רוב הישראלים מדמיינים את העיירה היהודית במזרח אירופה כמקום מושבם של יהודים עניים ואומללים, שפופי קומה, החיים בנפרד מהגויים וסובלים מרדיפות ומפוגרומים בלתי פוסקים – עד שהסיפור נגמר בחורבן המוחלט של השואה. אלא שהסיפור ההיסטורי הזה לא לגמרי מדויק ולא משקף את מצבם של יהודי מזרח אירופה לפני המאה ה-20. במשך תקופות ארוכות היהודים במזרח אירופה שגשגו וחיו בקהילות חזקות ופעלתניות.
את הסיפור האלטרנטיבי הזה כתב שלום בוגוסלבסקי בספר הנושא את השם "הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית" (הוצאת זרש, יוני 2024). בוגוסלבסקי הגיע לכתיבתו שלא בדרך הרגילה – הוא לא היסטוריון במקצועו ולא אקדמאי. לנושא הוא הגיע כמדריך טיולים במזרח אירופה, שחקר את ההיסטוריה הכללית של האזור.
יעילות ומיסים: הולדת העיירה היהודית
מה היה הגילוי שמשך אותך לכתוב על היסטוריה יהודית דווקא?
"כשבדקתי מסמכים היסטוריים הופתעתי לגלות עד כמה מרכזי היה המקום של היהודים. הם הוזכרו כל הזמן, והם לא הצטיירו כמו הדמויות האומללות שאנחנו רגילים לדמיין. זה שבר לי כמה סטריאוטיפים, והחלטתי להתעמק בזה. כמדריך טיולים הייתי מגיע לעיירות שהייתה בהן פעם קהילה יהודית גדולה, ולא פעם הייתי מוצא בכיכר הראשית של העיירה שרידים של בתי כנסת מפוארים ששכנו בלב העיירה והיו מהבניינים הכי בולטים בה".
זה הפתיע אותך?
"זה לא הסתדר לי עם הדימויים המוכרים של יהודי מזרח אירופה, כמו אלה המתוארים בסרט 'כנר על הגג', על פי סיפורי טוביה החולב של שלום עליכם. טוביה החולב העני והאומלל לא היה מסוגל לבנות כזה בית כנסת גדול ומפואר. חשבתי שאם נבנה כזה בית כנסת מפואר, הקהילה שבנתה אותו הייתה דווקא חזקה ואמידה. כשהמשכתי לחקור התברר לי שהקהילות החזקות האלה לא היו יוצאות דופן, ובניתי לעצמי את כל הסיפור מחדש".
מאיזו תקופה בחרת להתחיל את הסיפור על הנוכחות היהודית באירופה?
"בספר אני עוסק בהיסטוריה של היהודים במזרח אירופה במשך 500 השנים עד תחילת המאה ה-20. היו יהודים במזרח אירופה עוד הרבה קודם לכן, ויש יהודים במזרח אירופה עד היום, אבל במשך 500 השנים האלה קרתה תופעה מיוחדת שאני קורא לה בספר 'מזרח אירופה היהודית'. אני משתמש במונח הזה, הגיאוגרפי-היסטורי, כדי לציין את העובדה שבמשך כמה מאות שנים חלק גדול מאוד מיהודי העולם התגוררו במזרח אירופה, והיו ליהדות הזאת מאפיינים ייחודיים".
למה היהודים היגרו במשך מאות שנים במספרים עצומים כאלה למזרח אירופה?
"כי בסוף ימי הביניים נעשה ברור שאין ליהודים אפשרות להישאר במערב אירופה. הם גורשו שוב ושוב מרוב הערים. לעומת זאת, במזרח אירופה היהודים נחשבו לקטליזטור כלכלי, וכשהאזור התחיל לצמוח בסוף ימי הביניים ותחילת העת החדשה קיבלו אותם בברכה. האצילים התרגלו לזה שהיהודים עובדים ביעילות ומשלמים מיסים גבוהים מאוד, והתחילו לעבוד בעיקר עם יהודים. זה מה שהוליד את העיירה היהודית ואפשר להם להתרבות עוד יותר".
נוכחות יהודית במספרים
נדבר במספרים. כמה יהודים חיו במזרח אירופה בהשוואה למקומות אחרים בעולם?
"אין לנו הרבה נתונים מהתקופות המוקדמות, אבל כבר בסוף המאה ה-15 יש מספרים חריגים של יהודים באזור. בתחילת המאה ה-16 הצטברו בערי פולין וליטא כמה עשרות אלפי יהודים – היקפים יוצאי דופן ביחס למקומות אחרים במערב אירופה, שם לכל היותר מדובר בכמה אלפי יהודים בערים הגדולות. זה מספר זעום במונחים של היום, אבל באותו זמן ובאותו מקום הוא היה שקול לאוכלוסייתן של כמה ערים חשובות."
"במאה ה-18 מספר היהודים במזרח אירופה כבר עובר את מחצית מיהודי העולם: רוב יהודי העולם גרים שם. מכיוון שיהודים כמעט לא חיו מחוץ לערים, נוכחותם בערי מזרח אירופה – בעיקר באותן עיירות קטנות הקרויות 'שטעטלים' שבהן חיו רבים מהם – הייתה מורגשת מאוד. בסוף המאה ה-19 מדובר כבר ביותר משישה מיליון יהודים, שהם לפחות שלושה רבעים מיהודי העולם".
במקביל, בנקודה הזאת מתחילה ההגירה הגדולה ממזרח אירופה.
"בשנת 1900 כבר עזבו את מזרח אירופה כמיליון יהודים, כמעט כולם לארצות הברית, ומאות השטעטלים כבר היו עמוק בתהליך הקריסה שלהן. הצעירים עזבו בהמוניהם את העיירות הקטנות. אבל עדיין חיו בכל אחת מהן יהודים במספרים דומים לאלה שבערים הגדולות ביותר במערב ובארצות ערב: בריסל, רומא, דמשק, טהרן, אלג'יר, פז, טנג'יר ומלבורן".
מהי תמונת המצב, מבחינה כמותית, לפני השואה?
"לפני השואה מספר היהודים המזרח אירופיים – אלה שעדיין גרים במזרח אירופה ואלה שזה עתה היגרו ממנה למקומות אחרים, ובעיקר לארצות הברית – מתקרב ל-90%. כל שאר הקהילות היהודיות, במערב אירופה, בצפון אפריקה ובאסיה, הגיעו יחד לקצת יותר מ-10% מיהודי העולם".
"במאה ה-18 רוב יהודי העולם גרים במזרח אירופה. במאה ה-19 – יותר משישה מיליון יהודים, שהם לפחות שלושה רבעים מיהודי העולם. לפני השואה מספר היהודים המזרח אירופיים מתקרב ל-90%"
ה"עַמְךָ" של העם
איך נראו החיים בעיירות הקטנות האלה?
"העיירות היו המקום שאליו כל תושבי האזור היו הולכים לקניות ולסידורים, היה בהן שוק והייתה נציגות של הרשות המקומית. בהרבה מהעיירות היהודים היו קבוצת האוכלוסייה הגדולה ביותר, והיו עיירות שבהן הרשות המוניציפלית נשלטה על ידם. הסידור היה שלכל אחת מהקהילות, היהודית והנוצרית, הייתה רשות מוניציפלית משלה, ובחלק מהעיירות, בעיקר באוקראינה ובבלארוס, היו כל כך הרבה יהודים שהרשות המוניציפלית הייתה רק זו היהודית".
מה אפיין את התרבות היהודית המזרח אירופית?
"היהדות המזרח אירופית אחראית להרבה תופעות תרבותיות ובראשן כנראה החסידות. לא זו בלבד שהיהודים האלה היו הרוב מבחינה דמוגרפית, הם גם היו ה'עַמְךָ' של העם – הם נמנו על החלקים העממיים יחסית של יהדות העולם. הקהילות הספרדיות בארצות ערב והאשכנזיות במערב אירופה היו יותר אליטיסטיות בדרך כלל. לעומת זאת, במזרח אירופה התרבות הייתה יותר עממית, והיא התקיימה בעיקר בעל פה ולכן לא הכול ממנה שרד".
סיפורי סבתא מהמאה ה-20
אנחנו רגילים לחשוב על יהודי מזרח אירופה כעניים שנסמכים על תרומות – מה באמת היה מצבם הכלכלי?
"יהודים התפרסו על כל הספקטרום האקונומי – מהעשירים מאוד, שאורח חייהם מקביל לזה של פקידים בכירים או אפילו של בני אצולה, עד לעניים מאוד, מוכרי סמרטוטים ועגלונים. אבל בסך הכול, היהודים לא היו בתחתית. ביחס לאוכלוסייה הכללית, הם היו מעל הממוצע והשתייכו בדרך כלל למעמד הבינוני. צריך לזכור שהשטעטלים הם לא כפרים אלא עיירות קטנות, שתושביהן עסקו בעבודות עירוניות – סנדלרים ובעלי מלאכה אחרים, סוחרים, עגלונים ופקידים – מקצועות של המעמד הבינוני. העניים ביותר היו בדרך כלל הנוצרים שהתגוררו בכפרים.
"בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – אחרי שהצעירים ומי שיכלו להרשות לעצמם עזבו – מי שנשארו בעיירות היו באמת מאוד עניים ופסיביים, בדרך כלל חסידים אדוקים, והרבה מהם אכן נסמכו על צדקה. התקופה הזאת זוכה אצלנו למשקל יתר כי אנחנו נשענים על זיכרונות, עדויות ויצירות ספרותיות מהמאה העשרים – וכל אלה קשורים לסוף, להתמוטטות. אנחנו מניחים שאם סבתא סיפרה לנו על המצב בעיירה בשנות ה-30 של המאה ה-20 אפשר לגזור מזה לגבי המאה ה-16, אבל זה ממש לא נכון".
אז סיפורי שלום עליכם מטעים?
"סיפורי שלום עליכם הם קריקטורה הומוריסטית – לא היינו מצפים שמישהו יראה את 'ארץ נהדרת' בעוד 200 שנה כמקור תיעודי של החיים בישראל, לא? על כל פנים התמונה שהם מייצרים היא מורכבת. הסיפורים נכתבו בתקופה שבה העיירות כבר מתמוטטות. גם הסופרים עצמם – שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים ואחרים – כבר מזמן עזבו את העיירות והיגרו לערים הגדולות. העיירות עבורם הן סמל לעולם הישן, והם מתבוננים בהן בביקורת ובחמלה".
כמו בשיר של ביאליק: "כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר".
"כולם עזבו, לא רק היהודים. במשך כמה עשרות שנים, משנות ה-80 של המאה ה-19 עד מלחמת העולם הראשונה, עזבו את מזרח אירופה יותר משני מיליון יהודים. היהודים לא היגרו מאותן סיבות כמו אחרים, אבל הם חלק מתנועה ההיסטורית אל הערים ואל המערב. לכן, בתחילת המאה ה-20 כבר היו הרבה פחות שטעטלים. אם בתקופת השיא של יהדות מזרח אירופה היו מאות עיירות קטנות עם רוב יהודי, בשנות ה-30 נשארו רק כמה עשרות כאלה".
"האוכלוסייה היהודית הייתה מאוד יזמית, תזזיתית אפילו, שעובדת קשה. גם הנשים היו חלק מכוח העבודה"
כיתות הכוננות של השטעטל
במה התאפיינו יהודי השטעטל לפני ההגירה הגדולה?
"במאה ה-18 ולפניה, היהודים היו רחוקים מהסטריאופים שנוצרו בתקופת הקריסה של השטעטל. קודם כול, הם לא יכלו להרשות לעצמם להיות פסיביים: הם היו אוכלוסייה מאוד יזמית, תזזיתית אפילו, שעובדת קשה. גם הנשים היו חלק מכוח העבודה. הם שרדו בזכות ההגנה שקיבלו מהשלטון, שניתנה להם הודות לכך שהם ייצרו הכנסה ושילמו מיסים".
אתה כותב בספר שבניגוד לסטריאוטיפ, היהודים האלה לא מהססים גם להילחם.
"עד המאה ה-19 התושבים עצמם היו אחראים על הגנת העיר. היו הרבה מלחמות ואיומים, הצבא לא היה מאוד נייד ומשטרה לא הייתה, ולכן כל עיירה הייתה חייבת לשכור שומרים או להחזיק מיליציות של תושבים. זה אותו רעיון כמו כיתות הכוננות בקיבוצים. לשומרים האלה היו עבודות אחרות ביום-יום, הם לא היו לוחמים במשרה מלאה, אבל היה להם נשק והם עברו אימונים".
מאיפה יודעים על זה?
"יש עדויות אגביות מהמאה ה-17 על התופעה הזאת, ועל יהודים שהשתתפו במיליציות האלה והיו לוחמים מיומנים. בעיני בני התקופה זה לא היה עניין גדול, זה היה מובן מאליו. אנחנו מכירים את ההיסטוריה הזאת מהסוף שלה, ולא מתוך תור הזהב שלה. יש למשל סיפור על התנגדות יהודית בטולצ'ין במאורעות תַ"ח–תָ"ט בשנת 1648, ואנחנו יודעים שהיו אפילו 11 יהודים ששירתו כחיילים ביחידת קוזאקים – שכן אחד מהם הופיע בשאלה בשו"ת של מהר"ם (רבי מאיר) לובלין בתחילת המאה ה-17".
וזה בא לידי ביטוי בבתי הכנסת שלהם.
"במקומות היותר מסוכנים, רואים בתי כנסת שהם חלק מהביצורים של העיר – אחת הדוגמאות המפורסמות היא של בית הכנסת בעיר לוצק שבאוקראינה של היום, ממערב לקייב. בבתי הכנסת האלה הגג הוא שטוח. זה היה לא אופייני לבנייה הכללית, שהייתה בדרך כלל משופעת כדי שהשלג לא יצטבר על הגג, אבל במקומות האלה גג בית הכנסת היה צריך להיות שטוח כדי שאפשר יהיה להציב עליו עמדות ירי ולפעמים גם תותחים".
"השומרים היהודים בעיירה היו כמו כיתות הכוננות בקיבוצים. הם לא היו לוחמים במשרה מלאה, אבל היה להם נשק והם עברו אימונים"
לא רק שואה וחורבן
בוגוסלבסקי, יליד סיביר, הוא ירושלמי מגיל חמש, שמלבד טיולים במזרח אירופה מדריך ומארגן טיולים גם בישראל. בתחילת הדרך, ההחלטה לכתוב ספר באה לדבריו כחלק מהלימוד של הנושא. "הבנתי שכתיבת ספר תכריח אותי ללמוד את הנושא כמו שצריך. הכתיבה הייתה המניע למחקר ולא ההפך".
על אילו מקורות הסתמכת?
"אין הרבה מקורות על חיי היום יום של יהודים במאות הקודמות. יש גופי עדויות של אנשים שסיירו באזור וכתבו מה שראו, דו"חות של המשטרה ובתי המשפט, ומסמכים רשמיים על גביית מיסים. לא גיליתי מקורות חדשים, במחקר כל זה לגמרי ידוע. את כל המידע שאבתי ממאמרים ומספרים. מבחינה מחקרית הספר לא מחדש, החידוש הוא רק באופן שבו זה מסופר לציבור".
המחקר שלך נעצר לפני השואה. למה?
"התיאור בספר נגמר בשנת 1921. קודם כול, צריך לעצור איפשהו. אבל הייתה גם בעיה מובנית בספר, כי ככל שהתקופה יותר מאוחרת יש יותר ידע ויותר מקורות וקשה לתמצת אותם. כשסיפרתי את ההיסטוריה של המאות ה-16 וה-17 התמצות עוד היה אפשרי, אבל כשסיפרתי את המאה ה-19 כבר נאלצתי להשאיר חלקים גדולים מהסיפור בחוץ, ואם הייתי כותב על המאה ה-20 הייתי צריך לכתוב טקסט ארוך פי שניים כי הסיפור מסתבך ומסתעף.
"אבל יש סיבה נוספת. היה לי חשוב שהשואה לא תיכלל בספר, כי השואה היא המשקפיים שדרכם אנחנו רגילים להסתכל על התרבות הזאת. ההיסטוריה של מזרח אירופה נלמדת בדרך כלל כאיזה נספח לשואה, ואני חושב שמגיע ליהודי מזרח אירופה שידברו עליהם ועל התרבות שלהם גם בלי המשקפיים האלה. אנחנו יודעים מה קרה בסוף, אבל במשך כל מאות השנים שקדמו לזה, היהודים חיו ופעלו והתפתחו בלי לדעת שזה יהיה הסוף. החיים שלהם משמעותיים בזכות עצמם וצריך לספר את הסיפור בדרך שרואה את החיים שלהם במלואם".