קבוצת אסירים עתרה לבג”ץ נגד ההחלטה להגיש נגדם כתבי אישום, שהתקבלה בניגוד להתחייבות מפורשת שקיבלו מרשויות הכלא. המדינה טענה כי ההתחייבות נמסרה תחת איומים ובמטרה למנוע אלימות ולהציל חיי אדם. האם אל מול אינטרסים ציבוריים רחבים ושיקולים נוספים יכולה המדינה להפר את ההתחייבויות שלה?
הסכמה תחת לחץ
בג”ץ 5706/97 קוגן ואח’ נ’ הפרקליט הצבאי הראשי
אסירים בכלא 6 פרצו במרד. הם חטפו והכניסו לתאים כמה אנשי סגל, ואז התבצרו במתקן הכליאה. ואיימו בהתאבדות ובפגיעה בבני הערובה. למורדים הייתה רשימת דרישות ארוכה לשיפור תנאי הכליאה שלהם והיחס שניתן להם בכלא, וכן דרישה מפורשת שלא יישפטו על מעשה המרידה.
גורמי הצבא ומפקדי הכלא – שהאמינו שבידי המורדים נשק קל ותחמושת – נכנסו איתם למשא ומתן והתחייבו בכתב לכלל הבקשות של המורדים, והשקט שב על כנו. לאחר ששכך המרד החלה המשטרה הצבאית לחקור את האירוע ואת המורדים והוגש כתב אישום כנגד המעורבים בעבירות סחיטה באיומים, אלימות ועוד.
המורדים עתרו לבג”ץ בטענה שאסור להגיש נגדם כתבי אישום בגין מעשיהם, בשל ההתחייבות הכתובה שקיבלו. המדינה טענה להגנתה שההסכמה ניתנה תחת לחץ, ובמטרה למנוע אלימות ושפיכות דמים. השאלה שעמדה לדיון היא מידת המחויבות של המדינה לקיים את ההסכמים שהתקבלו תחת לחץ וכפייה, ומתוך מניע ברור לסיים את המרד ולמנוע אלימות ושפיכות דמים.
בית המשפט לא מתערב
השופטים תיאודור אור ודליה דורנר דחו את העתירה. בהחלטתם פירטו השופטים את הטיעונים לכאן ולכאן: מצד אחד, קיום הסכמים והתחייבויות הוא ערך בפני עצמו, וגם חשוב ליצירת אמון בין המדינה והציבור. מצד שני, קיים אינטרס ציבורי בענישה ובמשמעת, וצריך למנוע את המרד האלים הבא.
הנימוק המרכזי של השופטים בהחלטתם לדחות את העתירה היה שהסמכות להכריע לכאן או לכאן היא בידי הרשויות, והם הכריזו שבית המשפט לא יתערב בהכרעות הגורמים הרלוונטיים, מכיוון שהחלטות אלו לא חרגו ממתחם הסבירות.
השופט טירקל, שאף הוא היה שופט בתיק, פתח את דבריו בהסתייגות: “אני מצרף דעתי לדעתו של חברי הנכבד השופט אור, אך לא בלב קל”. הוא ציין את התלבטותו בנוגע להחלטת רשויות הכלא והצבא: “כמו כן חככתי בדעתי אם החלטתן של הרשויות במקרה הנדון אכן עמדה במבחני המידתיות”.
מוסר עברי: לשאת ולתת באמונה
טירקל נימק את עמדתו בתפיסות המשפט העברי, שבו קיים ערך חשוב ביותר להתחייבויות, שממנו עולה הדרישה לאדם לעמוד בדיבורו ו”לשאת ולתת באמונה”, כלומר, לקיים משא ומתן בהגינות, ביושר ובתום לב. לדבריו, במסגרת המשפט העברי הנושאים הללו אינם נמצאים בקטגוריה המשפטית של אסור ומותר אלא בקטגוריה המוסרית והאתית. לדעת טירקל, אמות המידה המוסריות הללו חלות לא רק ביחסים שבין אדם לחברו, אלא גם ביחסים שבין רשויות השלטון לציבור. השופט טירקל הודה שעל בסיס התפיסה הערכית והשורשית הזו, שהתגבשה אצלו בעקבות אמירות בתלמוד ובמדרשי ההלכה, הוא סבר שיש לחייב את המדינה לעמוד בדיבורה, וכך כתב:
“לא אכחד כי בשל המשקל הרב שיש לייחס, לדעתי, לשיקולים כאלה, דווקא בתחום היחסים מן הסוג האחרון (כלומר, שבין המדינה לאזרחיה – מ”ט), נטיתי מלכתחילה להחלטה שונה, המשקללת את היתרונות ואת החסרונות במאזני צדק אחרים”.
נוסף על ערך העמידה בהסכמים ובהתחייבויות הוסיף השופט טירקל הערה מוסרית באשר למצוקת הכלואים שהובילה למרד, והוא הדהד את לבטיו בעניין:
“זעקתם של העותרים, ושל הכלואים האחרים בכלא 6, עלתה אולי השמיימה, אך יש יסוד לחשש שלא עלתה לאוזני המופקדים על הכלא”.
למרות היסוסיו, בשורה התחתונה טירקל קיבל את דעת חבריו השופטים ודחה את העתירה. עם זאת טרח השופט לבטא את חוסר הנחת שלו מהפסיקה:
“המשפט הרומי הכיר בהחלטה בנוסח של ‘Non liquet’, שהייתה הכרזה של השופט שאין הוא יכול להכריע לחובה או לזכות. לדעתי, זאת גם משמעות ההחלטה לדחות את העתירה. טוב לה שתעמוד כך, מעט עמומה ומעט לא נחרצת, כאשר חתימתה אינה רק בסימן קריאה, אלא גם בסימן שאלה”.
בהחלטתו הדגיש השופט טירקל שדחיית עתירם של האסירים אין בה כדי לשחרר את המדינה ממחויבות להסכמים ומאחריות להבטחות, גם אם בנסיבות מסוימות לא נתערב בהחלטתה.
