ממשפט למשפט: על החשיבות של תום לב

ע”א 148/77 שאול רוט נ’ ישופה (בנייה) בע”מ

הזוג רוט רכשו בשעה טובה דירה מחברת “ישופה בע”מ”. הדירה נמסרה להם באיחור של שישה חודשים, ובנייתה למעשה לא הושלמה שכן התגלו אי התאמות מול המפרט הטכני. בני הזוג ביקשו לאכוף סעיף בחוזה מול חברת הבנייה, שלפיו במקרה של הפרת חוזה יש לשלם להם פיצוי מוסכם בגובה 25% ממחיר הדירה. חברת הבנייה דחתה את הטענה לאור סעיף אחר בחוזה, שלפיו קבלת הדירה בפועל על ידי הזוג היא ראיה לכך שקוימו תנאי החוזה. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת חברת הבנייה, והזוג ערער לבית המשפט העליון. שלושת שופטי ההרכב קבלו את הערעור של הזוג, אך הגיעו למסקנה זו בדרכים שונות.

הדיפה של טענות מוצדקות

לדעתו של השופט שמגר, הסעיף שקובע כי קבלת הדירה על ידי הקונה שוללת ממנו באופן גורף זכות לפיצויים מנוגד לתקנת הציבור, שכן היחסים שבין חברת הבנייה לבין הקונה אינם שוויוניים, והאינטרס הציבורי הוא להבטיח את זכויותיהם של הקונים.

השופט אלון לא סבר שהאינטרס הציבורי מצדיק את פסילת הסעיף בחוזה, אלא טען טענה אחרת: לפי סעיף 39 לחוק החוזים, יש לקיים את חיובי החוזה “בדרך מקובלת ובתום לב”. לדעתו, הסעיף הקובע כי קבלת הדירה מהווה ראיה לקיומו של החוזה אומנם נשאר תקף, אך השימוש שעשתה בו חברת הבנייה בפועל, כדי להדוף מראש טענות מוצדקות של הקונים, לא נעשה בתום לב.

כדי לבסס טיעון זה, יש להבין מהו בדיוק “תום לב” ומהם גבולותיו. כיוון שחוק החוזים נחקק בשנת 1973, והדיון נערך בשנת 1979, טרם התגבשה פסיקה מספקת להגדרת גבולות תום הלב. לדעת השופט אלון, במקרה כזה המקור שאליו יש לפנות הוא המשפט העברי:

“בבואנו לפרש בחוקיה של מדינת ישראל מושגי יסוד כגון תום לב, שאופיים הוא אוניברסלי והם נחלתה של חשיבה ערכית ומשפטית של כל מערכת משפט תרבותית, שומה עלינו לעיין בראש ובראשונה במשמעותם של מושגים אלה לאור עקרונותיו של המשפט העברי ומורשתה של ישראל”. עוד מוסיף אלון: “כל עצמו וגופו של המונח ‘תום לב’ מושג עברי מקורי הוא… משום כך, לעניין פירושו של מושג זה, מצווים אנו לפנות בראש וראשונה למשפט העברי”.

עשיית הישר והטוב

השופט אלון סקר את מופעיו של המונח “תום לב” במקורות, החל מהתנ”ך, וציין את חשיבות הנושא בעיני חז”ל, שקבעו כי אדם עתיד “ליתן את הדין על מעשיו בעולם הזה” והשאלה הראשונה שיישאל היא: “נשאת ונתת באמונה?” כלומר, האם נהגת בתום לב במסחר?

עיון במקורות המשפט העברי מגלה שעקרון תום הלב נגזר מעיקרון כללי יותר של עשיית הדבר הראוי, “ועשית הישר והטוב”, וכי לעיקרון זה יש רמות אכיפה שונות.

כך, למשל, אדם עשיר שיצא למסע ובמהלך המסע הצידה שלקח איתו נגמרה, נחשב הלכתית לעני ואנשים מחויבים לתת לו צדקה ולפרנס אותו. האם בבוא העת, כשישוב לביתו, יהיה חייב להחזיר את הצדקה שקיבל? ההלכה אינה מחייבת אותו לעשות זאת, אבל קובעת ש”מידת חסידות” היא שיחזיר את הצדקה שקיבל למי שעשה איתו חסד. כלומר – אכיפה אין, אך הכוונה יש.

צביון מיוחד למשפט הישראלי

מצב דומה מופיע בהלכה במקרה של הסכם בין שני צדדים שטרם הבשיל ועדיין אינו מחייב. ההלכה מלמדת שמן הראוי שהצדדים יתאמצו לקיימו, כדי שלא ידבק במי שחומק מהשלמת העסקה הפגם המוסרי של “מחוסר אמנה” (בבא מציעא מט, א) – מי שאי אפשר להאמין לו – אשר “אין רוח חכמים נוחה הימנו”.

אולם, יש מקומות שבהם עקרון תום הלב הוא משפטי ואכיף. למשל, בכלל התלמודי “דינא דבר מצרא”. כלומר, החובה של אדם שעומד למכור את ביתו או את שדהו להציע אותו קודם כול לשכנו, במחיר השוק, ורק לאחר מכן להוציא אותו למכירה לציבור הרחב.

בהתאם למתווה זה העמיד השופט אלון את המקרה בשני מבחנים: האם אכן ניצלה חברת הבנייה את הסעיף שלא בתום לב? ואם התשובה חיובית – האם חוסר תום לב זה הוא משמעותי מספיק כדי לאכוף את החובה? השופט אלון קבע כי אכן כך הם פני הדברים, והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך בירור טענות הרוכשים.

נסיים בציטוט שהביא השופט אלון בשמו של פרופ’ אורי ידין:

“נמצא שמצוות ועשיית הישר והטוב מהווה מעין מושג גג העומד מעל ומעבר לעיקרון של תום לב. הוא נותן צביון מיוחד למשפט הישראלי החדש; ואולי יש בכך משום החייאת המשפט העברי במובנה העמוק והנעלה ביותר”.