דניאל גורדיס נמצא לא מעט על קו ישראל-ארה"ב. כשהוא מגיע לניו-יורק, עיר הולדתו, הוא מזהה את הרחובות, מבין את הגינונים התרבותיים, וגם מכיר לא מעט אנשים. ובכל זאת, משהו בעיר הזאת השתנה מבחינתו. אם בעבר הוא היה רגיל להסתובב בה כיהודי דתי בלי לתת על כך את הדעת, היום כבר ברור לו שכשהוא נמצא שם, או כמעט בכל מקום אחר בארה"ב, הכיפה צריכה להישאר בכיס.
זו אינה תחושה חריגה או זהירות מוגזמת. זו המציאות של רבים מהיהודים האמריקאים בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר. "בהרבה מקומות בארה"ב יהודים מפחדים לחבוש כיפות, לענוד מגן דוד או לדבר עברית, כי הם יודעים שהם עלולים לחוות אלימות בגלל זה", הוא אומר. "העניין הוא שהרבה יהודים אמריקאים מאשימים את ישראל בכך. הם חושבים שמה שהם עוברים זה בגללנו".
"יהודים אמריקאים רבים גדלו בתוך עולם חשדן כלפי שימוש בכוח, בזמן שישראל נדרשת להתנהל כמדינה ריבונית באזור עוין"
מלכודת הנאמנות הכפולה של יהודי ארה"ב
ד"ר דניאל גורדיס הוא סופר ופובליציסט ישראלי-אמריקאי, ועמית בכיר במרכז האקדמי שלם בירושלים. עבודתו נוגעת בכמה מן השאלות המרכזיות שמלוות את העולם היהודי בעשורים האחרונים: ציונות, זהות יהודית, והקשר המורכב בין ישראל לבין יהדות ארצות הברית.
לדבריו, כדי להבין את המשבר הנוכחי בין ישראל לבין יהודי ארה"ב צריך להתחיל מההבדל היסודי בין שתי הקהילות. בישראל, היהדות נתפסת במידה רבה כזהות לאומית. בארצות הברית, לעומת זאת, יהודים התרגלו לחשוב עליה כזהות דתית או מסורתית, שיכולה להשתלב בתוך הלאומיות האמריקאית בלי להתחרות בה. הציונות, ובהמשך הקמת מדינת ישראל, סיבכו את ההשתלבות הזאת: מרגע שהיהדות נקשרה גם למדינה ריבונית, יהודים אמריקאים נדרשו להחליט למי הנאמנות שלהם נתונה יותר – לאמריקה או לישראל.
לנאמנות הכפולה הזאת הצטרף עם השנים גם פער ערכי. יהודים אמריקאים רבים גדלו בתוך עולם ליברלי, אוניברסלי וחשדן כלפי שימוש בכוח. ישראל, לעומת זאת, נדרשה להתנהל כמדינה ריבונית באזור עוין, עם צבא, מלחמות, שליטה בשטחים והכרעות ביטחוניות קשות. לכן, אירועים שנחוו בישראל כניצחון לאומי או כהכרח ביטחוני, נחוו אצל חלק מיהודי ארה"ב גם כמקור למבוכה מוסרית. מלחמת ששת הימים היא דוגמה טובה לכך: יהודי אמריקה חגגו את הניצחון הישראלי, אבל הוא התרחש באותן שנים שבהן רבים מהם התנגדו למלחמת וייטנאם ולשליטה צבאית באוכלוסייה אחרת, ולכן עורר אצל חלקם גם קושי מוסרי. בהמשך, עם אירועים כמו סברה ושתילה, האינתיפאדות והמלחמות בעזה, המתח הזה רק העמיק. ככל שישראל נתפסה יותר כמדינה חזקה, צבאית וכובשת, כך היא התרחקה מהדימוי שהיה ליהודים אמריקאים רבים של המדינה היהודית שהם קיוו לראות. על הרקע הזה התרחש טבח 7 באוקטובר – אירוע שטלטל את הקהילה היהודית בארה"ב, אבל מהר מאוד הציף מחדש שאלות ישנות על כוח, מוסר והזדהות.
"ראינו את תופעת 'October 8th Jews' – יהודים שהתקרבו ליהדותם ולישראל ופתאום התחילו ללכת לבתי כנסת ולענוד סממנים יהודיים"
ישראל כן, ציונות כבר לא בטוח
מאז 7 באוקטובר, יהדות ארצות הברית נעה בין שתי מגמות שנראות סותרות, אבל מתקיימות זו לצד זו. מצד אחד, מתקפת חמאס עוררה אצל יהודים רבים תחושת שותפות מחודשת עם ישראל ועם הקהילה היהודית. מצד שני, ככל שהמלחמה נמשכה, התחדדו גם המבוכה, הכעס וההתרחקות. "ראינו הרבה תמיכה מצד יהודי ארה"ב לאחר הטבח, וראינו גם את התופעה שאנחנו מכנים 'October 8th Jews' – יהודים שהתקרבו ליהדותם ולישראל דווקא בעקבות מה שקרה, ופתאום התחילו ללכת לבתי כנסת, לענוד סממנים יהודיים, לתרום לישראל או להגיע לכאן כדי להתנדב", אומר דניאל גורדיס. "עם זאת, אנחנו חייבים להכיר בכך שיש גם מגמה הפוכה: יהודים שכבר לא תומכים בישראל, ואפילו תומכים בפלסטינים".
מגמות ההתרחקות וההתנגדות בולטות במיוחד בקרב הדור הצעיר של היהודים האמריקאים. גורדיס מפנה לנתונים של Jewish Federations of North America שלפיהם כשליש מהיהודים הצעירים בארה"ב מגדירים את עצמם לא-ציונים או אנטי-ציונים. "כל המספרים מצביעים על זה שהצעירים הרבה פחות קרובים לישראל", הוא אומר. "בקרב בני 18 עד 30, 32% מגדירים את עצמם או כלא-ציונים או כאנטי-ציונים".
כשגורדיס בוחן את הנתונים האלה הוא מתעניין במיוחד בקבוצה שנמצאת באמצע: יהודים שתומכים בישראל, אך אינם מוכנים לקרוא לעצמם ציונים. מבחינתו, זו אחת התופעות המעניינות של התקופה. "יש אנשים שתומכים בישראל, רוצים שהיא תהיה תשרוד ותישאר יהודית, אבל לא מוכנים לקרוא לעצמם ציונים", הוא אומר. "זה לא ברור לי עד הסוף. אולי ברגע שאתה מחבק את האידיאולוגיה הציונית, אתה נכנס לבור של הסכסוך האמריקאי לגבי ישראל".
ברקע הדברים עומד ויכוח רחב יותר שמתנהל בשנים האחרונות במערב: האם המילה "ציונות" עדיין מסייעת להסביר את ישראל, או שהיא דווקא מחזירה שוב ושוב את הדיון לשאלת עצם הלגיטימיות שלה. התומכים בגישה הזאת טוענים שאיש אינו נדרש להחזיק באידיאולוגיה מיוחדת כדי לתמוך בקיומן של צרפת, אוסטרליה או גרמניה; הן פשוט קיימות. ישראל, לשיטתם, צריכה להיתפס באותו אופן – כמדינה קיימת, ולא כרעיון שצריך להצדיק בכל פעם מחדש. "יש תנועה אידיאולוגית מקבילה לצרפת?" שואל גורדיס. "לא, כי לא צריך. צרפת קיימת. וגם ישראל קיימת לא פחות מצרפת. אז עצם העובדה שממשיכים להתעסק בציונות מעלה את השאלה אם כדאי שתהיה כזאת מדינה".
בעבר, גורדיס מודה, הוא היה דוחה תפיסות כאלו מייד, אבל היום הוא יותר מסויג. "אני חייב לומר שאני באופן אישי מתחיל לחשוב על זה יותר", הוא אומר. "לפני שנה וחצי הייתי שולל את זה לחלוטין, ואומר שאני ציוני לכל דבר. אבל האם עדיין חכם להשתמש במונח הזה בפומבי, במיוחד מחוץ לישראל? אני כבר ממש לא בטוח".
"ההורים אומרים לעצמם: אם הילדים צריכים להגן על עצם היותם יהודים, אז לפחות שיוכלו להגיד מה היהדות מייצגת"
להתעורר מהחלום האמריקאי: מצב יהדות ארה"ב כיום
במשך שנים, יהודי ארצות הברית הרגישו שהם הצליחו להיות חלק מלא מהחברה שסביבם, בלי לוותר על יהדותם ובלי להרגיש זרים. בעיני גורדיס, השינוי הנוכחי מטלטל אותם דווקא משום כך. "אני מדבר הרבה עם יהודים מאנגליה, והם אומרים: לא נעים פה, מדכא פה, מפחיד פה, אבל שום אשליה לא נשברה, כי אף פעם לא הרגשנו את עצמנו ממש אנגלים", מספר דניאל גורדיס. "יהודי ארצות הברית חשבו אחרת. הם באמת הרגישו שהייתה להם הזדמנות להיות אמריקאים גמורים בכל דבר, ופתאום הכול התנפץ".
הנתונים מחזקים את התחושה הזאת. לפי ADL, שנת 2024 הייתה שנת שיא במספר התקריות האנטישמיות בארה"ב מאז החל הארגון לעקוב אחריהן, וגם ב-2025 נותר מספרן גבוה מאוד ביחס לעשור הקודם. נתוני ה-FBI לשנת 2024 מצביעים על פער חריג במיוחד: פשעים נגד יהודים היו כמעט 70% מפשעי השנאה על רקע דתי, אף שיהודים הם כ-2% בלבד מאוכלוסיית ארה"ב. מבחינת יהודי ארה"ב, הנתונים האלה הם הרבה יותר ממספר על דף. הם מתורגמים לתחושת איום יומיומית, ומשנים גם את החיים הקהילתיים. גורדיס מתאר מציאות שבה בכניסה לכל בית כנסת עומדים שומרים חמושים, ומספר שכל אירוע קהילתי מלווה גם הוא באבטחה כבדה. "השומרים והשוטרים האלה נועדו להגן עלינו כביכול", הוא אומר, "אבל עצם העובדה שצריך כל כך הרבה אבטחה כבר אומרת משהו על רמת הסיכון שבה אנחנו נתונים".
החשש הזה מורגש במיוחד בקמפוסים. גורדיס מספר שהוא למד באוניברסיטת קולומביה, והסתובב שם עם כיפה בלי להרגיש מאוים. היום, אותה אוניברסיטה נמצאת במוקד הסערה סביב היחס לסטודנטים יהודים בארה"ב. לדבריו, השינוי הזה משפיע גם על האופן שבו הורים יהודים בוחרים מוסדות לימוד עבור ילדיהם. אם בעבר הם התעניינו ברמה האקדמית ובחיי החברה, אז היום הם בודקים גם דבר נוסף: איפה רמות האנטישמיות נמוכות יותר. "הורים תמיד שאלו על החיים היהודיים בקמפוס", הוא אומר. "אבל עכשיו מסתכלים היטב גם על רמות האנטישמיות. אלה דברים שלא היו פעם".
מול החששות להגיע לבתי כנסת, לפקוד אירועים קהילתיים ואפילו להירשם לאוניברסיטה – יש מוסד אחד שאליו הביקוש דווקא עולה: בתי הספר היהודיים. גורדיס עצמו לא מופתע מכך, ומסביר שיש לכך שתי סיבות עיקריות. "יש עכשיו הרבה מאוד ביקוש לבתי ספר יהודיים, כי לא נוח ליהודים בבתי ספר ציבוריים, שם הם סובלים לא פעם מהצקות", הוא אומר. "מעבר לכך, אני חושב שההורים גם רוצים שהילדים ילמדו על היהדות. הם אומרים לעצמם: אם הילדים צריכים להגן על עצם היותם יהודים, אז לפחות שיוכלו להגיד מה היהדות מייצגת".
בין אנטישמיות לפוליטיקה: ישראל מאבדת את הבית האמריקאי
המשבר שעובר על יהדות ארצות הברית אינו נשאר רק ברחוב, בבתי הכנסת או בקמפוסים. הוא מחלחל גם לפוליטיקה האמריקאית, שבה ישראל הייתה במשך שנים אחד הנושאים המעטים שנהנו מתמיכה רחבה של שתי המפלגות. התמיכה הזאת נשחקת משני הצדדים, ויהודים אמריקאים מגלים שאין להם עוד בית פוליטי מובן מאליו.
בצד הדמוקרטי, תחושת השבר קשורה למחנה הליברלי שבו יהודים רבים ראו את עצמם כבני בית. אלה אותם יהודים שצעדו לצד שחורים, להט"ב, מהגרים וקבוצות מיעוט אחרות, והיו חלק כמעט טבעי מהקואליציה הפרוגרסיבית. אחרי 7 באוקטובר, רבים מהם ציפו לתמיכה – לא תמיכה טוטאלית בישראל, אלא תמיכה אנושית בסיסית: טלפון, הודעה, משפט של השתתפות בצער. ממה שגורדיס חווה בעצמו ושמע מחבריו בקהילה היהודית, אפילו זה כמעט לא קרה.
אולם גם המעבר ימינה אינו פותר את הבעיה. במרכז הרפובליקני, אומר גורדיס, עדיין יש תמיכה משמעותית בישראל, אבל לצידו מתחזק ימין אחר, בדלני יותר ונוצרי-לאומני יותר, שבו מופיעים גם קולות אנטישמיים גלויים. לכן, גם יהודים שהרגישו בשנים האחרונות שהמפלגה הרפובליקנית קשובה יותר לישראל, אינם יכולים להיות בטוחים שהיא תישאר עבורם בית פוליטי יציב.
עבור ישראל, השחיקה הזאת עלולה להפוך בשנים הקרובות למעשית מאוד. "האם תהיה עדיין שותפות מבחינת מודיעין ושיתוף פעולה עם פיתוח מערכות הגנה? כל זה ברור שיהיה", אומר גורדיס, "אבל אנחנו ללא צל של ספק נכנסים לתקופה חדשה. אנחנו צריכים להתכונן לרכבת אווירית של תחמושת בהיקף מצומצם בהרבה מזה שהתרגלנו אליו".
בעיניו, האחריות למצב אינה מוטלת רק על החברה האמריקאית או על השינויים בתוך המפלגות. גם ישראל תרמה לשחיקה הזאת: בהפיכת היחסים עם ארה"ב לנושא מפלגתי יותר, בהתנהלות פוליטית שמרחיקה חלקים גדולים מיהדות אמריקה, ובעיקר בכישלון להסביר את עצמה לעולם הדובר אנגלית. "החל מ-7 באוקטובר אין מישהו אחד דובר אנגלית ברמת שפת אם מטעם הממשלה הישראלית", הוא אומר. "בעצם לא עשינו כלום כדי להסביר לעולם למה אנחנו פועלים כמו שאנחנו פועלים".
התקווה שבקצה המערה
תמונת המציאות שד"ר דניאל גורדיס מצייר עגומה למדי, וגם כשהוא נשאל על עתיד היחסים בין ישראל לארה"ב, הוא מתקשה לגייס אופטימיות. שינוי פוליטי בישראל עשוי, לדבריו, ליצור הקלה מיידית בקרב חלקים גדולים מיהדות ארצות הברית, אבל הוא לא יפתור את הבעיה העמוקה יותר: הפער בין מה שישראל נדרשת לעשות כדי להגן על עצמה לבין מה שיהודים אמריקאים וליברלים במערב מסוגלים להכיל. "בטווח המיידי, אם יהיה שינוי אחרי הבחירות, אנחנו נראה קצת חימום בין הצדדים", הוא אומר, "אבל אני חושב שנגלה די מהר שזה יחזור לקדמותו, כי בסופו של דבר ישראל צריכה ואף חייבת להתנהל בצורה שכבר לא נוחה ולא נעימה ליהדות ארצות הברית".
גורדיס מתקשה לראות תיקון מהיר, ולא מאמין שהיחסים בין ישראל ליהדות ארצות הברית יחזרו למה שהיו. עם זאת, הוא משוכנע שאפשר וצריך להתחיל לצמצם את הנזק: לדבר טוב יותר אל העולם הדובר אנגלית, להשקיע מחדש בקשר עם הקהילות היהודיות בארה"ב, ולבחור הנהגה שתדע להציג את ישראל גם בתוך מציאות מורכבת. "התקופה הטובה יותר, אם היא אכן תבוא, לא תבוא מייד", הוא אומר. "אנחנו נכנסים עכשיו למנהרה חשוכה ולא קצרה, וצריכים לעבור אותה עד שנגיע לצד השני. אבל גם כשנגיע לשם, נצטרך לעבוד קשה עד שנראה קצת אור".