בישראל אנחנו כבר רגילים לזה: נושא המתח העדתי נוכח בדיון הציבורי, החברתי והפוליטי, והתנגשויות שונות בין יוצאי אשכנז ליוצאי המזרח קיימות מאז קום המדינה. בארה”ב, מתברר, המצב שונה, ולאו דווקא מהסיבות הנכונות.
“נולדתי בשיקגו, גדלתי בקליבלנד ולמדתי בבתי ספר יהודיים. אבל רק בגיל 18, כשפגשתי את בעלי, ישראלי ממוצא תימני, הבנתי שכל מה שלמדתי ולימדתי היה אשכנזי. למרות שבשיקגו הייתה קהילה יהודית-ספרדית, בתור אשכנזייה לא הכרתי את היהדות הספרדית בכלל. לא ידעתי מה זה, כי כל מה שהיה סביבי היה רק אשכנזי”, מספרת ד”ר דרורה ערוסי, אשת חינוך ישראלית-אמריקאית, שאחרי קריירה עשירה ביוזמות למען קידום ההיסטוריה והתרבות של לא-אשכנזים בארצות הברית ייסדה באוקטובר האחרון את המיזם “אחדות דרך גיוון”.
לא פגשת ספרדים עד שפגשת את בעלך?
“לא, וזה לא יוצא דופן עבור יהודים אשכנזים בארצות הברית. חוץ מערים כמו מיאמי, לוס אנג’לס או ניו יורק, שבהן יש קהילות חזקות של יהודים ספרדים, ברוב ארצות הברית החיים היהודיים הם מאוד אשכנזיים, ומה שמלמדים בבתי הספר הוא את המנהגים וההיסטוריה האשכנזית”.
כדוקטור לחינוך העוסקת שנים רבות בהוראת עברית ותרבות יהודית, לימדה ערוסי בבתי ספר ובקולג’ים ובנתה תוכניות לימוד. המפגש עם התרבות היהודית הלא-אשכנזית, שהתחיל בתרבות התימנית שאליה נחשפה דרך בעלה, השפיע מאוד גם על פעילותה החינוכית.
העולם היהודי המופלא: “המנהלת התנגדה”
“אחרי שפגשתי את בעלי הבנתי שאני חייבת להטמיע בתוך מערכי הלימוד שלי את החוויה היהודית על כל גווניה, לא רק האשכנזית. באותו זמן לימדתי בבית ספר של יום ראשון בקליבלנד, והכנתי יחד עם התלמידים שלי תערוכה בשם ‘העולם היהודי המופלא’, כדי לגרום להם להבין שיש בתוך היהדות ריבוי של קהילות. אבל המנהלת התנגדה לזה – היא טענה שלתלמידים יש ממילא רק כמה שעות בשבוע, וחבל ‘לבזבז’ אותן על לימוד של מנהגים לא-אשכנזיים”.
דרורה התעקשה, ובסופו של דבר היא קיבלה על התערוכה שערכה עם תלמידיה פרס מטעם איגוד החינוך היהודי בקליבלנד. מאז, היא אומרת, בכל מקום שבו היא מלמדת, היא כוללת גם את ההקשר הרחב יותר של הקהילות הלא-אשכנזיות.
לא יודעים מה זה חינה
הרעיון למיזם הנוכחי שאותו היא מפעילה, “אחדות דרך גיוון” (Unity Through Diversity), עלה בעקבות כנס מוצלח על יהדות תימן שארגנה יחד עם ד”ר רחל ידיד והפדרציה הספרדית האמריקאית, וגרם לה להבין שיש הרבה צמא לידע התרבותי הלא-אשכנזי. אבל החוויה שדרבנה אותה להתחיל בפועל ביוזמה התרחשה דווקא בכיתת הלימוד שלה, בקולג’ הנשים של “ישיבה יוניברסיטי” בניו יורק, כאשר אחת התלמידות, ממוצא מרוקאי, סיפרה שאחותה מתארסת, ודרורה שאלה אותה אם הם עושים חינה – והופתעה מאוד מתגובתה.
“בישראל יודעים מה זה חינה, אבל בארצות הברית יהודים אשכנזים לא מכירים את המנהגים של היהודים הספרדים. יש ממש נתק בין ספרדים ואשכנזים. אז כששאלתי אותה על החינה, אותה תלמידה התלהבה מאוד. שם הבנתי שחייבים למסד את הידע הזה, כדי שיהודים יבינו יותר זה את זה. למעשה, היוזמה התחילה באותו שיעור”.
דרורה הקימה בתחילה “מכון לחוויה יהודית” תחת הפדרציה הספרדית האמריקאית, ובמסגרתו פותחו יחידות לימוד למורי בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים, ואורגנו כנסים על קהילות מרוקו, אפריקה, ספרד ועוד. “אנחנו תמיד עובדים עם מומחים לנושא, ומתי שאפשר, גם בשיתוף פעולה עם ארגונים ועמותות כמו הארגון הבינלאומי של יהודי מצרים בישראל ועמותת אעלה בתמר”. בזמן מגפת הקורונה הצטרפה אליה דליה ערוסי די ורולי והן החלו להפיץ אירועים, סדנאות, שיעורים וסיורים מקוונים, וכך נוצרה ספרייה גדולה של שיעורים און-ליין שהיום כוללת בין היתר 350 שיעורים ואירועים מוקלטים ועשרות סרטונים ודפי רקע חינוכיים, פודקאסטים, קורסים ועוד.
באוקטובר האחרון הן נפרדו מהפדרציה ופתחו מיזם עצמאי. “הרעיון הוא שאנחנו רוצות לבנות תחושת גאווה בעם היהודי כולו. בשיעורים אנחנו מתחילים במסורת המסוימת, אישיות, אירוע, או מנהג – ומשם עוברים לפסיפס של העם היהודי כולו”.
“עבור הרבה מהיהודים באמריקה, יהדות זה בייגל עם לאקס”
הצורך בלימוד לא בא רק מתוך העשרה, אלא גם כדי לתקן סטיגמות ודעות קדומות. “בסדרת הפודקאסטים שלנו,’Reclaiming Identity’, יהודים מקהילות שונות מספרים שהם נתקלו ביחס גזעני ומתנשא מצד יהודים אשכנזים. הרבה מהם נותרים מבודדים מהקהילה היהודית האשכנזית בסביבה שלהם, שלא מגלה פתיחות כלפי המנהגים וההשכלה שלהם. אחת המרואיינות בפודקאסט, ממוצא הודי, סיפרה לנו שכאשר סיפרה שהיא יהודייה, יהודים אשכנזים אמריקאים הטילו ספק ביהדות שלה בגלל צבע העור השחום שלה”.
היא מונה דוגמאות רבות נוספות למרואיינים שמספרים על יחס מתנשא, כולל זמרת אופרה ישראלית לשעבר, שסיפרה כי בהיותה ילדה שרצתה להתקבל למקהלה בבית הספר המורה אמרה לה שהיא לא יכולה להתקבל כי היא שרה בסלסולים. היום היא מופיעה עם שירים בפרסית ובלאדינו. “גזענות באה מחוסר ידע, ואנחנו רוצים להיאבק בדעות הקדומות באמצעות חיזוק הידע על ההיסטוריה והמנהגים של קהילות שונות בעולם”, אומרת ערוסי.
את היחס המתנשא חוו גם חלק מילדיה שלה. “הבת שלי למדה בבתי ספר יהודיים פרטיים שבהם כמעט כולם אשכנזים. כאשר הייתה בכיתה שלה לא-אשכנזייה נוספת, ממוצא פרסי, היו הילדים והמורים מתבלבלים בין שתיהן. הם פשוט לא הבחינו ביניהן. בכל פעם שהמורה סיפרה על מנהג לא-אשכנזי הייתה הכיתה שואלת את שתי הילדות אם זה באמת ככה. התלמידים לא הבחינו בין המוצא הפרסי והמוצא התימני, עבורם כל הלא-אשכנזים היו אותו דבר”.
לבנה הקטן היו מתייחסים כ”שחור”, משום שהוא ממוצא תימני. כאשר בן אחר שלה למד בישיבה תיכונית, הקניטו אותו התלמידים האשכנזים כשקראו לו “בלנטה”, שזה קיצור של Black Santa, סנטה קלאוס שחור. “עבור הרבה מהיהודים באמריקה, יהדות זה בייגל עם לאקס, ומי שלא אשכנזי הוא לא באמת יהודי”.
“זאת הדרך להילחם באנטישמיות”
קהלי היעד של הפעילות אינם יהודים אשכנזים או לא-אשכנזים דווקא. “השאיפה שלנו היא לגרום לא רק לתלמידים אלא גם למורים ולמבוגרים בכל הגילים להבין שאנחנו, כיהודים, חלק מפסיפס, ושהתמונה היפה ביותר של יהודי העולם נוצרת דווקא מתוך הגיוון הזה, שבו טמונה היכולת לאחדות”.
איך מבחינתך הגיוון הוא כלי דווקא להגברת האחדות? זה לא סותר?
“הגיוון נותן חיים חדשים להיסטוריה שלנו. הוא מאפשר לכל אחד מאיתנו למצוא את המקום שלו, וזה מחזק אותנו כאומה מבחינת מנהגים, ערכים, צורות לימוד וכו׳. מעבר לזה, אנחנו גם מבינים טוב יותר את הלא-יהודים. יוצאי ארצות ערב מבינים יותר טוב את המנטליות של הערבים, יוצאי הודו מבינים יותר טוב את הודו וכולי. את הכנס האחרון שלנו עשינו על הרב-תרבותיות בעדן, וישבנו יחד – מוסלמים, זורואסטרים, יהודים – דיברנו ערבית תימנית, והבנו זה את זה. אני מאמינה שזאת גם הדרך להילחם באנטישמיות”.
אתם מראיינים גם יהודים אשכנזים בפודקאסט?
“אנחנו לא מפלים… ראיינו למשל עיתונאית אוכל אשכנזייה שרק כשעלתה לארץ גילתה את הגיוון של האוכל היהודי, והבינה שגם ג’חנון זה חלק מהאוכל היהודי”.
אנחנו בערוץ משב סבורים שהכרת העדות השונות הכרחית גם בישראל, לא רק בארה”ב. את מסכימה עם זה?
“בטח. אני לא בטוחה שגם בארץ יודעים שר’ יצחק אלפסי, הרי”ף, פוסק נודע, הוא מרוקאי, ולא בטוח שיודעים הרבה על יהדות תימן. למשל, כמה יודעים שאצל התימנים אין קערת סדר בליל הסדר אלא השולחן עצמו משמש קערה? למרות ועדת ביטון, בפועל לא הכניסו את כל התכנים הלא-אשכנזיים לתוך מערכי השיעור, פשוט כי המורים בפועל בעצמם לא מכירים את ההיסטוריה הספרדית. גם הגזענות קיימת לא רק בארצות הברית, כמובן. לפני שלוש שנים, כשגרנו ברעננה, תלמידים בבית הספר הממלכתי-דתי שבו למד בני אמרו לו ‘תחזור לאפריקה’. למרות שיש הרבה נישואים מעורבים, הגזענות לא נעלמה לגמרי, והכרת העדות השונות והגיוון שהן יוצרות הכרחית לאחדות. יש הרבה מה ללמוד מערכים, לימוד וממנהגים של קהילות שונות. יחד אנחנו יוצרים את התמונה המלאה של העם היהודי”.