סיפור מההפטרה: החמור של שמואל וההופעה של מרים

החיפוש אחר הקשר בין הפרשה להפטרה שנקראת בצמוד אליה מוליד פרשנויות והסברים מרתקים, ומפרה את הדמיון השט לעבר רעיונות מדרשיים ואקטואליים מגוונים. אבל לפעמים הקשר הוא לשוני-טכני ובחלק מהפעמים ההפטרה לא קשורה לפרשה כלל. איך זה קרה? איך זה שהליכה לבתי כנסת שונים תמצא הפטרות שונות לחלוטין זו מזו? ומה המשותף למשה רבנו, שמואל הנביא ושרי הממשלה שנוסעים ברכב ממשלתי? אביגדור שנאן יצא למסע אחרי הקשרים שאבדו – ומצא תרבות קדומה שמהדהדת בנו עד היום.

מלחמת תרבות קדמונית

מהי הפטרה? איך ומדוע היא נוצרה?

המילה הפטרה פירושה סיום. "השאלה הגדולה היא סיום של מה", אומר שנאן, ובניגוד לדעה רווחת המציגה אותה כסיום קריאת התורה או סיום תפילת שחרית, שנאן משער שבתקופה הקדומה ההפטרה הייתה סיום גורף יותר: "לעניות דעתי הפטרה זה סיום עבודה בבית כנסת. גמרנו, הולכים הביתה, קוראים בתורה, מפטירים והולכים לבית. אין המשך. רק בשלב יותר מאוחר נולד גם המנהג של תפילת מוסף".

כראיה הוא מציין שברכות הסיום לאחר ההפטרה אינן עוסקות רק בה: "היית חושב שאחרי שקראו את ההפטרה יבחרו ברכה שקשורה אליה, אבל אחרי ההפטרה מדברים גם על ירושלים, אליהו הנביא, המשיח ונושאים אחרים".

שנאן משער שמנהג קריאת ההפטרה נולד במסגרת מאבק אידיאולוגי קשה עם השומרונים. 'כל המטרה של קריאת הנביאים', הוא מסביר, 'היא להדגיש שהם קדושים כמו התורה. השומרונים אמרו שהנביאים היו אנשים גדולים, אבל לא דבר אלוהים'. ההפטרה, למעשה, היא הצהרת עמדה: גם הנביאים קדושים".

כשמכינים נערים לקריאת ההפטרה בבר מצווה, צריך קודם כול לשאול 'לאיזה בית כנסת אתה הולך?'

שבעה מנהגים: הקשרים שאבדו בדרך

אחת השאלות המסקרנות היא איך נבחרו פרקי הנביאים הספציפיים כמתאימים להפטרה אחרי קריאת פרשת השבוע?

ראשית, "הקשר בין הפרשה להפטרה אינו קבוע", אומר שנאן. "לעיתים הקשר הוא ענייני-רעיוני – כמו למשל ההפטרה לפרשת 'שמות' על סיפור סירובו של ירמיהו להקדשתו מול סיפור סירובו של משה להנהיג את העם. לעיתים הוא לשוני-ספרותי: חיבור בין מילים דומות בפתיחת הפרשה וההפטרה, כמו לדוגמה המילה "אם'". ולעיתים, הקשר מקרי לחלוטין ובלתי מוסבר.

מקור חוסר הקשר טמון לדעתו במחלוקת על אורך המחזור השנתי של קריאת התורה. בארץ ישראל הקדומה נהגו לקרוא את התורה במחזור המכונה "תלת-שנתי". לפי מנהג זה, הפרשה השבועית הייתה קצרה מאוד, וההפטרה שנבחרה הייתה קשורה באופן מדויק לקטע המצומצם שנקרא באותה שבת. אולם, עם הזמן, הקהילות אימצו את המחזור השנתי הרווח כיום – שבו מסיימים את כל התורה בשנה אחת, מנהג שהתפתח בבבל ונתקבל על ידי הגאונים שכפו אותו על מרבית העולם היהודי. שנאן מסביר שגם לאחר המעבר למחזור שנתי, הקהילות שמרו על חלק מרשימת ההפטרות המוכרת להם מהמנהג התלת-שנתי הקודם, "במקרים אלה, הקשר המקורי פשוט נזנח, וההפטרה נותרה כ'שריד' שאבד הקשרו הרעיוני".

שנאן עומד על העובדה שבניגוד לחגים, שבהם ההפטרות אחידות מכיוון שנקבעו בשלב מוקדם על בסיס משנאי מוסכם, "כשמכינים נערים לקריאת ההפטרה בבר מצווה, צריך קודם כול לשאול 'לאיזה בית כנסת אתה הולך?'". זו אינה בדיחה, זו בעיה ממשית: "בתי כנסת שונים יקראו באותה שבת הפטרות שונות, מכיוון שקיימים לא פחות משבעה מנהגי הפטרה היסטוריים שונים: אשכנז, עדות המזרח, איטליה, תימן, רומניה (יהודי הבלקן), הקראים, וארץ ישראל הקדומה". בעיניו של שנאן הגיוון הזה הוא דווקא חיובי: "זה לא הגיע לאחידות וטוב שלא הגיע".

"אני חוקר. אין לי חובה לציית לפרשנות המסורתית, אלא להתקדם בכיוונים שאני רוצה לעסוק בהם"

נקודת המגע בין התורה לנביאים

שנאן, שאחראי על סדרת ספרי פרשנות לספרי יסוד לבית הכנסת בשם "פירוש ישראלי חדש" בחסות קרן אבי חי, מסביר כי לאחר שהוציא ספרים בנושאי סידור תפילה, פרקי אבות, ספר יונה ומגילות, הוא הבין מה חסר להשלמת סדרת החומרים המקודשים הנקראים בבית הכנסת – הפטרות. התוצאה הייתה ספרו "מסע בנביאים: פירוש ישראלי חדש". האופן שבו הוא בחר לכתוב על ההפטרות הוא ייחודי – מציאת הקשר בין הפרשה להפטרה והפלגה לאסוציאציות חופשיות. "אני חוקר. אין לי חובה לציית לפרשנות המסורתית, אלא להתקדם בכיוונים שאני רוצה לעסוק בהם", מדגיש שנאן.

הספר אכן מוקדש לחיפוש ומציאת הקשרים הנסתרים או הברורים שבין הפרשה להפטרה, ופיתוחם לנושאים רחבים יותר. שנאן מצהיר במפורש כי הוא אינו מפרש את ההפטרות, שכן "יש ספרי הפטרות בלי גבול. לא מעניינת אותי בספר זה ההפטרה. מעניין אותי הקשר בין ההפטרה לפרשה בלבד".

למעשה מדובר בפיתוח הנושאים שנקודת המגע בין התורה לנביאים מעוררת בשנאן, תוך שילוב מקורות מקראיים, מדרשי חז"ל, ספרות הלניסטית ואף מנהגי עמים.

דוגמה לפיתוח שנאני כזה מופיעה בפרשת "וירא" המספרת על לידת יצחק לשרה הזקנה. "בפרשה מדברים על הופעת המלאכים לאברהם ונאמר בה הפסוק 'וירא אליו ה' וישא עיניו וירא'", מפרט שנאן. "לפרשה ישנם שני מנהגי הפטרות: לפי המנהג הארץ ישראלי בחרו בהפטרה מספר ישעיהו שבה מופיע הפסוק 'מלך ביופיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים' והקשר הוא ראייה והתגלות אלוהים". אבל בהפטרה האחרת, לפי כל המנהגים האחרים, הקשר הוא הנושא של לידה ניסית, ולכן קוראים בה על לידה פלאית אחרת – של האישה השונמית בספר מלכים, "אישה חשוכת ילדים שבעלה היה זקן והנביא אלישע מברך אותה ונולד ולה בן. אחר כך הבן מת ואלישע מחיה אותו. סיפור מופלא על ילד שהמדרש קורא לו חבקוק".

שנאן מאחד את שני הסיפורים לנושא הכללי של לידות פלא והולדת דמויות מפתח. הוא מסביר: "לא ייתכן שבאה לעולם דמות משמעותית מבלי שיש לה סיפור לידה". הוא מוסיף דוגמאות על דמויות כגון שמואל הנביא, שמשון, הרמב"ם והבעל שם טוב. "כל מי שחשוב נולד אחרי תפילות של אימו העקרה, הוא לא נולד כאחד ממיליוני ילדים שנולדים ברצף", טוען שנאן ומוסיף: "גם המסורת הנוצרית אימצה את הרעיון ושם מסופר שמרים אימו של ישו ואפילו אימה שלה היו עקרות".

"משה, שמואל, שאול, שמשון – כולם לימדו אותנו לקח: מנהיג חייב להיות נקי כפיים לחלוטין"

"קול באישה ערגה"

מתפילות הנשים על פרי בטן עברנו לשוחח על שירת נשים, נושא שגם בו התמקד שנאן בעקבות פרשת "בשלח". "מסופר שם על שירת הים, שבה מרים הנביאה יוצאת בתופים ובמחולות ושרה, ולכן מנהגים רבים בחרו לפרשה הזאת את הפטרה של שירת דבורה מספר שופטים". כאן מנצל שנאן את הקשר הזה כדי לדון בנושא הכללי של שירת נשים במקרא. "הנשים יוצאות לקראת דוד ושאול ושרות 'הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו'. קיים גם הסיפור העצוב על בת יפתח שיצאה בשירים ובמחולות לקראת אביה, ושיר השירים הוא כולו שירה של אישה שאומרת 'לכה דודי, נצא השדה'. נשים במקרא שרו". זה הוביל אותו לגעת בנושא אקטואלי: "הנושא של 'קול באישה ערווה'".

"אני דן מהו הרקע לזה, איך התהווה האיסור הזה", מסביר שנאן, "כי הרי מלכתחילה 'קול באישה ערווה' נאמר רק בהקשר אחד – התלמוד אומר שבזמן קריאת 'שמע' אדם חייב להיות מרוכז וכל דבר יכול להסיט ממנו את המחשבה: לכלוך, ריח רע או קולה של אישה. לא יותר מזה. והמילה 'ערווה' היא מילה קיצונית שמשמעה – דבר שאנו צריכים להיזהר ממנו. במשך הזמן התחילו להבין את זה כקול אישה בכלל, ואז נוצר מצב שיש היום תחנות רדיו שלא משמיעות שירת נשים ועולות שאלות אם מותר לשיר בליל שבת ליד השולחן, אם מותר לשמוע נשים שרות ומציגות". שנאן מסיים את תיאור ההתפתחות של המושג באזכור ביטוי שמצא חן בעיניו: "מצאתי ניב ברשת: 'קול באישה ערגה' – לא ערווה, ערגה, כלומר געגועים והתעלות. אהבתי את זה, זה אומר שגם שירת נשים יכולה להיות בגבהים גבוהים של הנשמה כמו שירת הגברים, ויותר".

נושא אקטואלי נוסף עולה בחשיבה האסוציאטיבית של שנאן בפרשת "קורח", העוסקת במחלוקת על מנהיגות. מנהגים רבים מקשרים לה את הפטרת נאום הפרידה של שמואל הנביא. שנאן דן בנושא הכללי של ניקיון כפיים של מנהיג, ומדגים כיצד משה ושמואל לא לקחו מהעם אפילו את מה שהיה מותר להם: "משה רבנו אומר לקדוש ברוך הוא 'לא חמור אחד מהם נשאתי', ובהפטרה שמואל אומר במפורש 'את שור מי לקחתי? חמור מי לקחתי?'. שני המנהיגים מצביעים על כך שלא לקחו מהעם דבר. הם השתמשו בחמורם הפרטי. לא לקחו את הרכב מרשות הרכב הממשלתית עם נהג וכולי. נהגו בפולקסווגן הישן. בפרייבט שלהם בלבד".

שנאן מרחיב למנהיגים נוספים: "המדרש מספר שכאשר שמשון עמד צמוד לעמודים במקדש וביקש מאלוהים בקשה אחרונה, הוא אמר לו 'תזכור. 20 שנה שפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם: 'העבר לי מקל ממקום למקום'. גם שאול, למשל, כשנודע לו שאנשי יבש גלעד בסכנה, הוא, המלך, לוקח את הבקר שלו, חותך אותו ל-12 חלקים, שולח לכל שבטי ישראל. 'ככה ייעשה למי שלא יבוא למלחמה'. כולם לימדו אותנו לקח, מנהיג חייב להיות נקי כפיים לחלוטין. גם זה אקטואלי, אני יודע", הוא מחייך.

את דרכו הייחודית מסכם שנאן כך: "כל אחד יכול ללכת לתנ"ך לקרוא את ההפטרות. לא צריך אותי. כולם פירשו אותן, מרש"י ואילך. אבל ספר שמוקדש אך ורק לקשרים בין הפרשות להפטרות ופיתוח הקשר לנושאים כלליים לא נכתב אף פעם".