפעלים אלו מייצרים פי שלושה פסולת מאשר משק בית ממוצע ועלות הפינוי היא גבוהה. האם זיהום וייצור פסולת הם סיבות מספיקות להעלאת מיסי הארנונה?
מי יממן את מפני הזבל?
בג”ץ 1756/10 עיריית חולון נ’ משרד הפנים
עיריית חולון ביקשה לשנות את חוק העזר העירוני כך שיאפשר לה לגבות, מעבר לחיובי הארנונה הבסיסיים, סכום נוסף עבור פינוי הפסולת העודפת של מפעלים בשטחה. משרד הפנים מנע מעיריית חולון לעשות זאת ולא אישר את החוק בטענה שהעירייה מעלה בכך את תשלומי הארנונה של מפעלים תעשייתיים, בשעה שעל תעריפי הארנונה חלה הקפאה על פי חוק.
עיריית חולון טענה שמבדיקה שערכה עולה שכמות הפסולת שמיוצרת במפעלים גדולה פי שלושה מכמות הפסולת המיוצרת על ידי משקי הבית, וכי עלות הפינוי של הפסולת הזו מגיעה לכדי עשרה מיליון שקלים בשנה. לטענת העירייה אין מדובר בהעלאת מיסי הארנונה, אלא בגבייה מוצדקת עבור שירות מיוחד, שהוא מעבר לזה הכלול בארנונה. העירייה הוסיפה שהשינוי של חוק העזר אינו עומד בסתירה למטרה של דיני ההקפאה והפיקוח על מחירי הארנונה, וכן שהתכלית של דיני איכות הסביבה מתיישבת עם עמדתה יותר מאשר עם עמדת המדינה.
זיהמת – שילמת!
השופטת דפנה ברק-ארז קבעה שההבחנה שמציעה עיריית חולון בין פסולת ביתית (שפינויה כלול בתשלומי הארנונה) ובין פסולת תעשייתית (שפינויה אינו כלול בתשלומי הארנונה) אינה מלאכותית כי אם להפך – היא הכרחית. השופטת קבעה שפינוי פסולת תעשייתית הוא חלק מעלויות הייצור של המפעל, וכשם שהעירייה לא תממן את הוצאות החשמל של המפעל, היא לא אמורה להשתתף בהוצאות פינוי הפסולת שלו. פינוי פסולת אינו סתם תוצר לוואי זניח של עבודת המפעל, אלא חלק מתהליך הייצור.
עוד הוסיפה השופטת ברק-ארז שחוקי איכות הסביבה, כחלק ממגמתם לצמצם פגיעה בסביבה, מושתתים על העיקרון של “זיהמת – שילמת”. החקיקה הסביבתית מושתתת כולה על עיקרון מאחד חשוב של צדק סביבתי, שמטיל את מימון הטיפול והמחזור של פסולת על מי שייצר אותה. החקיקה הזו נועדה ליצור תמריץ לפתרונות חלופיים כמו מחזור.
השופטת ברק-ארז חייבה את משרד הפנים לדון מחדש באישור החוק. עם דעתה הסכימו גם השופטים גרוניס והנדל. אבל בעוד השופטת ברק-ארז מצאה השראה בעקרונות הצדק הסביבתי, השופט ניל הנדל הוסיף נימוקים שלקוחים מדיני המשפט העברי.
סיפור מסקל האבנים והגנת הסביבה
השופט הנדל הציע את איסור “בל תשחית”, שיסודותיו בדיני המלחמה, ושקובע שאין להשחית את הסביבה בשעת לחימה. הנדל טען, בעקבות דברי הרמב”ם, שמדובר באיסור רחב החל על כל אדם בכל עת. על דברי הרמב”ם הוסיף הנדל את דברי הרב ד”ר נחום לאם, נשיא ישיבה אוניברסיטה בניו יורק, שהסביר כי עיקרו של האיסור איננו חלק מדיני ממונות, אלא חלק מדיני איסור והיתר. כלומר, האיסור של בל תשחית מבוסס על עיקרון דתי ומוסרי, בנוסף לעקרונות האקולוגיים, ולכן חשוב יותר משיקולים כלכליים.
בתלמוד מובא סיפור על אדם שהיה משליך אבנים מחצרו לרשות הרבים עד שעבר שם חסיד אחד והעיר לו שהוא משליך ממקום שאינו שלו למקום שהוא שלו. כלומר, החצר לא תמיד תהיה שלו, אבל ברשות הרבים גם הוא עצמו עלול להיתקל באבנים שהשליך. הסיפור הזה מחדד את התפיסה שכל נזק לרשות הרבים הוא נזק לכל אחד ואחד שמשתמש בה.
על הלקח הזה הוסיף השופט הנדל לקח הפוך – לא שרשות הרבים היא של כולנו, אלא שרשות היחיד אינה פרטית לגמרי:
“רשות היחיד של אותו חסיד “אינה שלו” מפני שההגבלות הנוגעות לאיכות הסביבה אינן נעצרות בסף דלתו של האדם, וחלות אף על מעשיו בד’ אמות ביתו, חנותו או בית המלאכה והמפעל שברשותו.”
כמובן, העקרונות של שימור הסביבה במשפט העברי אינם מצטמצמים לתחום המוסרי ויש להם השלכה על דיני הממונות. השופט הנדל הביא ראיות לעניין זה גם ביחס לפגיעה סביבתית על ידי ריח או רעש. הוא הוכיח שהחובה הבסיסית לטיפול בפסולת על פי ההלכה מוטלת על זה שמייצר אותה, והצביע על כך שחכמים יצרו סנקציות כלכליות על מי ששופך את זבלו לרשות הרבים. את הסנקציות האלה אפשר לתרגם בדרכים מגוונות למציאות ימינו, וכדבריו:
“דור דור וסביבתו, דור דור והחובה לשמור על איכותה. כמובן, המנגנונים הקונקרטיים שהוצגו חשובים פחות מהעקרונות והגישה כי יש לשאוף להסדיר את הנושא תוך הבנת ‘יצר האדם’ ואת אשר הוא יוצר.”
במקרה שלפנינו, חוק העזר שחוקקה עיריית חולון עלה בקנה אחד עם עקרונות המשפט העברי.
