פרופ’ שחר ליפשיץ הוא לא עוד מומחה לדיני משפחה בישראל. נשיא העליון לשעבר, אהרן ברק, הגדיר את פועלו כ”יצירת תחום מחקר משפטי חדש הכותב מחדש את דיני המשפחה במדינת ישראל”.
למה התכוון ברק? פרופ’ ליפשיץ משלב בין כובע אקדמי מכובד, בשמשו כדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן וכפרופסור אורח באוניברסיטאות מובילות בעולם, לבין היותו יזם חברתי שמפתח פתרונות יצירתיים לשינוי המצב הקיים. בין השאר עומד פרופ’ ליפשיץ מאחורי יוזמת “ברית הזוגיות” שמציעה פתרון יצירתי לאחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בישראל, יוזמה שעל אף שזכתה לשבחים כמעט מכל הצדדים למחלוקת, לא התקבלה. היינו חייבים להבין למה, ומה אפשר לעשות כדי שיתקבל בישראל פתרון בהסכמה.
“למצוא פתרון בתוך שבעה שבועות”
רגע לפני שנצלול לריאיון, הינה כמה עובדות על נישואים בישראל. כיום, יהודים לא יכולים להינשא בנישואים אזרחיים בתוך מדינת ישראל, והרבנות היא היחידה המוסמכת לחתן ולגרש בני זוג. מי שלא יכולים להינשא ברבנות, ומכונים “פסולי חיתון”, וגם כאלה שיכולים להינשא אך לא רוצים לעשות זאת ברבנות, פונים לאלטרנטיבות, כמו נישואים בחו”ל או חיים משותפים כ”ידועים בציבור”.
עד כמה התופעה נפוצה? לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, כ-15% מהזוגות שנרשמו כנשואים בשנים 2003–2019 נישאו בחו”ל, ובקרב 35% מהם לא מדובר בפסולי חיתון אלא בשני בני זוג יהודים שבחרו לא להינשא דרך הרבנות. נוסף על כך, 10% מהזוגות החילונים מנהלים משק בית בלי להינשא, ושליש מהם הם הורים לילדים המתגוררים איתם באותו משק בית.
שחר, איך הגעת לעסוק בנושא הזה של מוסד הנישואים בישראל?
“עבודת הדוקטורט שלי עסקה בהסדרה אזרחית של יחסים זוגיים. בתקופה שבה כתבתי את הדוקטורט, לפני 25 שנה, ביקר בפקולטה למשפטים בבר-אילן יוסי ביילין, שבדיוק התמנה לשר המשפטים. הוא ביקש מדיקן הפקולטה שיערוך לו מעין השתלמות בתחום. הדיקן הפנה אותו אליי, כיוון שחקרתי את הנושא. לפגישה הוקצבו 15 דקות, אך היא נמשכה שעתיים”.
על מה דיברתם במשך שעתיים?
“התחלתי לתאר לו את הבעיות מנקודת מבט חילונית: פסולי חיתון שלפי ההלכה מנועים מלהינשא, כמו למשל בני זוג מאותו מין, כהן וגרושה או זוגות בני דתות שונות, יהודים שלא מעוניינים להתחתן דרך הרבנות, ומי שכתוצאה מסרבנות גט לא יכולים להינשא שוב נישואים דתיים. ביילין הקשיב, אבל התעניין יותר בפתרונות האפשריים, ושאל למה מעמד הידועים בציבור או האפשרות להינשא בחו”ל אינם פתרון מספק”.
למה באמת?
“ראשית, נישואים אזרחיים עדיין מחייבים להתגרש דרך הרבנות. שנית, ההכרה שנתן בית המשפט למעמד הידועים בציבור אינה אידיאלית כי היא לא מבחינה בין מי שבכוונה תחילה לא היו מעוניינים להתמסד ולהתחתן לבין אלה שרצו להתמסד, אך לא דרך הרבנות. מתן האפשרות לאדם נשוי להיות מוכר כידוע בציבור לעיתים מחמיר את הבעיה שכן הוא יוצר תמריץ לסרבנות גט ללא תשלום מחיר. ביילין הציב בפניי אתגר: למצוא פתרונות בתוך זמן קצוב. כיוון שהפגישה נערכה בחול המועד פסח, וביילין קבע שניפגש שוב סמוך לחג השבועות, היו לי את ימי ספירת העומר – שבעה שבועות”.
שבעה שבועות כדי למצוא פתרון לבעיית הנישואים האזרחיים בישראל?
“אכן, וזה עבד: האתגר עניין אותי. ניסיתי לחשוב לעומק מהי הליבה של הטענה החילונית בעד נישואים אזרחיים ומהי הליבה של ההתנגדות הדתית לנישואים אזרחיים, כדי לראות אם אפשר למצוא בכל זאת מכנה משותף בין שני הצדדים”.
אז בוא נראה: מהם הדברים החשובים באמת לכל אחד מהצדדים?
“אני מתחיל עם החילונים, ולהם חשובים שלושה דברים: פסולי חיתון, מסורבי הגט והחופש לא לעבור דרך הרבנות. לדתיים, לעומת זאת, היו דאגות אחרות, מסוגים שונים. הסוג הראשון הוא הלכתי – ממזרות. אם אישה נשואה על פי ההלכה ולא מתגרשת בגירושים דתיים כדין, יש חשש שאם תתחתן שוב בנישואים אזרחיים – ילדיה ייחשבו לממזרים. זה מוביל אותנו לבעיה הבאה: “אחדות העם”, שכן בעיית הממזרות תוביל לעריכת אילנות יוחסין נפרדים למי שהוריו התחתנו בנישואים כדת משה וישראל, לעומת אלה שהתחתנו בחתונה אזרחית, מה שימנע נישואים בין חלקי העם. בעיה שלישית נוגעת לצביון היהודי של המדינה, שלטענת הדתיים לוקה בחסר, וצריך לכלול את מוסד הנישואים”.
מהו הפתרון שמצאת?
“הפתרון שהגעתי אליו הוא הקמת שני מסלולים מקבילים: מוסד הנישואים – שיישאר בסמכות בתי הדין הרבניים – ומסלול אחר, שייקרא ‘ברית זוגיות’. לפי המודל הזה, כל מי שבוחר להינשא בישראל כדת משה וישראל יהיה חייב להמשיך להתגרש גירושים דתיים, כמו שנהוג היום, וכך המותג ‘נישואים’ יישאר בשליטת הדת היהודית וגם ישמור על הצביון הרשמי של המדינה. אבל מי שלא רוצה או לא יכול להתחתן בנישואים דתיים, יוכל לבחור במסלול של ‘ברית זוגיות’ שלא ייחשב לנישואים על פי ההלכה, ולכן לא תהיה בעיה של ממזרות. במסלול הזה הוא יקבל את כל הזכויות האזרחיות של הנישואים ותהליך הפירוק יהיה אזרחי אף הוא”.
הסיבה שבגללה כל הפתרונות נכשלים
איך הגיבו הרבנים לפתרון?
“למרבה השמחה הצלחתי לגייס תמיכה לא רעה, לא רק מרבנים בעלי נטייה ליברלית אלא גם מרבנים מסורתיים יותר כמו הרב אליהו בקשי דורון”.
אבל זה בכל זאת נפל. מה הפיל את זה?
זה היה בסביבות שנת 2000, כשראש הממשלה דאז, אהוד ברק, הבטיח שלום עם סוריה ונסוג, הבטיח שלום עם הפלסטינים ונסוג גם ממנו, ואז הבטיח מהפכה חילונית. כל הרבנים שהיו בעניין, ועבדו איתנו על הפתרון, לא רצו להיות חלק מהכותרת של המהפכה החילונית. בכל מקרה, זמן קצר אחר כך הממשלה של ברק נפלה”.
והתוכנית מעולם לא עלתה לשולחן מחדש?
“היו ניסיונות לחדש אותה אבל בכל פעם זה נפל מחדש. היה למשל פרויקט ‘חוקה בהסכמה’ של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שניסה לפתור את המחלוקות בעניין חוקה בישראל על ידי ‘פסקת התגברות’ שתגביל את הביקורת השיפוטית רק לנושאי זכויות אדם, בעוד נושאים הקשורים לזהות לאומית יהיו מחוץ לטווח ההתערבות החוקתי של בית המשפט, ויוכפפו לרצון העם והכנסת. במילים אחרות, בית משפט יוכל לפרש את החוקים אך לא יוכל לבטלם. עם זאת, הפרויקט הותנה בכך שבמקביל לצמצום הביקורת החוקתית של בית המשפט יוצעו הצעות חוק בנושאי הליבה המשפרות את המצב הקיים. לכן, במסגרת הפרויקט הזה ביקשו ממני להציע נוסח לחוק בעניין ברית הזוגיות, וחיברתי הצעת חוק מסודרת. אבל גם הפעם לא הושגה הסכמה רחבה. מאוחר יותר ניסו גם ח”כ מיכאל איתן והמשפטנית רות גביזון ז”ל לקדם את ברית הזוגיות – אלא שאז פרצה מלחמת לבנון השנייה, ושוב זה נפל. אחר כך קמה ממשלת לפיד הראשונה, בלי חרדים, אבל לפיד העדיף לקדם את נושא גיוס בני הישיבות על פני ברית הזוגיות. באותו זמן ניסיתי לשכנע את חברי הבית היהודי להסכים לברית זוגיות, אבל רק חלקם השתכנעו”.
אני חושב שבמשך השנים פיתחו פתרונות מאוד יצירתיים כדי לנסות להגיע לפשרה, אבל כשמסתכלים על זה בצורה רחבה רואים שהבעיה היא לא עם הפתרונות המוצעים, אלא עם עצם הנכונות לבניית הסכמות ולפשרה.
איך אתה מסביר את הכישלונות החוזרים בנושא הזה, יש פה בעיית עומק?
“כן. אני חושב שבמשך השנים פיתחו פתרונות מאוד יצירתיים כדי לנסות להגיע לפשרה, אבל כשמסתכלים על זה בצורה רחבה רואים שהבעיה היא לא עם הפתרונות המוצעים, אלא עם עצם הנכונות לבניית הסכמות ולפשרה. אם אני חושב על זה כמו סטארט אפ, יש כאן לקוחות עם דרישות סותרות, ואנחנו מפתחים מוצרים שנותנים מענה, אבל הלקוחות לא מרוצים מאף מוצר, עד שברור שהבעיה היא לא במוצרים אלא בלקוחות”.
כלומר, הבעיה היא בחברה הישראלית.
“כן. אין בחברה הישראלית תרבות של בניית הסכמות. הרב יעקב מדן סיפר לי שאחרי פרסום אמנת גביזון-מדן, שניסתה להסדיר את היחסים בין חילונים ודתיים, שאלו אותו דתיים: מי שמך לוותר על עקרונות דתיים? מנגד, אותי תקפו מהכיוון הליברלי. אמרו לי, למה צריך להיכנע לדתיים שמתעקשים לקרוא לזה ברית זוגיות ולא נישואים? תגובות דומות ראינו גם לאחרונה, על רקע הרפורמה המשפטית, כששני הצדדים לא היו מוכנים להתפשר על כלום, ומי שכבר רצה לקדם פשרה, כמו הנשיא הרצוג, הושמץ על ידי שני הצדדים. הימנים קראו לו צ’מברליין – ואז גם השמאלנים קראו לו צ’מברליין. פשרנות הפכה להיות לא-מוערכת. התובנה הזאת יצרה אצלי משבר אישי ממש, כי כאיש אקדמיה יותר נוח לי לומר ‘אין מספיק חשיבה מחוץ לקופסה’ ולהמשיך לייצר פתרונות משפטיים. המסקנה הזאת, שפתרונות לא יעזרו, טלטלה אותי”.
פשרנות הפכה להיות לא-מוערכת. התובנה הזאת יצרה אצלי משבר אישי ממש, כי כאיש אקדמיה יותר נוח לי לומר ‘אין מספיק חשיבה מחוץ לקופסה’ ולהמשיך לייצר פתרונות משפטיים. המסקנה הזאת, שפתרונות לא יעזרו, טלטלה אותי”.
אז מה עושים?
“מנסים לשנות את התרבות של הכרעות לכיוון של הסכמות, וכדי לעשות זאת החברה הישראלית חייבת לעבוד על השריר הזה של הסכמות. הינה, למשל, בסכסוך נחל האסי נעשה ניסיון מוצלח להגיע להסכמה – במקום לתת לגורמי קצה להכתיב את הארוע, הזמינו שחקנים נוספים שישבו בשולחנות עגולים, בהובלת המשנה ליועצת המשפטית לממשלה לענייני משפט אזרחי, כרמית יוליס, והגיעו להסכמה. זה מוכיח שזה אפשרי, וגם בסוגיות הכי טעונות”.
חמץ בבתי החולים: שורה של החלטות גרועות
כדוגמה פחות טובה לתרבות של הסכמות מביא פרופ’ ליפשיץ את המחלוקת סביב הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח.
למה זו דוגמה שממחישה את החוסר בתרבות של הסכמות?
“את הבג”ץ בנושא הגישו שני שחקני קצה חזקים וקיצוניים – הפורום החילוני וארגון עדאלה – ומנגד הרבנות התבצרה בעמדתה. בית המשפט קיבל את העתירה בטענה שהיא פוגעת בחופש הדת, אך שלילת הזכות של בתי החולים לקבוע בעצמם את מדיניותם הייתה פתרון רע כי הוא לא הבדיל בין ‘מעייני הישועה’ ל’איכילוב’. בהמשך, שר הבריאות הזהיר את בתי החולים מלקיים את פסיקת בג”ץ, ואחרי שהממשלה נפלה, הממשלה הבאה העבירה חוק שבתי החולים יהיו רשאים לאסור על הכנסת חמץ”.
אם מראש היינו מכניסים לתמונה את הגורמים שאינם גורמי קצה, כמו מוסלמים דתיים, יהודים מסורתיים ודתיים ליברליים, ואם היינו משתמשים במתודולוגיה של גישור, היינו מגיעים לפתרון מוסכם ויותר מרוכך. זאת דוגמה למשבר שיכול היה להתנהל אחרת לגמרי, לא רק מבחינת זהות המשתתפים אלא גם מבחינת סוג השיחה”.
אבל התוצאה בסוף סבירה, לא?
“נכון. כל מנהל בית חולים חופשי להחליט אם לאכוף את האיסור לפי הרכב האוכלוסייה של בית החולים. אבל החברה הישראלית כל כך טעונה שאנשים מכניסים חמץ בכוונה וראש מחלקה באחד מבתי החולים מצטלם אוכל לחמנייה בפסח. אם מראש היינו מכניסים לתמונה את הגורמים שאינם גורמי קצה, כמו מוסלמים דתיים, יהודים מסורתיים ודתיים ליברליים, ואם היינו משתמשים במתודולוגיה של גישור, היינו מגיעים לפתרון מוסכם ויותר מרוכך. זאת דוגמה למשבר שיכול היה להתנהל אחרת לגמרי, לא רק מבחינת זהות המשתתפים אלא גם מבחינת סוג השיחה”.
יכול להיות שאחרי ה-7 באוקטובר השתנתה הנכונות לפשרה בחברה הישראלית?
“אין לי ספק שאי אפשר לנתק את ה-7 באוקטובר מהשסע הפנימי שישראל סבלה ממנו בתקופה שקדמה לה. לאורך כל משבר הרפורמה אפשר היה להציע הסכמות, אבל שני הצדדים, גם מקדמי הרפורמה וגם ראשי המחאה, היו נוקשים וסירבו לפשרה. החברה הישראלית הייתה ממוקדת בשבר הפנימי שלה ולא הסתכלה החוצה, עד שגם האויבים שלנו זיהו את השבר. האתוס שצרוב בהיסטוריה היהודית הוא ששנאת חינם מובילה לחורבן הבית, ולא יכולתי שלא לראות את הקשר בין השבר הפנימי והחיצוני”.
עכשיו אנחנו יותר בשלים לאחדות?
“אנחנו רואים מפגני אחדות, וגם המילואימניקים שחזרו מהמלחמה אומרים דברים מרגשים, אבל זה לא מספיק. המחלוקות הפנימיות עדיין עמוקות. לפי סקרים שלנו, אומנם הרצון לאחדות עלה מאז המלחמה, אבל לאנשים אין מושג איך עושים את זה, איך מתפשרים. אז אני מציע לראות את ה-7 באוקטובר כסוג של קריאת השכמה”.
פתרונות טכניים לא יספיקו. כל עוד הציבור בישראל לא ייתן קרדיט למי שמוכן לייצר הסכמות – זה לא יעבוד. חייבים להעלות את הערך של המותג הסכמה. לא יכול להיות שכל הדברים הם ‘ייהרג ובל יעבור’ עבור כל הצדדים.
קריאת השכמה כדי שנבין את החיוניות של הסכמות?
“כן. פתרונות טכניים לא יספיקו. כל עוד הציבור בישראל לא ייתן קרדיט למי שמוכן לייצר הסכמות – זה לא יעבוד. חייבים להעלות את הערך של המותג הסכמה. לא יכול להיות שכל הדברים הם ‘ייהרג ובל יעבור’ עבור כל הצדדים. ברית הזוגיות היא דוגמה מעולה לסוגיה שסיפקה שורה של פתרונות שכולם היו כואבים ולא מושלמים ולא הצליחו לזכות בהסכמה רחבה, אבל אסור לנו לוותר. אחרת, התוצאה תהיה הרבה יותר גרועה”.