"הוא היה איש חידתי" – איך שינה הבעל שם טוב את פני היהדות

בחג השבועות של שנת 1760, בבית אחד בעיירה מז'יבוז' שבאוקראינה, עמדו שני שעונים מלכת. על המיטה שכב אדם שכמה שנים קודם לכן אף אחד לא שמע עליו. יתום עני משולי האימפריה, שגדל בבית כנסת כי לא היה לו בית אחר. כשנפטר, הוא היה כבר אחת הדמויות הרוחניות המשפיעות ביותר בעולם היהודי, ומסביב למיטתו עמדו רבים שראו בו מורה ומנהיג.

ה"בעל שם טוב" – רבי ישראל בן אליעזר – הוא דמות שהיסטוריונים לא היו בטוחים שבכלל הייתה קיימת. התיעוד מתקופת חייו היה כה נדיר, והסיפורים עליו כה עטופים באגדה, שחוקרים שיערו שמדובר אולי בצירוף של כמה דמויות שמסורת עממית מיזגה לאדם אחד. רק אחרי נפילת מסך הברזל נסע ההיסטוריון משה רוסמן לפולין ומצא בארכיונים עירוניים רישומים: "דוקטור ישראל בעל שם".

מי היה הבעל שם טוב? איך הצליח לשבור את תקרת הזכוכית, לעשות מהפכה אמונית ולהקים תנועת המונים? והאם הדמות שלו משפיעה על העם היהודי עד היום? לקראת יום השנה לפטירתו, שוחחנו עם החוקר ומורה החסידות ד"ר זאב קיציס על דמותו המסתורית של אבי תנועת החסידות.

נס הטיפוס החברתי

אי אפשר לדבר על המהפכה הרעיונית של רבי ישראל מבלי לדבר על סיפור חייו הפלאי. "הבעל שם טוב הגיע משולי-שולי החברה היהודית. הוא נולד בכפר על גבול הממלכה, אבל גם בתוך אותו כפר שולי, הוא גדל כילד עני ויתום שחי מכספי הקהילה. במובן הזה, זה שאנחנו בכלל מדברים על הבעל שם טוב זה כמעט נס, כי באותם ימים להגיע למרכז התרבות והרוח היהודית ולהשפיע השפעה כל כך עמוקה, זה פשוט לא אפשרי", מדגיש קיציס.

בכישרון יוצא דופן ומעט פלאי הצליח ישראל בן אליעזר לטפס אט אט בסולם החברתי. "באיזשהו שלב הוא הופך להיות תלמיד חכם ואפילו מין רב בתחילת דרכו בקהילות נידחות באזור. הוא כנראה גם מצליח לשדרג את מעמדו החברתי, מכיוון שהוא מתחתן עם הבת של רב די ידוע באותם ימים, הרב של העיר קיטוב", מספר קיציס. "לאחר הנישואים הוא מתבודד כמה שנים באזורים נידחים של ערי הקרפטים, מחוץ לחברה היהודית. כשהוא חוזר הוא מתחיל לפעול כבעל שם – מקובל שמרפא חולים ומחולל ניסים על ידי ידע קבלי ושימוש בשמותיהם של הקדוש ברוך הוא והכוחות העליונים".

"הבעל שם טוב מבין שהבשורה שהוא צריך להפיץ היא בשורה פשוטה שצריכה ויכולה להיות מותאמת לכל אדם"

מתי יבוא משיח

"כשהוא חוזר מההרים הוא מנסה להצטרף לחבורת חסידים, כלומר תלמידי קבלה שהקדישו את עצמם לעבודת ה' באמצעות תעניות וסיגופים אבל הוא לא מצליח למצוא לו חבורה", מתאר קיציס. "הוא מגיע לחבורת החסידים הקיימת בעיר מז'יבוז', אבל הם לא רצו אותו, כי הם לא רצו בעלי שם. הוא היה נראה להם עממי מדי, מעורב מדי עם הבריות. אדם שבמקום להתמסר לתפילה, לעבודת השם בהתלהבות ובקבלה ובצומות, מרפא נשים זקנות שתפוס להן הגב". לבסוף הוא בכל זאת התקבל לחבורת החסידים הוותיקים, שהבינו שמדובר לא בבעל שם "רגיל", אלא באדם בעל בשורה חדשה וחשובה, עבורם ועבור בני דורם.

את הבשורה הזו אפשר לזהות באירוע אחד, המשקף את הרגע שבו הפך את הבעל שם טוב ממקובל עממי למהפכן בקנה מידה היסטורי. "במכתב שכתב לגיסו, רבי גרשון מקיטוב, והפך לאחד הטקסטים המכוננים ביותר בחסידות, הבעל שם טוב מתאר 'עליית נשמה' שהוא עשה במהלך תפילת ראש השנה, שנת תק"ז (1746), שבמהלכה פגש את המשיח. לפי האיגרת, הבעל שם טוב שואל את המשיח מתי תבוא – 'אימתי אתי מר?' – והמשיח עונה לו תשובה מורכבת: קודם כול הוא אומר לו פסוק בספר משלי, 'לכשיָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה'. כלומר, הוא אומר לבעל שם טוב – תפקידך לקרב את בוא הגאולה, שתפיץ בתורה חדשה. זה טקסט שכל חסיד או תלמיד חסידות מכיר – הרגע המכונן של הרעיון החסידי", מסביר קיציס.

"אבל זאת לא כל התשובה של המשיח, יש המשך למשפט. הוא אומר לו, 'כשיפוצו מעיינותיך חוצה, ואז כולם ידעו לעשות את מה שאתה עשית עכשיו ולהגיע לכאן'. החלק השני של התשובה מאוד מלחיץ את הבעל שם טוב. 'ותמהתי על זה והיה לי צער גדול… מתי זה אפשר להיות?' הוא כותב באותו מכתב. הרי מאוד מאוד קשה לעשות עליית נשמה ולהגיע להיכל המשיח בעזרת ידע קבלי. איך אפשר שכולם יעשו את הדרך הזאת? ובכל זאת תובנה חדשה מרגיעה את הבעש"ט. הייתה זו בעצם התובנה העמוקה של הבעל שם טוב שממנה מתחילה התנועה החסידית", אומר קיציס. "הוא מבין שהבשורה שהוא צריך להפיץ היא בשורה פשוטה שצריכה ויכולה להיות מותאמת לכל אדם. שיש אמצעים פשוטים להגיע להתעלות רוחנית".

"החסידות שמה דגש על החוויה והרגש, וכך נותנת אופק לאדם הרגיל לחיות חיים רוחניים משמעותיים"

מחבורות להמונים: תנועת החסידות

אותה "עליית נשמה" בעת תפילת ראש השנה מתוארת גם בסיפורי חסידים מהזווית החיצונית. באמצע "חזרת הש"ץ" בתפילה, הבעל שם טוב התמוטט ורעד והיה נראה שהוא עובר סוג של התקף. במשך שעתיים לא היה ברור מה מצבו הרפואי, אך כשסיים נעמד והמשיך להתפלל. אלו השנים שבהם נאספה סביבו חבורת החסידים של מז'יבוז', וכך החלה תנועת החסידות.

"הפצת ההתעלות הרוחנית בתור חוויה שכל אחד יכול לחוות היא בעצם המהות של המהפכה החסידית", מסביר קיציס. "בעקבות השיחה עם המשיח, הבעל שם טוב מגיע לתובנה עמוקה, שיש עוצמה פשוטה לרגש הפשוט של אדם, שמפצה על חוסר הידע שלו. הוא מפתח אינטואיציה מאוד רומנטית, שאומרת שהאדם הפשוט, שחווה חוויה פשוטה, יש לו לפעמים עוצמה יותר גדולה מכל החכמים. דווקא חוסר הידע שלו נותן לו לפעמים יתרון, כי הוא יותר מחובר לעצמו, הוא יותר בתוך הדבר עצמו, בלי תיווך של הידע האינטלקטואלי. הבעל שם טוב גם גילם את הערך הזה בחייו האישיים. הוא המשיך לדבר בשפה פשוטה ולהתלבש כפשוט-עם גם כשכבר היה אדם חשוב מאוד".

"נוסף על כך, החסידות העניקה חשיבות חדשה לנפש האדם ולחוויה הדתית. זאת אומרת, עד החסידות, היהדות היא דת ממוקדת מעשים. הנחת תפילין? יופי, לא הנחת תפילין – לא טוב. חשיבותו של העולם הפנימי הייתה משנית ושולית יחסית. זה לא ממש משנה מה הרגשת. החסידות פתאום יצרה עולם שיש בו חשיבות עצומה למה שקורה לך בפנים. אתה יכול לשבת שעות ב'טיש' – אירוע של שירה וסעודה עם האדמו"ר – אתה לא עושה שום מצווה, לא לומד שום תורה, לא מנשק שום מזוזה, אתה עסוק רק בחוויה, ברגש, מתוך הבנה שאת הקדוש ברוך הוא מעניין מה אתה מרגיש. החיים הדתיים הופכים לאיזושהי שיחה. ככה, החסידות נותנת אופק לאדם הרגיל לחיות חיים רוחניים משמעותיים".

"החידה של הבעל שם טוב מאפשרת לעולם החסידי להמשיך ולהתחדש, לחשוב מהי משמעות תורתו לימינו"

עצרו שני השעונים אשר בבית

הבעל שם טוב אומנם הגיע מהשוליים, ללא רישום ותיעוד ברור, אבל כשהוא נפטר מן העולם הוא כבר איש ידוע, מוקף בתלמידיו ובבני משפחתו. הפטירה שלו ביום הראשון של חג השבועות תק״כ (1760) מתועדת בסיפורים של החסידים. "פטירתו של הבעל שם טוב מתוארת במורשת החסידית כרגע מקודש מאוד", אומר קיציס. "יש תיאור מאוד יפה ומרגש, שהבעל שם טוב אומר לחסידיו שכשהוא ייפטר מן העולם, הסימן לכך יהיה שיעמדו שני השעונים אשר בבית מלכת. הוא שוכב על המיטה ומדבר איתם, והינה הם רואים שעצר השעון הגדול שבבית, והם כמובן נלחצים, והם מסובבים את המיטה באופן כזה שהבעל שם טוב לא יראה את עמידת השעון. ואחרי זמן מסוים הוא נח מעט. אחד התלמידים, היה נדמה לו שהוא רואה שלהבת תכלת יורדת עליו. כן, תיאורים ממש מיסטיים כאלה – ותוך כדי שהוא נח הם רואים שעמד השעון הקטן."

"הבעל שם טוב הוא איש שכל כך הרבה סיפורים נקשרו בו, אבל פה יש תיאור מאוד אישי ונפשי איך הזמן כאילו נעצר, כאילו אי אפשר להתקדם קדימה. זו החוויה העמוקה של החסידים שלו, שהיו כל כך קשורים בו. אבל זה לא נכון, החסידות המשיכה ביתר שאת והשעונים המשיכו לתקתק בלב של כל האנשים שהיו קשורים בבעל שם טוב, וממשיכים לתקתק עד היום. אז הבעל שם טוב במובן הזה הוא דמות מאוד חיה וחיונית, הוא לא רק דמות מההיסטוריה, הוא אדם שתורתו ממשיכה, כאמור, לא רק לחיות, אלא אפילו להשתנות ולהתפתח".

"חשוב גם להשאיר את הבעל שם טוב קצת דמות מסתורית", טוען קיציס. "אחרי כל מה שאמרנו, יש עדיין תחושה שאנחנו לא מכירים את האיש הזה. הוא היה איש חידתי, והחידה הזאת היא מאוד חשובה, כי היא מה שמאפשר לעולם החסידי להמשיך ולהתחדש, וזה משהו שאני חושב שהבעל שם טוב דורש גם מאיתנו. לא רק להמשיך פה דרך במובן של לשמור מהפכה שכבר נעשתה, אלא גם לחשוב מהי משמעות תורתו לימים שלנו היום. הבעל שם טוב אמר פעם על התורה 'תורת ה' תמימה – שלא נגע בה אדם מעולם. אז בואו נגיד את זה גם על הבעל שם טוב עצמו: כל מה שדיברנו, לא נגענו בו עדיין".