ממשפט למשפט: אחריות הורה על ילדיו

שלישיית ילדים יתומים מאם תבעו את אביהם על הנזק הנפשי שגרם להם בכך שניתק איתם קשר בילדותם. האב טען כי החובה לאהוב את ילדיו ולהעניק להם יחס היא לכל היותר חובה מוסרית, ולא חוקית, וכי אין לבית המשפט סמכות להתערב ביחסו לילדים. האם יכול בית המשפט לחייב אבא לאהוב את ילדיו?

בלי חום, דאגה ובית

ע”א 2034/98 יצחק אמין נ’ דוד אמין

לזוג אמין נולדו שלושה ילדים – בת ושני בנים. זמן קצר לאחר לידת בן הזקונים, האם התאבדה. האב, שנותר אלמן, נישא בשנית לאישה שדרשה ממנו לנתק את הקשר עם ילדיו מנישואיו הראשונים, ולפתוח דף חדש. בעקבות ההחלטה לבסס את הזוגיות על “נייר חלק” וההתחייבות של האב להתמסר לאישה החדשה, נאלצו שלושת הילדים לעבור ממוסד למוסד, ללא שהיה להם בית יציב לחזור אליו. הילדים הופרדו זה מזה והידרדרו לסמים ולעבריינות.

משבגרו הילדים, הם פנו לבית המשפט כשהם מאשימים את אביהם על כך שהפנה להם עורף, ועל כך שכאשר התחננו לחום ולדאגה או להתעניינות מינימלית נתקלו בקיר אטום. הם תבעו ממנו לפצות אותם על הנזק הנפשי שגרם להם בהתעלמות הנפשעת מהם ומקיומם. בבית המשפט טען האב שאי אפשר לחייב אותו באופן משפטי לקיים “קשר אבהי” עם ילדיו, מכיוון שמדובר בחובה מוסרית, ולא חוקית.

“חייב אדם להיזהר ביתומים”

השופט אנגלרד הזדעזע מהפניית העורף של האב לילדיו:

“הלוא רחמיו של אב על בניו הם רגש טבעי בסיסי, המשותף למין האנושי כולו. לכן, אומר נעים זמירות ישראל: ‘כְּרַחֵם אָב עַל-בָּנִים רִחַם ה’ עַל-יְרֵאָיו’ (תהילים קג, יג)… ואף בעולם החי מצוי רגש אינסטינקטיבי מעין זה כפי שלמדים מן התורה ומן הכתובים: ‘כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֶף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ’ (דברים לב, יא).

בהמשך דבריו העיר השופט אנגלרד שמדובר בילדים שהתייתמו מאימם בגיל צעיר, ולכן מלכתחילה הם סבלו מחיסרון בחום הורי. במצב כזה נדרש מהאב להשקיע בילדים מעבר למקובל, ומוטלות עליו חובות מיוחדות שמופיעות בדברי הרמב”ם (הלכות דעות):

“חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בִּיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשָׁן שְׁפָלָה לִמְאוֹד וְרוּחָן נְמוּכָה, אַף עַל פִּי שְׁהֶן בַּעֲלֵי מָמוֹן. אַפִלּוּ אַלְמְנָתוֹ שֶׁלַּמֶּלֶךְ וִיתוֹמָיו שֶׁלַּמֶּלֶךְ מֻזְהָרִין אָנוּ עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמָר “כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן. וְהֵיאַךְ נוֹהֲגִין עִמָּהֶן? לֹא יְדַבַּר אֲלֵיהֶם אֵלָא רַכּוֹת, וְלֹא יִנְהֹג בָּהֶן אֵלָא מִנְהַג כָּבוֹד; וְלֹא יַכְאִיב גּוּפָן בַּעֲבוֹדָה וְלֹא לִבָּן בִּדְבָרִים, וְיָחוּס עַל מְמוֹנָם יוֹתֵר מִמְּמוֹן עַצְמוֹ. כָּל הַמַּקְנִיטָן, אוֹ הַמַּכְעִיסָן, אוֹ הִכְאִיב לִבָּן, אוֹ רָדָה בָּהֶן, אוֹ אִבַּד מְמוֹנָם – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה; וְכָל שֶׁכֵּן הַמַּכֶּה אוֹתָן, אוֹ הַמְּקַלְּלָן. וְלָאו זֶה, אַף עַל פִּי שְׁאֵין לוֹקִין עָלָיו, הֲרֵי עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, “וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב. בְּרִית כָּרַת לָהֶן מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁכָּל זְמָן שְׁהֶן צוֹעֲקִין מֵחָמָס הֶן נַעֲנִין, שֶׁנֶּאֱמָר “כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמָן שֶׁעִנָּה אוֹתָם לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ; אֲבָל אִם עִנָּה אוֹתָם הָרָב כְּדֵי לְלַמְּדָם תּוֹרָה אוֹ אֻמָּנוּת, אוֹ לְהוֹלִיכָם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי כֵן, לֹא יִנְהֹג בָּהֶם מִנְהַג כָּל אָדָם; אֵלָא יַעֲשֶׂה לָהֶם הֶפְרֵשׁ, וִינַהֲלֵם בְּנַחַת וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים וְכָבוֹד, ‘כִּי-ה’, יָרִיב רִיבָם'”.

חוק ההורים המסורים

זעזועו של השופט אנגלרד ותימוכו במקורות היהדות הם מוסריים, אך כמו שטען האב – ההבחנה בין חובות מוסריות, שמקורן במצפונו של האדם והמסורות בידי שמיים, ובין חובות הנאכפות בבתי המשפט, היא הבחנה מקובלת בכל שיטות המשפט, הן במשפט הנוהג בארץ והן במשפט העברי. אומנם, בשאלה היכן למתוח את הגבול בין החובות המוסריות לחובות המשפטיות אין דמיון מלא בין התפיסות השונות. לכן, השופט אנגלרד מסכים שיש לחזור אל החוק הישראלי, כדי לבחון מהי עמדתו בנוגע להזנחה של הילדים ואם מדובר בהפרה של חובה חקוקה שקיימת לגביה סנקציה בחוק.

לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, מוטלת על הורה החובה “לנהוג לטובת הקטין בדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין” (לעומת זאת, לא מוטלת עליו החובה להצליח בחינוך הילד ובגידולו). החוק לא התייחס לחובת האב לאהוב את ילדיו, על אף שידוע כי חסך באהבה הורית יכול להשפיע לרעה על אישיות הילד, אבל עמד על המסירות הנדרשת מהורים לטובת ילדיהם.

“הענקת אהבה היא מעבר ליכולת ההשגה של החוק, שידו קצרה בתחום הנפש. גם המצווה של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, יח) שהיא, כדברי ר’ עקיבא, כלל גדול בתורה, ביטוייה ההלכתיים-משפטיים – להבדיל מחובת הלבבות – הם מעשים חיצוניים, כגון ההלכות הקשורות לעקרון ‘ברור לו מיתה יפה'”.

לבסוף הכריע השופט אנגלרד כי גם אם יתחשבו התחשבות מרבית במצבו של האב ובשאיפותיו לתא משפחתי חלופי, עדיין מתבקשת המסקנה כי אין הצדקה למידת האכזריות שנהג כלפי ילדיו, ולכן מוטלת עליו האחריות על הנזק שנגרם לילדים.