אחדות למרות הוויכוח: לזכר שלושת הנערים

בימים אלה אנחנו נזכרים שכבר היו פה חטופים, שחטיפתם ורציחתם בידי מחבלי החמאס הסעירה את המדינה ובהמשך הובילה למלחמה בעזה. שלושת הנערים – גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח – נחטפו ונרצחו בתאריך ט"ו בסיוון תשע"ד, 12 ביוני 2014. יוזמת "יום האחדות" לזכרם קיבלה השנה תוקף רשמי בחקיקת הכנסת.

"אחדות זה לא לוותר על הוויכוח, אלא לבחור לנהל אותו אחרת. כשעם ישראל עומד מאוחד – אין כוח בעולם שיכול עליו", אומרת בת גלים שער, אימו של גיל-עד. מאז פרשת החטיפה והרצח, במשך יותר מעשור, מקדמות משפחות הנערים את יוזמת יום האחדות, שכאמור הפך החל מהשנה (2025) ליום רשמי במדינת ישראל, שיתקיים מדי שנה בא' בסיוון. ואולי אין זה מקרה שיום האחדות קיבל את מעמדו החוקי דווקא השנה, אחרי ה-7 באוקטובר, כאשר חטיפה ורצח של אזרחים ישראלים חזרה על עצמה בסדר גודל אחר.

את יכולה לתאר מה עובר על משפחות החטופים?

"אני משתדלת לא להשוות בין האירועים ולא להיכנס לנעליים שלהם. שלושה שבועות של חיפושים לא דומים ליותר מ-600 ימים בשבי חמאס. זאת סוגיה שהייתה יכולה לחבר בין כולנו ולצערי הרב אנחנו רואים שהיא מפלגת. אני כואבת את כאבן של המשפחות ואת כאב הפילוג. ליבי עם החטופים ומשפחותיהם ואנחנו מתפללים לשובם המהיר".

איך לדעתך, ומניסיונך, אנשים יכולים לעזור להן?

"אני חושבת שבעיקר להקשיב ולהביע אמפתיה. התקופה הממושכת מתישה את כולם, והמשפחות זקוקות להמון אהבה. פשוט להיות איתם, יחד, כל אחד לפי הכוחות שלו. אני בקשר עם משפחות החטופים, משתדלת בעיקר לחבק ולהיות. היינו איתם לעיתים גם בכיכר בימי שלישי באירוע 'שרים יחד לשובם', בדומה לאירוע 'שרים יחד לשובם' של הבנים בתקופת החיפושים אחריהם, אז הצעתי לקרוא לאירועים שמתקיימים בכיכר בימי שלישי באותו שם".

"משתדלת בעיקר לחבק את משפחות החטופים ולהיות. גם בכיכר באירוע 'שרים יחד לשובם', בדומה לאירוע בתקופת החיפושים של הבנים"

"נולד מתוך הרגע הקשה ביותר"

שלושת הנערים – גיל-עד מיכאל שַׁעֶר, בן 16 מטלמון, תלמיד ישיבת מקור חיים בכפר עציון; יעקב נפתלי פרנקל, בן 16 מנוף איילון, גם הוא תלמיד ישיבת מקור חיים; ואיל יפרח, בן 19 מאלעד, תלמיד ישיבת שבי חברון – חיכו לטרמפ בצומת אלון שבות, כשבסביבות עשר בלילה עצרה לידם מכונית עם מחבלי חמאס מחופשים לחרדים.

גיל-עד הספיק להתקשר למוקד המשטרתי מבלי שהחוטפים ישימו לב, אבל במוקד חשבו שמדובר בהטרדה ולא עשו דבר. בדיעבד התברר כי כמה דקות אחר כך ירו המחבלים בשלושתם. בעקבות האירוע נפתח מבצע "שובו אחים" לאיתור השלושה ולפגיעה בתשתיות חמאס ברחבי יהודה ושומרון, חיפושים שנמשכו 18 יום עד למציאת גופותיהם.

"יום האחדות נולד מתוך הרגע הקשה ביותר של חיינו", אומרת בת גלים שער. "בתוך ימי הדאגה והצער, הרגשנו את עם ישראל מתאחד איתנו בכאבנו, והבנו שיש בתוכנו יכולת להיות עם מאוחד, גם אם אנחנו שונים. זו הרוח שהרגשנו שנושבת בנו ושנתנה לנו כוח בימים של החיפושים, ואנחנו רואים אותה גם עכשיו במלחמה – את ההתגייסות והאופטימיות. אנחנו לא רוצים לחוש בזה רק במצבי משבר, אלא גם להביא את הכוחות האלה גם לשגרה. הרגש הזה היה אמיתי וחזק, ורצינו לשמר אותו. עוד בשבעה ניר ברקת, שהיה אז ראש עיריית ירושלים, העלה את הרעיון להעניק את פרס האחדות ואנחנו הרחבנו אותו ליום אחדות כבר שנה לאחר מכן – יום שצמח מהשטח".

למה בחרתם בהנצחה דווקא באמצעות אחדות?

"עבורי יום האחדות מאפשר להמשיך את הרוח של גיל-עד ולרפא את הקרעים בעם שלנו. זה מעבר להנצחה. אחדות בעיניי היא לא אחידות. אנחנו לא צריכים לחשוב אותו דבר, ולא לוותר על העמדות שלנו. אבל צריך ללמוד להכיל, לדבר בכבוד, להקשיב באמת, להתייחס זה לזה מתוך ערבות הדדית ואמפתיה, ולהבין שלפני הדעות – יש בני אדם".

מה זאת אחדות בעינייך?

"אחדות היא יציאה מאזור הנוחות שלך. כל אדם מכיר את השכנים שלו ביום יום. אנחנו נמצאים עם אנשים שדומים לנו. המטרה היא לייצר חיבורים עם אנשים שונים כדי להגביר את הסבלנות והסובלנות בישראל. אני מאמינה שאחדות היא חוסן לאומי. אם לא נתחבר אנחנו מרסקים את עצמנו מבפנים".

"יש בתוכנו יכולת להיות עם מאוחד. אנחנו לא רוצים לחוש בזה רק במצבי משבר, אלא גם להביא את הכוחות האלה גם לשגרה"

"יום זה מוכן לשלום ולאחדות"

מועד יום האחדות חל בראש חודש סיוון, אף על פי שהחטיפה הייתה בט"ו בסיוון. הסיבה היא שמשרד החינוך, שנטל חסות על היום הזה, ביקש לקיים את היום לפני תום שנת הלימודים בתיכונים. המועד נקבע על פי האמור בתורה, בספר שמות י"ט, "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני" – ואומרים חז"ל: "ביום הזה" – היינו בראש חודש סיוון, אז הם חנו במדבר סיני מוכנים לקבלת התורה. ובעל ספר התודעה אמר על היום המיוחד הזה, ראש חודש סיוון: "כי יום זה מוכן לשלום ולאחדות בין איש לרעהו,

ולכריתת ברית שלום ואהבה בין ישראל לאביהם שבשמיים".

שיאו של היום הוא טקס חלוקת פרס ירושלים לאחדות ישראל לאישים, ארגונים ומיזמים בעלי השפעה בתחום האחדות. השנה, למשל, הוענק הפרס לעמותת כהן עבור קידום מורשת יהדות אתיופיה, לארגון מסע עבור חיבור צעירים יהודים מכל קצוות העולם לישראל, לתיכון עמל יאנוח-ג'ת עבור דיאלוג ושותפות בין חלקי החברה הישראלית, ליוזמת "דרך שירה בנקי" עבור יצירת שיח סובלני ושינוי תודעתי וכן לאפרת וחנוך דאום עבור המיזם "מחבקים מילואימניקים".

מה אתם מבקשים לקדם באמצעות יום האחדות?

"המטרה של היום הזה היא להזכיר לנו את הכוחות והמסוגלות שלנו כעם. אנו מציינים 'יום' אבל פועלים כל השנה לקידום האחדות. היום הזה הוא למעשה שיא מסוים של פעילות שנתית של עמותת סנשיין  (Sonshine)שייסדתי עם בעלי אופיר לזכרו של גיל-עד, לזכרם של השלושה, והעמותה מובילה אותו ועוד מיזמים לקידום האחדות. אומנם השנה הוא צוין בפעם הראשונה אחרי חקיקה והפיכתו ליום רשמי, אבל אנחנו מקיימים את אירועי יום האחדות כבר למעלה מעשור. מובן שאחרי חקיקה יש לזה הרבה יותר נראות וממלכתיות ואנחנו מגדילים כל הזמן את שיתופי הפעולה".

"אנחנו מקיימים מרוץ של נשים מכל המגזרים, ובאמצעותו מתרחש מפגש מרגש בין חילוניות, דתיות וחרדיות"

תוכלי לתת דוגמאות?

"יש שורה של אירועי תרבות, מפגשים של תנועות נוער, כנסים אקדמיים, פעילויות בבתי ספר ועוד. באלעד, למשל, מתקיים מדי שנה בסמוך לראש חודש סיוון מרוץ של נשים מכל המגזרים, ובאמצעותו מתרחש מפגש מרגש בין חילוניות, דתיות וחרדיות. פעילות נוספת היא של 'נשים בלבן' בעמק חפר, גם שם נפגשות נשים מכל המגזרים. האמונה שלנו היא שככל שמכירים יותר, פחות נרתעים ויותר מתחברים. במגוון יש יתרון ויש עוצמה – הרב לורד יונתן זקס אומר שככל שאנחנו פוגשים אנשים שונים מאיתנו – אנחנו גדלים. הגיע הזמן לראות במגוון יתרון".

בשנתיים האחרונות ישראל התרחקה מאוד מאחדות.

"אנחנו מחוברים למציאות. אנחנו מודאגים וכואבים מהמצב בדיוק כמו כל האזרחים בארץ, אבל בדיוק מזה נובעת ההבנה שאם אנחנו לא יחד האויב מזהה את זה ופוגע בנו. ולכן, החשיבות של הנושא היא בגדר חוסן לאומי. בפרספקטיבה של עשור אני מאוד אופטימית כי יום האחדות קיבל יותר במה ויותר שיתופי פעולה. בסוף, בשטח, בניגוד למה שרואים בטלוויזיה, הציבור רוצה להיות במקום המחבר וליטול חלק באירועים האלה. בפועל אני רואה שיפור וגדילה ככל שהזמן עובר. יש יותר אנשים היום שמבינים שאחדות היא הכרחית. עדיין, יש עוד עבודה, והדרך ארוכה עד שנוכל לדבר על עצמנו כחברה מלוכדת ומכילה".

אלה ימים טעונים בייחוד בהקשר של אחדות ישראל. האם את אופטימית?

"ברור. אני כותבת מדי שבוע בקבוצת וואטסאפ אישית, שנקראת 'אימא ישראלית', פוסטים שעוסקים בחוסן, התמודדות ואופטימיות. אנחנו חיים במציאות שכל הזמן מזכירה לנו עד כמה האי-ודאות שולטת בנו, ודווקא כשאנחנו חושבים שאנחנו בשליטה, הקב"ה מזכיר לנו מי מנהל את העולם. זה לא אומר שאנחנו צריכים להפוך לאנשים פסיביים ולשחרר את השליטה. ממש לא. בהרצאות שאני נותנת, אני מדברת הרבה על האיזון העדין שבין האחריות שיש לנו בניהול האתגרים העומדים לפתחנו לבין הענווה שמשחררת אותנו משליטה ומכירה במציאות של בורא עולם שמנהל את העולם".