בין זיכרון לזהות: הנחלת זכר השואה בעולם משתנה?

איך מנחילים את זיכרון השואה בעולם שבו העדים הולכים ונעלמים, האנטישמיות משנה צורה, והזהות היהודית של צעירים רבים נבנית בתוך מרחב רווי רעש, קיטוב ופייק ניוז? השאלות האלה מעסיקות רבות את רועי אביקסיס, ראש המחלקה לזהות יהודית-ציונית בהסתדרות הציונית העולמית וסגן יושב-ראש הקרן הקיימת לישראל. לדבריו, הנחלת זיכרון השואה היא חשובה, במיוחד בקרב צעירים יהודים שחיים בתפוצות ולא תמיד מחוברים ליהדותם ולישראל – אבל יש לו מה לומר על האופן שבו זה נעשה, וגם על המקום המרכזי שזיכרון השואה תופס בזהות היהודית הקולקטיבית. "אני רואה את המאבק הגדול של הקהילות בתפוצות להנציח את זיכרון השואה, אבל אני לא בטוח שהן תמיד הולכות לכיוונים הנכונים", הוא אומר. "אני חושב שיש דרכים נוספות שבהן אפשר להתאחד סביב הזהות המשותפת שלנו, ועכשיו אנחנו נמצאים בתקופה של פתיחת לבבות שבה יהודים בעולם מוכנים לשאול שאלות, ולבחון מחדש את היחס שלהם ליהדות, לישראל ולערכים שחשובים להם".

"בשנים האחרונות נוסף לאירועי הזיכרון גם חיבור מאוד ברור בין זיכרון השואה למאבק באנטישמיות"

יום בלוח השנה של העולם: למה צריך יום שואה בינלאומי

בישראל זיכרון השואה נטוע עמוק בלוח השנה הלאומי, בטקסים, בצפירה ובשפה משותפת שכל המדינה מכירה. אבל מחוץ לישראל, ובמיוחד בקהילות היהודיות שחיות בתוך מרחב אזרחי לא-יהודי, הזיכרון פוגש מציאות אחרת: הוא צריך לקבל מקום בתוך לוח השנה המקומי, להיתרגם לשפה שהחברה הכללית מבינה, ולהישמר גם כשהמרחק מהאירוע עצמו גדל מדור לדור. יום השואה הבינלאומי נועד בדיוק לזה – להפוך את זיכרון השואה לא רק ליום שמציינים בקהילה, אלא לנקודת ציון שמוכרת ומסומנת בעולם כולו.

מהי בעיניך המשמעות הייחודית של יום השואה הבינלאומי, ובמה הוא שונה מיום הזיכרון לשואה שאנחנו מציינים כאן בארץ?
"צריך לזכור שיותר מחצי מהעם היהודי עדיין גר בתפוצות, ולא תמיד הדברים שאנחנו קובעים בארץ מונחלים ונטמעים במקומות אחרים", מסביר אביקסיס. "יום הזיכרון הלאומי הפך לאירוע פנים-ישראלי, שגם הקהילות בעולם לא תמיד מציינות, ומאחר שהשואה היא אירוע בינלאומי היה צורך לסמן יום זיכרון גם בלוח השנה של העולם".

איך הקהילות היהודיות בתפוצות מציינות את יום השואה הבינלאומי?
"זה כמעט תמיד מחובר לממסד המקומי. לקהילות היהודיות חשוב לעבוד עם ממשלות, עיריות וארגונים שונים כדי להביא לכך שנושא השואה לא יישאר רק כעניין יהודי פנימי, אלא יעלה לרמה הבינלאומית".

ואיך בפועל מנחילים את זיכרון השואה בתפוצות?
"יש שלושה ערוצים מרכזיים", אומר אביקסיס. "קודם כול, מוסדות וזירות חינוך: כמעט בכל עיר גדולה יש מוזיאון שואה, ובתי ספר מגיעים אליו כחלק מתוכניות לימודים, ביקורים ותוכניות שורשים. הדבר השני הוא החיים הקהילתיים עצמם – בהרבה קהילות עדיין יש סבים וסבתות שהיו בשואה, והסיפור שלהם נוכח בטקסים, במפגשים ובשיח הבין-דורי. הדבר השלישי הוא החוויה הישירה בפולין: כמעט בכל בית ספר יהודי יש משלחות, אלפים מגיעים כל שנה ל-March of the Living, וממשיכים משם לישראל, כך שנוצר רצף חזק של משואה לתקומה", מסביר אביקסיס ומוסיף כי "בשנים האחרונות נוסף לזה גם חיבור מאוד ברור בין זיכרון השואה למאבק באנטישמיות – לקשור בין 'לעולם לא עוד' לבין מה שקורה היום, ולהציג את השואה כתמרור אזהרה מול אירועים אנטישמיים שמתגברים".

"אני מסתכל על הילדים שלי שהסבא-רבא-רבא שלהם נרצח בשואה אבל אין להם חיבור שמתקיים באמצעות סיפור חי"

עדויות מול שקרים: האתגרים החדשים בהנחלת זיכרון השואה

זיכרון השואה נשען במשך עשרות שנים על העדות החיה: מפגש בלתי אמצעי עם מי שהיה שם, עם קול, מבט וסיפור אישי. אלא שככל שהזמן חולף, העוגן הזה הולך ונעלם, ובמקביל משתנה גם האופן שבו צעירים פוגשים את העבר – דרך מסכים, רשתות חברתיות, פייק ניוז וטכנולוגיות חדשות. בתוך המציאות הזו, הנחלת הזיכרון הופכת למשימה מורכבת יותר, שמחייבת חיפוש מתמיד אחרי שפה חדשה, בלי לוותר על העומק והאמת ההיסטורית.

אתה חושב שהרלוונטיות של זיכרון השואה נחלשת עם השנים, או שהיא דווקא מתחזקת?
"בחוויה הישראלית זיכרון השואה כל הזמן משנה צורה", מתאר אביקסיס. "פעם זה עבד בצורה מאוד ישירה: היה מגיע ניצול שואה, מספר סיפור אותנטי וברור, ונוצר חיבור. היום זה כבר לא כך. אני מסתכל על הילדים שלי – הסבא-רבא-רבא שלהם נרצח בשואה, אבל אין להם את אותו חיבור שמתקיים באמצעות סיפור משפחתי חי. לכן, הזיכרון חייב למצוא דרכים חדשות להגיע לדור הצעיר. וזה בדיוק מה שקורה. אנחנו רואים אירועים כמו 'זיכרון בסלון' או 'פלאפל דוגו', יש מסעות לפולין וגם מופקים הרבה סרטים בנושא. האם הייתי רוצה שנזכור את השואה רק דרך זה? לא. אבל אני מבין שזו דרך להנכיח את השואה בקרב הצעירים".

בקרוב כבר לא יישארו ניצולי שואה. יש דרך להחליף את העדות החיה?
"אין לי תשובה טובה. בלי עדים זה הרבה יותר קשה. הייתי מעורב בפרויקט של מציאות מדומה שמאפשר לאנשים לבקר באושוויץ ולהתלוות לניצולי שואה בתוך שבילי המחנה. להגיד שזה מחליף את החוויה? אני לא הרגשתי שזה ממש מחליף, אבל זה ניסיון חשוב למי שלא יכול להגיע למחנות או לפגוש עדות חיה".

במקביל להיעלמות העדים, אנחנו רואים גם עלייה בהכחשת השואה ובעיוות שלה. למה זה קורה דווקא עכשיו?
"כי השואה היא תשובה ניצחת. כל עוד האנטישמיות היא 'רזה' אפשר איכשהו להסביר אותה, אבל כשקושרים אותה לשואה זה משתיק גם חלק משונאי ישראל. לכן, הדרך להוריד את חומת ההגנה הזאת היא להכחיש אותה. להגיד: אתם מספרים סיפורים. ככל שיש יותר שנאה ורצון לפגוע ביהודים, חייבים לפרק את השואה כהגנה מוסרית".

הרשתות החברתיות והבינה המלאכותית משנות את המפגש של צעירים עם השואה. אתה רואה בכך איום או הזדמנות?
"אני רואה גם איום וגם הזדמנות. זה איום כי אפשר להסית, לעוות מידע ולספר סיפורים שקריים בקלות רבה, אבל זו גם הזדמנות חינוכית. ראיתי יוזמות שלוקחות צעירים והופכות אותם לכוח משימה ברשתות: נותנים להם לזהות פייק ניוז, לסמן, לדווח, לפעול. זה הופך אותם לאקטיביים. ברגע שאתה נותן לצעיר תחושת שליחות, דחיפות ומשימה, הוא שם. המגמה הזאת התגברה מאוד אחרי השבעה באוקטובר. יש המון צעירים יהודים שמחפשים ערוץ להיות בו פעילים, להיאבק באנטישמיות ולהיות חלק ממשהו גדול יותר".

"יש המון צעירים יהודים שמחפשים ערוץ להיות בו פעילים, להיאבק באנטישמיות ולהיות חלק ממשהו גדול יותר"

"השבעה באוקטובר זעזע אנשים וגרם להם לשאול שאלות שהם לא שאלו קודם: מה זה אומר להיות יהודי?"

השנאה משנה צורה: אנטישמיות בעידן הריבונות היהודית

בשיח הציבורי של השנים האחרונות, האנטישמיות משנה צורה ומחליפה שפה. פחות מדובר בדימויים הישנים של "היהודי" כזר או ככוח כלכלי אפל, ויותר בתקיפה של עצם הרעיון של ריבונות יהודית. במרחב הזה, הגבול בין ביקורת פוליטית לגיטימית לבין שלילה עמוקה של הזכות היהודית למדינה מיטשטש, ולעיתים נדמה שהאנטי-ציונות מספקת מסגרת חדשה לשנאה ישנה. בתוך המציאות הזו, יהודים בתפוצות מוצאים את עצמם לא רק מול עוינות מבחוץ, אלא גם מול שאלות זהות פנימיות שלא תמיד ביקשו לשאול.

במה שונה האנטישמיות של היום מזו של פעם?
"פעם האנטישמיות עסקה ביהודים שמשתלטים על העולם, על הכסף, על הכוח. היום היא הולכת יותר לכיוון של שנאת הריבונות היהודית. יש קושי לקבל את זה שעם שב לארצו, הקים מדינה, צבא, ממשלה וכלכלה. לכאורה זו אנטי-ציונות, אבל בפועל היא יושבת על תשתית עמוקה של שנאת יהודים".

מה אתה שומע מקהילות יהודיות בעולם על העלייה בגילויי האנטישמיות?
"יש מקומות עם חרדה גדולה. אוסטרליה, למשל, הייתה עד לא מזמן מקום כמעט אידיאלי לחיים יהודיים. ואז הגיע הטבח בחוף בבונדאי, וזה ממש ניער את הקהילה. זה גרם לחרדה, לשאלות על העתיד, וגם לאכזבה עמוקה מממשלת  אוסטרליה. דברים דומים קורים גם במקומות אחרים, במיוחד באירופה. יש מי שזה מרעיד אותו מאוד, יש מי שממשיך כרגיל עם הראש למטה, ויש גם מי שאומר: זה לא הסיפור שלי".

איך האנטישמיות הזו משפיעה על היחס של היהודים בתפוצות למדינת ישראל ליהדותם?

"באופן אינטואיטיבי היינו מצפים שיהודים יתרחקו מישראל ומהזהות היהודית אם הם יראו שהם מותקפים בגלל זה – אבל המחקרים מראים מגמה הפוכה, של התקרבות דווקא. זה קורה אפילו בקרב צעירים שמראש היו מרוחקים יותר. ביהדות ארצות הברית, למשל, כ-46 אחוזים מהיהודים מעידים שהם הרבה יותר מחוברים למדינת ישראל מאז השבעה באוקטובר, לעומת כ-19 אחוזים שאומרים שהם התרחקו. כלומר, מגמת ההתחזקות יותר מכפולה ממגמת ההתרחקות".

איך אתה מסביר את זה?

"השבעה באוקטובר זעזע אנשים וגרם להם לשאול שאלות שהם לא שאלו קודם: מה זה אומר להיות יהודי? מה הקשר שלי למדינת ישראל? אילו ערכים חשובים לי? מה אני רוצה להעביר לילדים שלי? בתוך עולם של ערכים מתנגשים, אנשים נדרשים לבחור עם מה הם מזדהים. לפעמים הם נותנים תשובות שלא בהכרח תואמות את האינסטינקט ההישרדותי שלהם, אבל אלה התשובות שמהדהדות להם מבפנים".

מעבר לטראומה: זהות יהודית שחורגת מזיכרון השואה

זיכרון השואה תופס מקום מרכזי בזהות של יהודי התפוצות, וזה בולט בעיקר בקרב צעירים. עבור חלקם, המפגש עם היהדות מצטמצם לשתיים או שלוש נקודות קבועות בשנה – חגים בודדים, אירוע קהילתי, ולעיתים קרובות גם טקס יום השואה. לא במקרה, סקרים שנערכו בקרב יהדות התפוצות מראים שכ-68 אחוז מהיהודים מציינים את זיכרון השואה כמרכיב מרכזי בזהות היהודית שלהם.

"עם כל החשיבות של זיכרון השואה, מאוד מאוד מסוכן לבסס את הזהות היהודית שלנו בעיקר עליו", אומר אביקסיס. "אני חושב על הצעיר האמריקאי שפוגש את היהדות שלו שנה אחרי שנה בעיקר דרך טקסי שואה, ולא יכול שלא לתהות: האם זאת באמת הדרך לחגוג זהות יהודית?"

לדברי אביקסיס, הישענות על זיכרון השואה כמרכיב זהות כמעט בלעדי דומה לניסיון להתמודד עם אנטישמיות באמצעות חומות בלבד. בשתי הגישות הדגש הוא על חרדה והתגוננות, וכמעט אין מקום לחיבור ולגאווה. כשצעיר מחובר לזהות שלו מתוך תוכן חיובי – קהילה, לימוד, מסורת, וזיקה לישראל – הוא לא נשאר רק עם תחושת איום, אלא מקבל תחושה אמיתית של שייכות. במצב כזה, גם כשהוא פוגש עוינות בקמפוס או ברחוב, הוא פחות מתכווץ ומסתתר ויותר יודע מי הוא, מה חשוב לו, ואיך לעמוד על שלו בלי להתבייש. "מובן שצריך להשקיע באבטחה, במצלמות ובאמצעי מיגון, אבל לא פחות משאבים צריכים להיות מוקצים לחינוך יהודי, כי כשאתה עובר אירוע אנטישמי ויש לך חוסן וגאווה יהודית, לפעמים זה יותר חזק מחומה", הוא מסביר. "אם מדינת ישראל והארגונים היהודיים יֵדעו לחזק את הזהות היהודית ואת החיבור למדינת ישראל, זו תהיה בעיניי התשובה הטובה ביותר לאנטישמיות".