אחדות כדרך חיים: הרב יוסף משאש

לפני כחמישים שנה נפטר פה בישראל רב גדול בתורה, פוסק אמיץ וישר, ידען רחב אופקים ומנהיג נערץ, אבל בגלל שלא היו לו ישיבה משלו או שיוך מפלגתי, כמעט שלא זכינו להכיר אותו. דווקא עכשיו, כשמשנתו נחוצה מתמיד, הוא התגלה מחדש.

הרב יוסף משאש, שהיה הרב הראשי של העיר תלמסאן באלג'יר ואחד מרבניה הראשיים של מקנס במרוקו, נבחר השנה להיות דמות המופת של החמ"ד, וקיבל את הכבוד הראוי לו בחברה הציונית-דתית. הגיע הזמן שכולם יכירו אותו. לשם כך ערכנו ריאיון מיוחד עם נועם כהן, נינו של הרב, חוקר מורשת יהדות צפון אפריקה ושיבת ציון הספרדית מזרחית, מרצה ופייטן, שמקדיש שנים לחקר דמותו המיוחדת.

"מעבר לפוסק מוכשר ואמיץ הוא היה גם מנהיג של קהילה ודרשן מצוין. וגם עסק בכתיבה היסטוריוגרפית, בציור ובאומנות"

הסבא מהתמונה בסלון

"תמיד ידעתי שיש לי סבא שהיה רב גדול. הייתה לנו תמונה שלו במסגרת כסף על המזנון במקום מרכזי בבית, ובעצם התמונה הזאת ליוותה אותנו כל הזמן. ראינו אותו בתור הסבא הגדול של המשפחה ומי שאנחנו תמיד הולכים לאורו. הוא היה מעין דמות מופת עבורנו", מספר כהן. עם זאת, רק בגיל מבוגר יותר, כשהתחיל לחקור את דמותו יותר, הבין כהן שלדמותו של הסבא רבא מהתמונה בסלון יש משמעות ציבורית רחבה. היום הוא כבר מתאר את הרב משאש מזווית אחרת לגמרי.

"הוא היה איש אשכולות שעסק בהרבה מאוד דברים. גם פסיקת הלכה מגוונת מאוד, הוא באמת נוגע כמעט בכל תחום בהלכה ובפסיקה, אבל גם הוא היה הרבה מעבר לתלמיד חכם ופוסק מוכשר", מתאר כהן. "הוא היה גם מנהיג של קהילה שעסק בצורכי ציבור, וגם דרשן מצוין, והיו לו גם תחומי עניין נוספים שהיו חלק בלתי נפרד מההנהגה הרבנית שלו. הוא עסק הרבה בכתיבה היסטוריוגרפית, בציור ובאומנות, ובכל מיני דברים שקשורים גם לצורפות ולנגרות. אבל חשוב לי להדגיש", אומר כהן, "רבי יוסף הוא קודם כול סמכות תורנית, רבנית, שיודע את כל התורה ישר והפוך, ומתוך זה הוא פועל. מתוך זה הוא יוצא לקהילה, מתוך זה הוא יוצר אומנות, מתוך זה הוא כותב היסטוריה".

לצד העשייה ההלכתית והתורנית החשובה שלו, התכונה הבולטת של הרב משאש הייתה כנראה האחריות החברתית. "כבר מגיל צעיר הוא האמין שיש לו תפקיד גם להשפיע על הציבור, ולא רק להיות מישהו שמייעץ מהצד או רק פוסק", מספר כהן. "בסדרת ספריו "אוצר המכתבים" יש מכתבים ששלח כבר בתור רב צעיר לרבנים ולכל מיני אנשים שעוסקים בשאלה איך מתקנים דברים בעיר הולדתו מקנס ובקהילה היהודית בה".

"גם כשהוא נשלח להיות רב בתלמסאן, אז הוא לוקח אחריות על כל יהדות אלג'יריה. סבא שלי, שהוא הבן שלו, סיפר שכשהם היו בתלמסאן לא היה יום אחד שהמשפחה אכלה בבית לבד. תמיד הצטרפו גם תמיד כמה תלמידים של סבא". "כלומר", מסביר כהן, "הוא זיהה שליהדות אלג'יריה חסרים שליחי ציבור במקצועות הקודש – שוחטים, מוהלים, רבנים, אז הוא אימץ חבר'ה צעירים ולימד אותם כמה חודשים, כל אחד לפי מה שהוא יכול, ואז שלח אותם לקהילות שצריכות את הפונקציות האלה. הוא בעצם יצר מפעל רבני קהילות של איש אחד".

"תשובתו של הרב משאש בנושא העירוב מעוררת השתאות: 'אני הולך לכתוב תשובה שהיא לימוד זכות'"

בית ספר לפסיקה

לאחר 17 שנים בתלמסאן חזר הרב משאש למקנס לשמש דיין, ושם הפך לדמות אהובה ומוכרת מאוד בעיר. "בעצם היו שני רבנים גדולים במקנס, רבי רפאל ברוך טולדנו ורבי יוסף משאש. רבי ברוך היה רב בעל אישיות קפדנית, ורבי יוסף האמין בהנהגה יותר קשובה וקרובה לקהילה, והם הנהיגו יחד". באחת השנים פרצה מחלוקת קשה בין הרב משאש לרב טולדנו סביב שאלת העירוב.

"הצרפתים החליטו לפתוח את החומה של המלאח (השכונה היהודית בעיר) ולסלול כביש. ברגע שפותחים את החומה של המלאח זה הורס את העירוב. במקנס חיו אז 16,000 יהודים שהיו רגילים מדורי דורות שמותר לטלטל בשבת. אז מה עושים? רבי ברוך ורבי יוסף יושבים יחד בבית הדין, ורבי ברוך אומר בוא נודיע בעיר שיפסיקו לטלטל. רבי יוסף לא עונה לו בעל פה, ובעצם השניים מתחילים להתכתב בתשובות הלכתיות, למרות ששניהם יושבים בבית הדין יחד".

התשובה של הרב משאש בנושא מעוררת השתאות. "בפתיחת התשובה הראשונה שלו, רבי יוסף מודיע – 'אני הולך לכתוב תשובה שהיא לימוד זכות'. בתשובה הזו הוא מקדיש פרק שלם לתאר את המציאות במקנס, והוא מתאר 21 סיטואציות שבהן יהודים מוציאים מרשות לרשות. למשל כשיש שמחה קהילתית וכל אחד תורם משהו משלו, או כשאדם עני צריך לקחת את הרכוש שלו עליו כל הזמן, כי הוא לא יכול לסמוך על הסובבים אותו. הוא כותב עוד ועוד כאלה, ואז מסכם: 'אתה מצפה שבכל המקרים האלה – אם נגיד להם הם יפסיקו לטלטל? אולי אחד למאה ישמור, אבל כל השאר לא. אז מה, אז כולם יהיו מזידין? חייבים למצוא דרך להתיר'. וזה מה שהוא עושה". אבל הדיון לא נגמר כאן. "רבי ברוך מחזיר לו תשובה הלכתית, והם מחזירים תגובות זה לזה, וככה נמשכת חלופת מכתבים מעניינת, ממש בית ספר לפסיקה", מתאר כהן.

יצא להקפות השניות במוצאי שבת למרות סירוב הסיעות הדתיות כדי למנוע התפצלות לשני ציבורים

מחלוקת וחיבוק

השיעור החשוב ביותר בתכתובת ההלכתית הזו לא טמון בשיטת הפסיקה או בהלכות טלטול בשבת, אלא בכבוד ההדדי שחשו שני הרבנים הללו זה לזה. "בהקדמה לכל תשובה, בשתי הפסקאות הראשונות רבי יוסף ורבי ברוך כותבים זה לזה דברי חיבה. זאת אומרת, הם מכבדים האחד את האחר. יש שם גם עקיצות קטנות, אבל זה מתוך חיבה, הם לא כועסים זה על זה", מפרש כהן, "נוסף על כך, הרב פרופ' משה עמאר מספר שהקהילה במקנס ידעה שיש עכשיו ויכוח, ולכן כשהם היו יוצאים מבית הדין, רבי יוסף ורבי ברוך הקפידו לצאת יחד ולפני שהם נפרדים האחד מחברו, להתחבק. היה חשוב להם מאוד לנהל הנהגה משותפת ולהפגין כבוד הדדי".

ואכן, האחדות ושיתוף הפעולה היו נר לרגליו של הרב משאש בכל מה שעשה. "זו נקודה שהוא חוזר אליה כל הזמן", אומר כהן. "הוא אמר פעם משפט שמתמצת את האמונה שלו: 'אם אין שלום, אין כלום, ואם יש שלום, יש הכול'. גם כשהוא מגיע לתלמסאן ורואה שם את החילון, הוא מחליט שהדבר הכי חשוב זה עכשיו לשמור על כולם יחד, ומתוך זה הוא פוסק".

גם בארץ מגיע הרב משאש לעמדת הנהגה, וגם כאן חשוב לו להיות רב של כולם, לשתף פעולה גם עם אנשים שהוא חולק עליהם, ולשמור על אחדות. זמן קצר אחרי שעלה לארץ בגיל 72, כשהוא כבר בגמלאות, הסכים הרב משאש לקחת על עצמו את תפקיד הרב הראשי של חיפה והסביבה. במהלך תקופת הרבנות שלו בחיפה מתחילה מחלוקת על ההקפות השניות בעיר. "באחת השנים ההקפות השניות יצאו במוצאי שבת, והסיעות הדתיות לא הסכימו להשתתף בהקפות השניות של העירייה, כי הארגון שלהם יוצר חילול שבת", מספר כהן. "רבי יוסף מנסה לפשר בין כולם ולהביא להסכמה, אבל בסוף הסיעות הדתיות מסרבות. הוא מחליט ללכת להקפות השניות של העירייה. ברור לו שחייבים לשמור על אחדות, ולא להתפצל לציבורים שונים".

"הרב היה ציוני דתי יותר מחלק מהרבנים האשכנזים שהציונות הדתית מעלה על נס. אבל סוציולוגית, הוא לא חלק מהחבר'ה"

ציוני ודתי – אבל לא מה שחשבתם

הרב משאש לא תכנן לעצמו את כל הדרמות בעיריית חיפה והפוליטיקה שנלוותה אליהן. כהן מספר כי במקור הוא לא חשב לקבל על עצמו תפקיד ציבורי בארץ, אבל כשהגיע וראה את מצבה של יהדות צפון אפריקה – שינה את דעתו. "כשהוא מגיע הוא רואה שלקהילות של יהודי צפון אפריקה שמגיעות לארץ אין הנהגה רוחנית ובעצם אין להן מענה. זה קורה משתי סיבות – רבנים מרוקאים לא מקבלים פה תפקידים אז חלק לא באים בכלל, וגם אלה שבאים לא יכולים לעזור", מסביר כהן. "ולכן, כשראש העיר אבא חושי מציע לו את משרת רב העיר הוא רואה בזה הזדמנות גם לעזור לציבור וגם להשפיע ולהביא לזה שימנו אותם".

אבל גם הרב משאש עצמו לא משתלב בארץ כל כך בקלות. "כשהוא הגיע לארץ, המפד"ל ערכו לכבודו איזשהו כנס, וניסו לפרוש עליו את כנפיהם. זיהו שהוא באמת בתפיסות שלו ציוני דתי, אבל הוא לא רצה להיכנס להגדרות שלהם ולפוליטיקה. אם פורטים את המשנה שלו לפרטי פרטים, הוא ציונות דתית יותר מחלק מהרבנים האשכנזים שהציונות הדתית מעלה על נס, בכל מובן: גם ביחס ללימודי ליבה, גם ביחס למדינה, גם ביחס לכלל ישראל, גם בגישה ההלכתית. אבל סוציולוגית, בסוף הוא לא חלק מהחבר'ה", אומר כהן בצער.

לכן, לדעתו, עד היום לא שמעו מספיק על הרב משאש, לא למדו את תורתו בחוגי הציונות הדתית, ושמו לא יצא למרחקים. "לא למדו עליו, כמו שלא למדו מספיק על הרב עוזיאל, שדווקא כן היה חלק מ'המזרחי' והיה אפילו נשיא התנועה, ולא על הרב יעקב מאיר, ולא על הרב משה כלפון הכהן, ולא מספיק על הרב אלקלעי, ולא על רבי דוד בן שמעון או בנו רבי רפאל. כל אלה היו ציונות דתית מובהקת בתפיסות ובאידיאולוגיה שלהם. ויש עוד".

רק השנה השכילה הציונות הדתית להפנות את הזרקור לדמותו המיוחדת. "אולי לקח זמן להבין שהציונות הדתית היא לא רק זו הסוציולוגית, אלא אידיאלים ותפיסות עולם, שהציבור הספרדי והמרוקאי בפרט נמצא בהם, ובעצם גילו דמות נוספת שמבטאת את הערכים של הציונות הדתית, אולי כמו שהיינו רוצים לראות אותה. שאלו פעם את הרב משאש למה לא התגלתה הטכנולוגיה לשלמה המלך החכם באדם, אז הוא אמר: 'לכל דבר יש את הזמן שלו'. אז גם כאן יכול להיות שלקח קצת זמן".

ועכשיו, כך נראה, זה בדיוק זמנו של הרב משאש. "אני חושב שדווקא עכשיו הדור שלנו צריך את הדמות הזאת. הדור הזה באמת צריך יותר מתמיד לזכור שהאחדות זה ערך חשוב מאוד. ורבי יוסף מייצג אחדות שבאה מתוך כנות, מתוך יכולת להשמיע את כל הצדדים. לא אחדות שמטשטשת, חלילה, אלא אחדות אמיתית. וכנראה כשצריך את הדמות הזאת – אז היא מתגלה".

כל התמונות של הרב משאש – באדיבות המשפחה.