סוגיית גיוס החרדים היא אחת הסוגיות הרגישות בציבוריות הישראלית של השנים האחרונות, כאשר צד אחד כורע תחת העומס והצד השני מרגיש איום על אורחות חייו.
רבות דובר בדרכים לפתור את הסוגיה באופן שיקל על האוכלוסייה המשרתת מבלי לפגוע בציבור החרדי. אחת האפשרויות שעלתה בשנה האחרונה היא יצירת "ברית משרתים" שבה מקבלים הטבות, תקציבים ואפילו זכויות בתמורה לשירות. פתרון נוסף היה הפניית הצעירים החרדים לשירות לאומי במסגרות המתאימות יותר לצרכים שלהם.
אך יצירה של מנגנונים מסוג זה מחייבת אותנו לחזור לשאלה יסודית בהרבה – מה נחשב שירות? מי נושא בנטל? ואיך נראה שוויון?
בסקר מדד צהר ליהדות ולמסורת בנושא ברית השירות, שנערך בדצמבר 2024, שאלנו יהודים מכל המגזרים בישראל עד כמה, לדעתם, כל אחד מסוגי השירות שותף בנשיאה בנטל.
לפי תוצאות הסקר, 98% מהיהודים בישראל רואים את המשרתים שירות קרבי מלא כנושאים בנטל במידה רבה. 89% מייחסים את אותה מידה של נשיאה בנטל למשרתים שירות צבאי לא קרבי באותו אורך. למקום השלישי הגיעו בנות השירות הלאומי בכוחות הביטחון, אשר 73% מהמשיבים על הסקר רואים בהן כנושאות בנטל במידה רבה. 71% מעריכים באותה מידה שירות צבאי קרבי של שנה וחצי במסגרת מסלול של חמש שנים בישיבת הסדר. במקום האחרון – רק 58% מעריכים כך את השירות הלאומי במוסדות אזרחיים.
נראה כי ההערכה של הציבור נמדדת קודם כול לפי אורך השירות, ולא לפי מידת ההקרבה או אפילו לפי מידת התרומה לציבור. על כן, מש"קית שלישות או טבח צבאי זוכים להערכה רבה בהרבה מזו של לוחם במסלול הסדר. נוסף על כך, נראה כי הנטל שמעסיק את הציבור הוא החזקת ביטחון המדינה, ועל כן תרומה למשימות לאומיות אחרות מוערכת משמעותית פחות.
אפשר להסיק כי הציבור היה מעדיף שהצעירים החרדים יתרמו למדינה בשירות לאומי ביטחוני, ולא במסלול קרבי שמשלב לימוד בישיבה או בשירות לאומי אזרחי.