הארכיאולוג אלי שוּקרוֹן גילה את בריכת השילוח בירושלים ממש במקרה. זה היה לפני יותר משני עשורים, אחרי שני חורפים רצופים גשומים מאוד בשנים 2002 ו-2003. המים יצאו דרך פתחי הניקוז והרסו את הכביש, ובשנת 2004 לא נותרה לעירייה ברירה אלא לתקן את צינור הניקוז ולחדש את הכביש שמעליו. בירושלים, שיפוץ כזה כרוך גם בליווי של רשות העתיקות, כדי לוודא שלא נפגעים ממצאים ארכיאולוגיים. הפקח מטעם רשות העתיקות לא מצא מניעה לשיפוץ, אבל כאשר שמע על כך שוקרון, שעבד באותו זמן בחפירה ב”בית המעיין”, כ-400 מטרים צפונה משם, הוא החליט לבוא בלוויית חברו ולצלם את העבודות, אולי מתוך חשש שיפגעו בממצא כלשהו מבלי משים.
“עמדנו ליד הטרקטור וצילמנו, ואז שמעתי את כף הטרקטור חורקת, כאילו היא נוגעת באבן או בסלע, אבל כשהכף שפכה את העפר לא ראיתי שום אבן בפנים. ניגשתי אל המקום כדי לבדוק מה קורה, ומצאתי שלוש מדרגות. אמרתי: ‘יש פה משהו’, ומנהלי פרויקט השיפוץ החליטו, בהסכמת רשות העתיקות, לתת לי שבועיים – כלומר עשרה ימי עבודה, לבדוק. במהלך הימים האלה גיליתי עוד עשר מדרגות. רק אז הסכימו שאמשיך לחפור”, מספר שוקרון.
לאחר שהחלה חפירה ארכיאולוגית מסודרת, בניהול אלי שוקרון ופרופ’ רוני רייך, התגלו גם הפינה הצפון-המזרחית והפינה הצפון-מערבית של האתר, והתחזקה המסקנה שמדובר בבריכת השילוח שהעבירה את מי מעיין הגיחון למרכז העיר ושימשה את העולים לרגל לבית המקדש לצורכי טהרה ולטקסים שונים. הבריכה נבנתה לראשונה במאה ה-8 לפנה”ס, בתקופת המלך חזקיהו, שעליו נכתב: “וְיֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָּהוּ, וְכָל-גְּבוּרָתוֹ, וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת-הַבְּרֵכָה וְאֶת-הַתְּעָלָה, וַיָּבֵא אֶת-הַמַּיִם הָעִירָה” (מלכים ב כ, כ). לפי הערכות, היא שופצה גם בשלהי בית שני, והגיעה בשיא גודלה לשטח של כ-2.5 דונמים; אנשים היו יושבים בשוליה וטובלים את רגליהם במים.
“היה מדהים לראות את המקום בפעם הראשונה בצורה מלאה. כשחפרנו לא יכולנו לדעת מהו התוואי של הרחוב ושל התעלה מתחתיו, ובמשך כמה חודשים חפרנו וחפרנו, לפני שמצאנו תעלה קטנה שדרכה נכנסנו לתעלת ניקוז אדירה וממנה יכולנו להתחבר לבריכת השילוח”. במהלך השנים שעברו מאז התברר היקפו של מפעל המים האדיר של המלך חזקיהו: לא זאת בלבד שהמים הועברו ממעיין הגיחון אל בריכה בתוך ירושלים, אלא גם הייתה תעלה שהחזירה את המים מהבריכה אל אקוויפר הגיחון, מה שמנע אובדן מים.
שרידי המורדים במנהרות
מימי בית ראשון נעבור לימי בית שני, ובמיוחד לימי המרד הגדול, רגע לפני שירושלים נחרבת על ידי הרומאים. בשנת 2007, כאשר שוקרון ושותפו פרופ’ רוני רייך חשפו את תעלת הניקוז שמתחת לרחוב, שעל פי יוסף בן מתתיהו שימשה עבור היהודים נתיב מילוט בזמן המצור. כך מתאר זאת יוסף בן מתתיהו בספר “מלחמות היהודים”:
“עוד צל תקווה נשאר… כי יעלה בידם להימלט דרך המנהרות: הם בטחו כי לא יוכלו הרומאים למצאם בבורחם שמה, ואמרו בנפשם להתחבא שם… אולם תקוותם זאת הייתה חלום… ואחרי אשר המיתו הרומאים חלק האנשים היוצאים אליהם ואת שאריתם לקחו בשבי, חקרו למצוא את האנשים המסתתרים במנהרות וקרעו את שכבת האדמה אשר על גבן ואת כל הנופלים בידם הכו לפי חרב, ובמנהרות נמצאו כ-2,000 פגרים, מהם פגרי אנשים, אשר טרפו את נפשם בכפם ורובם חללי רעב”.
כיום, המבקרים בעיר דוד יכולים להיכנס אל אותה תעלת ניקוז תת קרקעית, ולעלות בה עד מרגלות הכותל המערבי, שם אפשר לראות עדיין את אבני המפולת המעידות עדות דוממת על חורבן בית שני.
מצאתם עדויות לקרבות שהתנהלו שם?
“קרוב לחלק הדרומי של הכותל מצאנו כמה ממצאים הקשורים למרד הגדול ולחורבן. למשל, מצאנו חרב רומית מברזל, שהייתה נתונה עדיין בתוך הנדן שלה, שעשוי עור ועץ. אני משער שהחרב הייתה שייכת ללגיונר רומאי. בתעלת הניקוז שאותה מתאר יוסף בן מתתיהו כמקום מסתור של המורדים מצאנו נרות חרס וכלי בישול ששימשו אותם, מה שמחזק את ההעשרה שהם בילו זמן ממושך מתחת לאדמה בניסיון להסתתר מהרומאים”.
לפי התיאור, הייתם אמורים למצוא שם גם את גופות המורדים, לא?
“לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו אכן נהרגו אלפי אנשים במנהרות, אבל לא מצאנו שרידי אדם, אני משער שאספו אותם וקברו אותם. תוך כדי החפירות מצאנו הרבה חרסים ומטבעות, כולל מטבע נדיר של מחצית השקל שנהגו להביא לבית המקדש, אבל גולת הכותרת הייתה מה שמצאנו מתחת לקשת רובינסון, ליד הכותל: פעמון זהב טהור שכנראה היה על הגלימה של הכוהן הגדול. זה ממצא מאוד ייחודי”.
איך אתה מסיק שהוא שייך לכוהן דווקא?
“מי הלך עם פעמוני זהב לפני אלפיים שנה? היחיד שהיה יכול ללכת עם פעמוני זהב היה כוהן בכיר, כנראה הכוהן הגדול. הפעמון כנראה היה תלוי על מעילו, שהיו עליו 72 פעמונים. כשהוא הלך ברחוב הפעמונים צלצלו כך שעוברי אורח היו מפנים לו דרך, וכנראה הפעמון הזה נפל והתגלגל לתוך תעלת הניקוז. הוא מעוצב ככדור קטן, בקוטר של סנטימטר בערך, עם ענבל בתוכו, בדיוק כמו התיאור שלו בספר שמות: ‘וְעָשִׂיתָ עַל־שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל־שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב׃ פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב’. כשנמצא כדור הזהב הקטן, ניערתי אותו ושמעתי בתוכו רשרוש קל, אבל לא יכולתי לדעת איך הוא מעוצב מבפנים, ואם מדובר למעשה בעגיל או בפעמון”.
אז איך הגעת למסקנה שזה פעמון?
“לקחתי אותו לרופא שיניים, ובעזרת צילום רנטגן במרפאה גילינו את הענבל בתוך הכדור, והבנו כי זהו פעמון. ההבנה שזה הפעמון של הכוהן הגדול, שנכנס לתוך בית המקדש, הופכת אותו לממצא היחיד שיש לנו מקודש הקודשים”.
ביצורי מצודת דוד
בקרב ארכיאולוגים יש ויכוחים לוהטים לגבי הממצאים הארכיאולוגיים והיכולת לקשר אותם למה שכתוב במקורות ספרותיים, ובמיוחד בכל הנוגע למסופר בתנ”ך. חוקרים לא הסכימו אפילו לגבי השאלה אם דוד מלך ישראל היה דמות היסטורית או כינוי ספרותי בלבד, עד שבשנת 1993 נמצאה על ידי משלחת בראשית פרופ’ אברהם בירן כתובת בתל דן המזכירה את קיומו של “בית דוד”.
הוויכוחים הם חלק בלתי נפרד מהמחקר הארכיאולוגי: לפני כמה שנים חפר שוקרון בחניון גבעתי שבעיר דוד ומצא קיר מסיבי. הוא טען שזה נראה כמו קיר תמך, אבל ארכיאולוג אחר שחפר את הקיר מהצד השני טען שמדובר בארמון. “תמיד יש ויכוחים על הפרשנות של הממצאים, כי הדברים לא חד משמעיים. גם היום, כשיש וידיאו שמתעד אירועים היסטוריים, אפשר להתווכח על מה בדיוק היה, אז על אחת כמה וכמה כשמדובר בירושלים של לפני 2,000 או 3,000 שנה. מנסים להגיע לחקר האמת, צעד אחרי צעד. אגב, היום כבר אין טענה שזה ארמון”.
ממצא נוסף של שוקרון שמאשר את הכתוב במקרא התגלה במאי 2012, בסביבת “בית המעיין” בעיר דוד. “גילינו שבר של בוּלָה, חרס, עליו הופיע שמה של בית לחם – וזהו המקור העתיק ביותר לאזכור העיר, חוץ מּהתנ”ך. בולה היא פיסת טין ששימשה למשלוח מכתבים: היו כותבים את המכתב על פפירוס או קלף, מגלגלים, קושרים בחוט ואת החוט סוגרים עם הבולה שעליה מטביעים את הכתובת. על הבולה שמצאנו, מתקופת בית ראשון בסביבות המאה ה-8 לפנה”ס, מוטבע השם בית לחם, וזה מוכיח שבית לחם הייתה עיר ואם אמיתית בממלכת יהודה, ולא סתם שם שמופיע בתנ”ך”.
ארכיאולוגיה היא תחום מאוד נישתי וסגור. אתה חושב שיש חשיבות להנגיש אותו לציבור הרחב?
“אני חושב שהארכיאולוגיה מאחדת. היא מחברת אותנו, דתיים וחילונים, אל העבר שלנו פה, ומאפשרת לנו לחשוב על העתיד שלנו מתוך העבר הזה. היא יוצרת חיבור פיזי, לא רק סמלי, לירושלים. כשאנחנו צועדים היום על דרך עולי הרגל, על אותן מרצפות שצעדו בהן גם לפני 2,000 שנה, אנחנו יכולים להתחבר לשמחה של עולי הרגל ולעצב של החורבן, ולהזדהות עם הגורל שלהם, שהוא משותף גם לנו”.
עיר מלאה בהפתעות
לפעמים מדמיינים את הגילויים הארכיאולוגיים כסוג של “אינדיאנה ג’ונס” – איך זה באמת נראה בשטח?
“בפועל נדיר מאוד למצוא אוצרות, ובדרך כלל אני לא נושא איתי שוט. העבודה בחפירה היא סיזיפית: פותחים ריבוע חפירה, מתכננים איך לבצע שינוע עפר וחיזוק תקרה, ויותר מאשר למצוא אוצרות, מנסים להבין את כל הממצאים בתוך הריבוע: איך אנשים חיו, איפה הם גרו, מה הם אכלו, באילו כלים השתמשו. החפירה מתקדמת מלמעלה כלפי מטה, שכבה אחרי שכבה, תוך שמנסים להבין את ההבדלים בין השכבות. צריך להיות ערניים להבדלים בממצאים כדי להבין אם עברנו לתקופה אחרת. המטרה היא לא למצוא ממצאים שמתחברים לתנ”ך, אלא להבין את המקום ואת התקופה. אני לא בא מראש עם הרעיון ‘אני רוצה למצוא את פעמון הזהב’. אני יוצא מהממצאים למקורות ולא מהמקורות לממצאים”.
איפה עוד צריך לדעתך לחפור ולא חפרו עדיין?
“בכל מקום בירושלים אפשר למצוא דברים. זאת עיר מלאה בהפתעות. אתה לא יכול לדעת מה תמצא. לפעמים הייתי חופר באזור שלא חשבתי שיש בו משהו, ואז הייתי מוצא משהו שמשנה את החפירה ומפתיע את החוקרים”.
כיום שוקרון כבר לא עובד בחפירות, אלא מתמקד בהדרכות ובכתיבה על עבודתו הארכיאולוגית רבת ההישגים. הוא מספר שהוא נהנה לספר לאנשים בני כל הדתות את הסיפור של הממצאים הארכיאולוגיים ולראות איך כולם מצליחים להתחבר אליו. “עכשיו בזמן המלחמה כמעט אין תיירים, אבל כשאני בא לבריכת השילוח ורואה אנשים יושבים על מדרגות הבריכה ומקשיבים לסיפור של המקום, התחושה היא שהארכיאולוגיה יוצרת לאנשים חיבור מיוחד עם המקום, חיבור של עבר והווה עם העתיד, מה שנותן לכולנו תקווה”.
התמונה הראשית באדיבות ארכיון עיר דוד – ירושלים הקדומה צילום יונית שילר