סולמות לצמיחה מתוך משבר: מה מלמדת החסידות על התאוששות מטראומה

בשנת 2002 חדרו שני מחבלים מהג'יהאד האסלאמי לישיבת עתניאל, שבה שהו באותה עת כמאה תלמידים ואורחים. ארבעה תלמידים הצליחו לנעול את עצמם במטבח יחד עם המחבלים – הם שילמו על כך בחייהם, אך הצליחו להציל את כל מי שהיה מחוץ למטבח. בין הניצולים היה גם רועי הורן.

"האירוע הזה זעזע אותי עמוקות", הוא משתף. "מתוך המקום הזה חיפשתי פשר לדת, לחיים, למשברים – ומצאתי אותו בתנועה החסידית. באותה תקופה עוד לא ידעתי להמשיג את זה ובטח לא ידעתי לתאר את זה בשפה המחקרית, אבל הידיעה שגם רבי נחמן מברסלב עבר דברים קשים והצליח לצמוח מהם הראתה לי את הדרך".

שנים מאוחר יותר, לאחר השבעה באוקטובר, עמד ד"ר רועי הורן מול הספרים שכתב, שרובם עוסקים בפן הרוחני של התנועה החסידית, והרגיש שמשהו חסר לו. אז הוא הרחיב את המבט והפנה אותו אל ארון הספרים הכללי – אבל גם זה לא עזר. "הרגשתי ששום ספר לא מדבר אליי ולא מחזק אותי בתקופה הנוראית שבה היינו", הוא מספר. "רק אחרי כמה חודשים, כשחזרתי לתנועה החסידית והסתכלתי עליה מזווית חדשה, מצאתי את מה שחיפשתי. הבנתי שגם החסידות צמחה מתוך משברים – חלקם אישיים כמו אובדן ושכול וחלקם לאומיים כמו עלילות דם ופוגרומים. רציתי לראות איך הבעל שם טוב או רבי נחמן התמודדו עם חוויות קשות שעברו, וגיליתי סולמות. סולמות שיכולים ללמד גם אותנו איך לטפס למעלה".

הורן, חוקר חסידות ומרצה למחשבת ישראל, החל לרכז את החומרים שמצא והביא אותם לקבוצות לימוד של משפחות שכולות שהנחה באותה עת. המפגש הזה הבהיר לו עד כמה הטקסטים החסידיים יכולים לדבר אל מי שנמצא בעומק השבר. "החומרים שהבאתי היו ממש כמו מים קרים על נפש עייפה", הוא מתאר. "אנשים שיוועו לשמוע על התמודדות בעזרת הרוח ובעזרת תעצומות האמונה. בשלב הזה היה לי ברור שאפשר ללמוד הרבה מהאופן שבו גדולי החסידות התמודדו עם משברים, ומהדרך שבה הם שרטטו מתוכם נתיבים של צמיחה".

העיון המחודש בכתבים החסידיים, לצד המפגשים עם המשפחות השכולות, הולידו את ספרו החדש, "התחדשות הנפש – צמיחה פוסט-טראומטית ממקורות החסידות". בספר הוא חוזר אל הבעל שם טוב, רבי נחמן מברסלב ודמויות חסידיות נוספות כדי לחשוב דרכם על צמיחה פוסט-טראומטית. הוא בוחן איך מתוך שבר עמוק יכולה להיפתח תנועה חדשה של משמעות, כוח והתחדשות.

הבעל שם טוב מדבר על לשהות בצער, לקבל אותו, לבנות ממנו משמעות ולהודות על הצמיחה

ישועה מתוך הצרה: צמיחה פוסט-טראומטית בעיני החסידות

במשך אלפי שנים פרקטיקות בודהיסטיות של התבוננות, נשימה ונוכחות היו שייכות למנזרים ולתרבויות רחוקות. ואז הגיע המערב, והתחיל לבדוק מה בעצם קורה שם: מה בשתיקה ובשהייה ברגע מצליח להשפיע על כאב, חרדה ודיכאון. החוקרים לקחו שיטות מסורתיות כמו ויפאסנה, הסירו מהן חלק גדול מהמעטפת הבודהיסטית, נתנו להן שם חדש – מיינדפולנס – והפכו אותן לכלי טיפולי שנכנס לקליניקות ולמחקרים. מבחינת ד"ר רועי הורן, מקרה הבוחן הזה יכול ללמד אותנו הרבה. "בשנים האחרונות אנחנו עדים לכך שפרקטיקות בודהיסטיות עתיקות מקבלות תוקף מדעי והופכות לנחלת העולם המערבי", הוא אומר. "כשאני רואה את זה, אני מבין שאפשר לעשות מהלך דומה גם עם רעיונות ומעשים שנמצאים ביסוד העולם החסידי".

לדבריו, התורה החסידית עסקה רבות בצמיחה מתוך משבר, גם אם לא השתמשה במונח העכשווי "צמיחה פוסט-טראומטית". "המחקר המדעי והפסיכולוגי קיים קצת יותר ממאה שנה, אבל המסורות הגדולות, כמו הבודהיזם והיהדות, קיימות הרבה יותר זמן, וגם הן פיתחו דרכים להתמודד עם כאב, משבר ואובדן", הוא מסביר. "היום קשה מאוד להציע לאנשים פתרונות שלא מוכחים מחקרית, ולכן המטרה שלי בספר הייתה להראות שאפשר לדבר גם בשפה יהודית וגם בשפה מחקרית, ולראות את ההשקה ביניהן. היה לי חשוב להראות שהמשפטים של רבי נחמן או של הבעל שם טוב הם לא רק הגיגים יפים או רעיונות באוויר, אלא פרקטיקות מעשיות שהיום גם מעוגנות במחקר".

באיזה אופן החסידות עסקה בצמיחה פוסט-טראומטית?

"אפשר לראות את זה, למשל, אצל רבי נחמן, שמדבר על האפשרות להתחזק דרך קשר עם אדם שנפטר. היום אפשר להבין את זה דרך המושג הטיפולי 'קשרים מתמשכים' – קשר שלא מסתיים לגמרי עם המוות, אלא ממשיך ללוות את האדם ולעזור לו לבנות משמעות.

"אצל הבעל שם טוב זה מופיע דרך הרעיון שמתוך הצרה עצמה יכולה לצמוח הישועה. הוא מדבר על חמישה שלבים בהתמודדות עם משבר. השלב הראשון הוא צער. לדבריו, זה שלב שאי אפשר לדלג עליו: צריך לשהות בצער ולהתבונן במה שאבד, כי בלי מקום אמיתי לכאב לא תתאפשר צמיחה.

"השלב השני הוא קבלת הצער – המקום שבו אדם מצליח לקבל את מה שקרה בלי שיפוטיות, ובלי להיתקע בשאלה למה זה קרה לי ומה הייתי יכול לעשות אחרת. השלב השלישי הוא תפילה, ושם האדם שואל לאן הדבר הזה צריך להוביל אותי ומה אני יכול לעשות איתו מכאן. זה בעצם תהליך של בניית משמעות. השלב הרביעי הוא ישועה, כשהאדם מתחיל לראות לאן הדברים הובילו אותו – לרגישות גדולה יותר, לשינוי קריירה, להערכה מחודשת של החיים. השלב החמישי הוא הודיה. וחשוב להדגיש: זו לא הודיה על האסון. על האסון אנחנו לא מודים כמובן. ההודיה היא על הצמיחה שהגיעה בעקבותיו".

איך מדברים על צמיחה בלי להצדיק את הכאב שנגרם בגלל הטראומה?

"זאת שאלה שנוגעת בלב העניין, כי צריך להיות פה מאוד רגישים. אי אפשר לצמוח אם אין מקום לצער ואם אין מקום למשבר. לכל אדם יש את הקצב שלו, ואסור לדחוק באף אחד. להפך, גם החסידות וגם הקבלה מקדשות את היכולת לשהות בצער, לחוש את האובדן ולהתבונן עמוק במה שאבד. צמיחה פוסט-טראומטית מתבססת על כך שיש טראומה, ויש שלב קשה שצריך להיות בו. רק האדם עצמו יכול להגיע, בזמן שלו, למקום שבו הוא מקבל את מה שעבר עליו ומצליח לבנות מתוכו משהו חדש. אף אחד לא יכול להגיד לו את זה מבחוץ".

ואיך בכל זאת אפשר לעזור לאדם שנמצא עכשיו בכאב עמוק?

"צריך לבנות סביבו סביבה מצמיחה. כדי לתמוך באדם במצב כזה צריך שתי עיניים: עין אחת שרואה אותו כפי שהוא עכשיו, בתוך הכאב והסבל, ועין שנייה שמצליחה להביט קדימה. העין השנייה יודעת שגם כאב יכול להפוך לכוח, ושגם מתוך סבל יכולה לצמוח נפש חזקה יותר. אסור לומר את זה בקול, אבל חשוב להחזיק את זה בלב. זה שדר לא מילולי, אבל הוא משמעותי מאוד".

"סיגלתי לעצמי צורת מחשבה שמחזיקה יחד ייאוש ותקווה, צער ושמחה, חושך ואור"

להישבר או לצמוח? כוחה של אישיות גמישה

סיפרת על כך שניצלת מהפיגוע בעתניאל. כמי שהתמודד עם אירוע קשה, וכחוקר שעוסק בצמיחה מתוך משבר, אתה יודע לומר מה גורם לאדם אחד לצמוח מפוסט-טראומה ולאחר לא?

"אחד המרכיבים שהמחקר העדכני מצביע עליהם הוא אישיות גמישה – כלומר היכולת להתאים את הרגשות, המחשבות וההתנהגות למציאות משתנה. מעניין לראות שגם רבי נחמן עסק ברעיונות דומים, אלא שהוא קרא לזה שרידות ומתינות. מצד אחד, אדם צריך להיות מלא רצון, כוחות ושאיפות. מצד שני, הוא צריך לדעת לשחרר כשהמציאות לא נענית לרצון שלו. זה כמו לתת גז, אבל עם ניוטרל.

"למשל, כשאתה מבקש מילד לפנות את המדיח, אתה באמת רוצה שהוא יעשה את זה, אבל בו זמנית אתה משחרר את התוצאה. יפנה – יפנה. לא יפנה – לא יפנה. זה לא אומר שאתה מוותר על הרצון שלך, אלא שאתה לא נשבר כשהמציאות לא מתיישרת לפיו. אתה פוקח עיניים ושואל מה עכשיו: אולי לבקש שוב, אולי להניח לזה. אותו דבר בפרנסה, בעבודה ובתפילה. אתה מבקש באמת, רוצה באמת, אבל לא דורש שהמציאות תהיה בדיוק כפי שאתה רוצה. כשאדם מפנים את השרידות והמתינות הזאת, הוא מפתח את אותה אישיות גמישה, שהיא אחד המפתחות הכי מוכחים במחקר לצמיחה מתוך משבר".

האם הספר עזר גם לך לעבד את המשברים האישיים שחווית?

"אני כל הזמן מחזק את עצמי בעזרת הדברים שבספר. הבעל שם טוב לימד שכשהקדוש ברוך הוא אומר 'ויהי אור', המילה 'ויהי' היא גם לשון של צער. כלומר, כבר בתוך הבריאה של האור יש גם כאב. אלה תובנות שצריך לחזור אליהן ולהפנים אותן, כדי לא להישבר בכל פעם שצצות עוד חדשות רעות. אפשר לומר שסיגלתי לעצמי צורת מחשבה שמחזיקה יחד ייאוש ותקווה, צער ושמחה, חושך ואור".

למי בעצם הספר מיועד?

"בראש ובראשונה לאנשים שעברו משבר עמוק – שכול, אובדן, חשיפה לאירוע טראומטי או טלטלה אחרת. הקבוצה השנייה היא מטפלים שמרגישים שהשפה הטיפולית לבדה לא מספיקה, ומבקשים להכניס אל הטיפול ממד של רוח ונשמה. הקבוצה השלישית היא הקהל הרחב, כי אירועי השבעה באוקטובר השפיעו על כולנו, מי מקרוב ומי מרחוק. אני מאמין שהספר מעניק השראה עמוקה לכל מי שמחפש תקווה או נחמה, אבל לא נחמות קלות ולא תקוות קלות. זה לא ספר ניו אייג' – זה ספר של עבודה".

מהו הדבר המרכזי שהיית רוצה שהקוראים ייקחו איתם מהספר?

"הייתי רוצה שנדע להחזיק את שני הקצוות. השיח הישראלי נוטה להיות מאוד רדוד: או שכולנו פוסט-טראומטיים, או שהכול צמיחה. הספר מציע מבט מורכב יותר. לתת מקום לצער, לאובדן, למחדל, לקושי ולחושך, אבל לא לתת להם למלא את כל הפריים. להבין שאולי אנחנו טראומטיים, אבל שטראומה יכולה להיות גם קרש קפיצה לצמיחה, ולדעת להאמין ולפזר תקווה שהמשבר יכול להביא אותנו למקום גבוה יותר מהמקום שבו היינו".