עץ אשוח מעוטר בקישוטים צבעוניים נוצצים, דמות של סבא חביב שמביא מתנות לילדים – לא בכדי חג הנובי גוד (ברוסית: שנה חדשה), שנחגג בערב השנה האזרחית החדשה, בלילה שבין ה-31 בדצמבר וה-1 בינואר, מזכיר לישראלים רבים את חג המולד הנוצרי. אבל יוצאי ברית המועצות לשעבר לא רואים סתירה בין החג לבין היהדות והישראליות שלהם. למעשה, עם השנים החג הולך ומקבל צביון ישראלי ומתאזרח כאן יחד עם העולים עצמם, לדברי אלקס ריף, מנכ”לית עמותת “לובי המיליון” לקידום 1.2 מיליון הישראלים דוברי הרוסית בישראל.
איך את מגיבה למי שטוענים נגד הסממנים הנוצריים של החג?
“זה אומנם מזכיר את חג המולד אבל הוא נחגג בברית המועצות כחג חילוני לגמרי. במשטר הדכאני בברית המועצות לשעבר לא רק שאסור היה לחגוג חגים דתיים, אלא שהיו גם הרבה חגים מזויפים, כמו למשל ה-1 במאי, שבהם הכול הוכתב מלמעלה. נובי גוד היה שונה. הוא היה חג ביתי, שבו כל המשפחה מתכנסת יחד, מסכמת את השנה הקודמת ומברכת את השנה הנכנסת. זה היה חג אזרחי חופשי, והוא נשאר כזה בלבבות הרבה מהעולים ארצה”.
מה זכור לך מהחג באוקראינה?
“נולדתי בעיר צ’רנוביץ’ שבאוקראינה בשנת 1986, והמשפחה שלי עלתה ארצה כשהייתי בת חמש, אבל אני זוכרת היטב את האווירה החגיגית של נובי גוד. מקשטים עץ שנקרא ‘יולקה’, ומניחים למרגלותיו מתנות שמביאים ‘סבא כפור’, הנקרא דֶד מוֹרוֹז, ונכדתו סְנֵגוּרוֹצְ’קָה, ‘נערת השלג’. חיינו בצניעות, חמש נפשות בדירת שני חדרים שהייתה בבעלות המדינה, והעץ של נובי גוד מילא את החדר, הוא הגיע מהרצפה עד התקרה, והיה מקושט ומואר כולו. בחג הנובי גוד האחרון לפני שעלינו ארצה, חבר של אבא שלי הביא מצלמת וידיאו – עד אז לא ראיתי מצלמה כזאת – וצילם אותי שרה ורוקדת שירי חג. אני זוכרת את הרגע הזה כרגע קסום. הסרטון הזה נמצא היום ביוטיוב”.
ואיך חגגתם את החג אחרי העלייה, בשנים הראשונות בישראל?
“כמה שנים אחרי שהגענו ארצה, כבר הבנתי שלא כדאי לספר לחברים מבית הספר על החג. זה היה משהו שצוחקים עליו או חושדים בו. לא הייתי מספרת שיש לי עץ ולא הייתי מביאה חברות הביתה בימי החג. מכיוון שהייתי ילדה, לא ניסחתי לעצמי בדיוק למה אני עושה את זה, ובמה אני מתביישת – פשוט הבנתי בחושים של ילדה שזה דבר שלילי”.
נובי גוד: חלק מהמצווה היהודית של כיבוד אב ואם
כיום אלקס ריף היא משוררת, יזמית ופעילה חברתית. בשנת 2015 הקימה יחד עם ברי רוזנברג את “הבריגדה התרבותית” – תנועה חברתית תרבותית של צעירים בני “דור 1.5”, מי שנולדו בישראל או עלו אליה בגיל צעיר מחבר העמים – שמטרתה להפוך את הסיפור של יוצאי חבר העמים לחלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי. אחד הפרויקטים הראשונים של הקבוצה היה קידום המודעות לנובי גוד באמצעות פרויקט “נובי גוד ישראלי”. בין השאר יצרה התנועה את אתר הנובי גוד הישראלי, שעוזר ליצור קשר בין ישראלים שרוצים לארח ולהתארח בחג.
ועדיין, גם כיום לא כל הישראלים מכבדים את הנובי גוד כחג ישראלי וחלק מהמסורת היהודית בארצות חבר העמים. לפי סקר בקרב דוברי רוסית שנערך על ידי הקונגרס הישראלי, רוב הישראלים (76%) מכירים את הנובי גוד אבל רק 28% חשים שזהו חג ישראלי, ורובם חושבים שזהו רק עבור חלק מהישראלים (49%) או שזה כלל לא חג ישראלי (18%).
הנובי גוד הוא מעין “פרויקט דגל” שלך. מה הופך אותו לסמל של התמודדות העולים מחבר העמים?
“עבור 1.2 מיליון דוברי הרוסית בישראל, הנובי גוד הוא חלק מהסיפור היהודי. נורא בעיניי שיש מי שמבקשים למחוק חלק מהחוויה הזאת, כמו שעשו במדיניות כור ההיתוך בשנות החמישים והשישים. אנחנו נצא מזה רק מופסדים, כמו שהיה בעבר, כשעולים נדרשו למחוק את העבר שלהם ואיבדו קשר לדורות הקודמים. זה לא הכרחי. אני חושבת שישראל יכולה לשגשג ברב תרבותיות שלה. זה לא בא על חשבון הישראליות או היהדות של העולים, אפשר לחגוג גם וגם”.
איך את חוגגת את החג היום?
“אנחנו מקשטים עץ, אוכלים ארוחת משפחתית עם מאכלים רוסיים ובחצות מרימים כוסית ומברכים. קוראים לזה טואסט, כמו באנגלית. אצלנו יש גם מנהג להקריא טקסט בחרוזים על השנה שהייתה והשנה שנכנסת. חשוב לי שהילדים שלי יהיו חלק מהמסורת הזאת, כמו שחשוב לי שהם יֵדעו רוסית, ויוכלו לדבר עם סבא וסבתא שלהם בשפת אימם ולהיות בקשר קרוב איתם. כיבוד המורשת הזאת הוא מבחינתי חלק מכיבוד אב ואם”.
הנובי גוד בישראל שונה מבאוקראינה?
“בטח, היום בישראל חגיגות הנובי גוד הן ישראליות לגמרי. החיים כאן משפיעים על כולנו, וכל מי שחוגג את החג לא חוגג אותו בגלל הדמיון לחג המולד אלא מתוך החיבור למסורת המשפחתית בברית המועצות. הקישוטים פה אחרים, המאכלים משתנים. היום כבר יושבים סביב השולחן לא רק דוברי רוסית, אלא גם חברים מהצבא ומהלימודים, והשולחן הופך לישראלי. זה משנה גם את האוכל: במטבח הרוסי אין חריף, אבל היום האוכל הופך להיות הרבה יותר מתובל ומגוון. לפעמים עושים ‘על האש’, מה שאף פעם לא עשו בברית המועצות. הרבה השתנה, אבל מה שלא השתנה הוא החגיגה המשפחתית”.
את חושבת שההשתלבות של קהילת דוברי הרוסית בישראל טובה?
“הבעיות היום לא קשורות להשתלבות, הן בעיות מבניות שנוגעות גם לאנשים המשולבים ביותר. קשישים, חלקם ניצולי שואה, שמגיעים לעוני בהיעדר פנסיה, דוברי רוסית שלא מצליחים לגשת למידע בגלל מכשול השפה, אנשים שממתינים שנים לדיור ציבורי. אלה בעיות שלא ייחודיות לציבור הרוסי אבל הן חמורות במיוחד לצערי בקרב דוברי רוסית”.
אני לא נביאה ולא באה לקדם את הנובי גוד בישראל. מה שחשוב לי זה שאם מישהו רוצה לחגוג את הנובי גוד – שזה יתקבל באהבה. שיפסיקו לראות את זה בעין ביקורתית ולחשוד ביהדות שלהם.
העולים שברחו ממלחמה אל מלחמה
בשנת 2020 הקימה ריף את עמותת “לובי המיליון” לצד כמה שותפים והיא משמשת מנכ”לית שלה. העמותה שוקדת כעת על הקמת מוזיאון ראשון מסוגו ליהדות ברית המועצות ומטפלת בסוגיות של דת ומדינה שנוגעות לעולים דוברי רוסית הנדרשים על ידי הממסד לספק הוכחות ליהדותם. לצד זה, העמותה יזמה פעילות לציון התרומה של דור הסבים והסבתות במלחמת העולם השנייה, ולאחרונה היא יזמה גם פרויקט חונכות של עולים חדשים שהגיעו מהמלחמה באוקראינה למלחמה בישראל, וארועי נטוורקינג בתחום ההייטק כדי לעזור להם להשתלב וליצור קשרים בשוק התעסוקה הישראלי.
“אנחנו פועלים כדי להפוך את התרבות של יוצאי ברית המועצות לחלק מהתרבות הישראלית, שיקבלו אותה ויכירו אותה. האנטגוניזם נובע מחוסר היכרות. חצי מיליון מהעולים דוברי הרוסית נחשבים ללא יהודים על פי ההלכה. העניין הוא לא רק המחסומים הבירוקרטיים אלא גם ההשפלה שלהם כמי שלא-יהודים כל עוד לא הוכח אחרת. אנחנו מבקשים לשנות את זה. רובם המוחלט מגדירים את עצמם כיהודים וחיים כיהודים”.
יש מתחים בתוך הקהילה על רקע המלחמה בין רוסיה ואוקראינה?
“כמו חלקים אחרים בחברה הישראלית, גם בתוך הקהילה של יוצאי רוסיה יש ימין ושמאל ויש קבוצות שונות ובעלות אינטרסים שונים, אבל המטרה שלי היא לא לראות את המפריד אלא את המשותף. מאוד קל בימינו להפריד, והמשימה שלנו היא לחבר, לגרום לאנשים לעבוד יחד בכוחות משותפים”.
איך את רואה את הקהילה הרוסית בישראל בעוד 20 שנה – החזון הוא שכולם יראו את עצמם כישראלים, או שהתרבות הרוסית תהיה שמורה בתוך הישראליות?
“מבחינתי יקרה מה שצריך לקרות. אם החג יהיה חשוב לאנשים הם ימשיכו לחגוג אותו, ואם לא – לא, ושתי האופציות טובות מבחינתי. אני לא נביאה ולא באה לקדם את הנובי גוד בישראל. מה שחשוב לי זה שאם מישהו רוצה לחגוג את הנובי גוד – שזה יתקבל באהבה. שיפסיקו לראות את זה בעין ביקורתית ולחשוד ביהדות שלהם. שיבינו שזאת הזדמנות לקירוב לבבות ולא כלי ניגוח. אני לא אומרת שכל יוצאי ברית המועצות צריכים לשים בבית עץ מקושט, אבל מי שרוצה לשים עץ מקושט בבית שלו לא הופך להיות מהסיבה הזאת פחות יהודי או פחות ישראלי”.
אז אפשר לומר שמבחינתך המטרה היא שלא יהיה צורך בעמותה שאת מנהלת?
“חד משמעית. ההצלחה שלי תהיה אם בעוד כמה שנים אוכל לומר שנפתרה מצוקת העוני, בירורי היהדות המשפילים נפסקו והעולים החדשים מקבלים חניכה מסודרת. אז אני אוכל לפרוש ולסגור את העמותה, אבל בינתיים אנחנו ממשיכים לעבוד”.
קרדיט תמונה ראשית: טל שחר