אנחנו אוהבים לקטר על המדינה: על יוקר המחיה, המיסים, התחבורה, מערכת החינוך – ואיך לא, על המצב הביטחוני. ובכל זאת, כשאנחנו נשאלים לגבי החיים האישיים שלנו, מסתבר שאנחנו דווקא די שבעי רצון.
מאז שנת 2022 ישראל מתברגת ברציפות בעשירייה הפותחת של המדינות המאושרות בעולם, כפי שעולה מדו"ח מדד האושר העולמי. אפילו בשנתיים האחרונות, שבהן חווינו מלחמה ארוכה וקשה, עדיין הופענו בין עשרת המקומות הראשונים במדד.
הרבה אנשים מרימים גבה נוכח הנתון הזה, אבל יש מי שלקחו את הפליאה הזאת כמה צעדים קדימה. סול זינגר ודן סינור פרסמו ב-2023 את הספר "הגניוס הישראלי" (""The Genius Of Israel) שעוסק בחוסן המפתיע של המדינה הקטנה שלנו. "זה מוזר לראות שאנחנו מדורגים כל כך גבוה במדד האושר העולמי, כשכמעט כל המדינות סביבנו הן מדינות סקנדינביות", אומר זינגר. "זה סקרן אותנו מאוד. ישראלים מתלוננים הרבה והחיים כאן לא קלים – אז איך התוצאה הזאת בכלל הגיונית? וככה התחלנו את המסע שלנו, וככל שהעמקנו יותר, כך הבנו אילו דברים מיוחדים קיימים בחברה הישראלית ובמסורת היהודית".
"באמריקה המשפחות המורחבות נפגשות פעם-פעמיים בשנה, אבל בישראל שלושה דורות נפגשים לארוחה משותפת מדי שבוע. זה מטורף"
ילדים וארוחות ליל שבת: סוד האושר המקומי
סול זינגר ודן סינור הם עיתונאים ותיקים ומחברי רב-המכר הבינלאומי "מדינת הסטארט-אפ"("Start-up Nation") . במשך שנים הם חיפשו רעיון לספר נוסף – עד שמדד האושר העולמי תפס את עיניהם, והם הבינו שזה הנושא שאותו הם רוצים לחקור. כדי להבין כיצד, למרות כל מה שקורה במדינת ישראל, ישראלים מדורגים בין העמים עם שביעות הרצון הגבוהה ביותר בעולם, הם בחנו פרמטרים שונים כמו דמוגרפיה, בריאות וכלכלה. בסיום המחקר הארוך הם הצליחו להצביע על כמה מאפיינים בולטים שמייחדים את מדינת ישראל ביחס למדינות אחרות.
הראשון הוא שיעור הילודה. לפי זינגר, שיעור הילודה הממוצע במדינות ה- OECDעומד על כ-1.6, בעוד בישראל הממוצע נע, כבר 30 שנה, סביב 3 ילדים. הוא מדגיש שבדרך כלל, ככל שמדינות מתעשרות והופכות פרודוקטיביות יותר, הילודה נוטה לרדת – כך שישראל היא בהחלט דוגמה חריגה. לדבריו, המשמעות הדמוגרפית ברורה: מדינות שנמצאות מתחת לרמת התחלופה (ממוצע של 2.1 ילדים לזוג) מזדקנות ומצטמצמות, מה שיוצר תחושה של משבר עתידי ופוגע באנרגיה הלאומית וביכולת לחדש ולהתפתח. ישראל, לעומתן, מצליחה להיות מדינה מודרנית ועשירה עם תוחלת חיים גבוהה – ובכל זאת להישאר צעירה ולגדול, וזה משנה את כל התמונה החברתית.
נקודה נוספת שמשפיעה לדעת המחברים על מפלס האושר הלאומי היא המקום המרכזי שתופסות מערכות יחסים בישראל. זינגר וסינור מזכירים שבריאות – ובעיקר תוחלת חיים – היא לא רק עניין רפואי, אלא גם מדד עקיף לחוסן נפשי וחברתי. אחד הגורמים המזיקים ביותר לבריאות הוא בדידות, עד כדי כך שמחקרים משווים את הנזק שלה לנזק של עישון כבד. מול המגמה הזו, ישראל בולטת כחברה שבה חיבור לאנשים הוא ערך יומיומי. אחת הדוגמאות החזקות לכך היא המסורת של ארוחות משפחתיות שמתקיימות מדי יום שישי, או כפי שהם מכנים אותה: ."Thanksgiving every week""באמריקה המשפחות המורחבות נפגשות פעם-פעמיים בשנה, אבל בישראל שלושה דורות נפגשים לארוחה משותפת מדי שבוע. זה מטורף", אומר זינגר. "המעניין הוא שאנחנו מוצאים את המסורת הזאת גם אצל דתיים וגם אצל חילונים, וזה מראה את החשיבות שאנחנו כחברה מעניקים לערך המשפחה".
"שמענו שיש משבר גדול בכיתה של הילד שלנו – הכיתה לא מגובשת. למילה 'גיבוש' אין תרגום לאנגלית"
שירות משמעותי: סוד האיזון הבריא
עוד נקודה שמדגישים זינגר וסינור, ואף מקדישים לה פרק שלם בספר, היא רעיון ה"גיבוש". המחברים שמו לב שלמילה הזאת אין תרגום מדויק לאנגלית – לא רק מבחינה לשונית, אלא גם מבחינת העוצמה הרגשית שהיא נושאת. "עליתי עם המשפחה שלי לישראל מארצות הברית, ואחרי כמה זמן שמענו שיש משבר גדול בכיתה של הילד שלנו", מספר זינגר. "מה המשבר? הכיתה לא מגובשת. מבחינת הורי הכיתה זה היה המשבר הכי גדול שאפשר לדמיין, אבל אנחנו הופתענו כי באנו ממקום שבו אין בכלל מושג כזה 'כיתה מגובשת', זה לא בשיח". עם הזמן למד זינגר שבישראל מושג הגיבוש חורג הרבה מעבר לגבולות הכיתות – הוא מופיע בתנועות הנוער, בצבא ואפילו במקומות העבודה שבהם נהוג לקיים "ימי גיבוש" לעובדים. הניואנס התרבותי הזה מעיד בעיניו על יסוד מרכזי בחברה הישראלית – ההבנה שאנחנו לא יחידים, אלא קבוצה.
ערך נוסף שמייחד את ישראל לדעת מחברי הספר, ואולי מסביר את רמות האושר הגבוהות במדינה, הוא ערך השירות. זינגר מסביר שבמערב ההצלחה נמדדת בעיקר בסטטוס, בכסף ובהישגים אישיים. בישראל, לעומת זאת, מושם הרבה דגש על שירות, ובאופן ספציפי על שירות בצבא. כך, לדוגמה, אדם שהיה בתפקיד חשוב או יצא לקצונה נתפס בעינינו כמצליח לא פחות, ולעיתים אף יותר, מאדם שהשלים תואר שני או הקים סטארט-אפ. "הזמן המכונן מבחינתנו זה לא האוניברסיטה, אלא הצבא, וזה משנה את הכול", מסביר זינגר. "בזמן שילדים בארה"ב מנסים להתקבל לאוניברסיטאות טובות כדי להתקדם בקריירה, הילדים בישראל מנסים להתקבל לתפקיד משמעותי בצבא".
כל הנקודות שעלו מהמחקר הביאו את סול זינגר ודן סינור למסקנה שבישראל יש איזון בריא בין אינדיבידואליזם לקולקטיביזם. מצד אחד אנחנו חברה מודרנית, תחרותית ושאפתנית, שמטפחת יוזמה והצלחה אישית – תנאי בסיסי ליצירתיות ולחדשנות. מצד שני, אנחנו לא מוותרים על הקבוצה: משפחה קרובה, קהילה פעילה, גיבוש חברתי עמוק וערך שירות שמחזיר את האדם שוב ושוב אל ה"אנחנו". לטענתם, בחברות מערביות רבות המטוטלת נעה חזק מדי לעבר העצמי וההישג האישי, בלי איזון מספק של שייכות, סולידריות ותחושת משמעות משותפת — ומכאן גם תחושות של בדידות וריק חברתי. בישראל, לעומת זאת, האיזון נוכח כמעט בכל שדה בחיינו. "אנחנו מאוד אינדיבידואלים – לא היינו יכולים להיות אומת סטארט-אפ בלי זה", אומר זינגר, "אבל אנחנו גם יודעים להיות חלק מקבוצה, חלק ממשהו שהוא גדול מאיתנו".
"כשהסכנה משותפת, גם ההקרבה נעשית משותפת, והקשר בין האזרחים למדינה מתהדק דרך העשייה והשירות"
מאוחדים או מפולגים? הפרדוקס הישראלי
יש שני מונחים שאנחנו שומעים שוב ושוב בהקשר של החברה הישראלית: אחדות ופילוג. כשבוחנים את התהפוכות שחווינו בשנים האחרונות, נראה שאכן אלה הקטבים שבהם אנחנו יודעים לחיות. אולם הפרדוקס הגדול הוא לא במעבר החד בין האחדות לפילוג, אלא בכך שנדמה שאנחנו מצליחים להיות מאוחדים ומפולגים בעת ובעונה אחת.
גם זינגר וסינור הבחינו בפרדוקס הזה וביקשו להבין איך חברה שנראית כל כך מפולגת ממשיכה להפגין סולידריות שאין להרבה דמוקרטיות אחרות. כותרת המשנה של ספרם – "החוסן המפתיע של אומה מפולגת בעולם סוער" – ממחישה עד כמה הנקודה הזו עמדה בלב התחקיר שלהם. בתוך הספר הם מקדישים לכך פרק שלם בשם "מלחמות היהודים", שבו הם חוזרים אחורה כדי להזכיר שהפילוג אינו תופעה חדשה.
"אנחנו חושבים שהפילוג של היום הוא חסר תקדים, אבל כשאנחנו מסתכלים על ההיסטוריה הקרובה שלנו אנחנו רואים שעברנו הרבה תקופות קשות של פילוג – מהאלטלנה, דרך מחאות השילומים, מלחמת לבנון, אוסלו ורצח רבין ועד ההתנתקות", מפרט זינגר. "כשאנחנו נמצאים בתוך פילוג, תמיד יש תחושה שזאת התקופה הכי קשה שהייתה, אבל עברנו דברים קשים לא פחות ואיכשהו שרדנו אותם".
ההיסטוריה הזאת מקבלת משמעות חדשה אחרי השבעה באוקטובר. זינגר טוען שהמלחמה לא רק העמיקה את תחושת השבר, אלא גם החזירה לתודעה הישראלית כמה יסודות שנשחקו עם השנים: מהו פירושו של קיום בלי מדינה, מדוע אסור להשלים עם שחיתות ומחדלים מערכתיים, ואיזה כוח מתהווה כשחלקים רחבים בחברה נושאים יחד בנטל הלחימה וההגנה. שלושת הלקחים האלה אינם מעלימים את הפילוג, אבל הם מציבים מולו משקל נגד — תחושה מחודשת של אחריות הדדית ושל מחויבות למדינה שכבר אי אפשר לקחת כמובנת מאליה.
לדבריו, המשקל הנגדי הזה נובע לא רק מזיכרון היסטורי או מהבנה רציונלית של מצבנו, אלא גם מהחוויה המיידית של איום משותף. בתוך סערה פנימית עמוקה, יש עובדה אחת שמקשה על החברה הישראלית להתפרק לגמרי: הידיעה שהאויב מבחוץ אינו מבחין בין מחנות. כשהסכנה משותפת, גם ההקרבה נעשית משותפת, והקשר בין האזרחים למדינה מתהדק דרך העשייה עצמה — השירות, ההתנדבות, וההחזקה ההדדית של העורף והחזית. "הפילוג עושה הרבה רעש", אומר זינגר, "אבל כשבוחנים את הדברים לעומק רואים שהכוחות של האחדות חזקים יותר".
"זה שיעור שהמערב מתקשה היום ללמוד מבפנים: האינדיבידואליזם נשאר כמעט לבדו, והמחיר הוא בדידות, קיטוב ושחיקה נפשית"
החוזקות שאנחנו מפספסים – והשיעור לעולם
הספר של זינגר וסינור נולד מתוך רצון להבין את החוסן והסולידריות הישראלית, אבל הוא יצא לאור ברגע שבו החוזקות האלה עמדו למבחן הקשה ביותר – חודש בלבד אחרי המתקפה בשבעה באוקטובר. "התזמון של השקת הספר היה מאוד מוזר", מודה זינגר. "מצד אחד המלחמה האפילה על הספר ודחקה אותו הצידה, מצד שני הספר ההפך ליותר חשוב אחרי שהמלחמה פרצה".
במובן הזה, הספר מציע גם לעולם מבט אחר על ישראל — לא רק כמדינה בעימות מתמשך, אלא כחברה שמצליחה להחזיק יחד מודרניות, שגשוג ודמוקרטיה, ובו בזמן לשמר מרכיבים חזקים של קהילה, שייכות ומשמעות. זינגר טוען שזה שיעור שהמערב מתקשה היום ללמוד מבפנים: בחברות רבות האינדיבידואליזם נשאר כמעט לבדו, והמחיר הוא בדידות, קיטוב ושחיקה נפשית. בישראל, לעומת זאת, מתקיימת עדיין רשת חברתית צפופה יותר — משפחה, קהילה, התנדבות, ותחושת "יחד" שמופיעה בעוצמה כשיש איום משותף. בעיניו, דווקא בעידן שבו העולם נעשה עשיר יותר אבל פחות מאושר, והמשמעות האישית נשחקת, המודל הישראלי מדגים שאפשר לחיות בחברה מתקדמת בלי לוותר על ממד של תכלית ושייכות.
מתוך ההסתכלות הזאת מבחוץ, הספר חוזר גם פנימה ומחדד מה אנחנו עצמנו לא תמיד רואים. רוב הישראלים חיים בתוך המערכת, ולכן רגילים לשפוט את ישראל לפי הרעש היומיומי — תקלות, כעסים ומאבקים — בלי נקודת השוואה שמבהירה עד כמה התרבות והחברה כאן שונות, ומהי המשמעות של ההבדלים האלה לחוסן שלנו. מי שחי בחו"ל מזהה זאת בחדות, אבל לרובנו אין את המרחק הזה; לכן אנחנו מפספסים את התשתיות החברתיות שמחזיקות אותנו, ובעיקר את אותו מאגר של סולידריות חבויה שנחשף ברגעי אמת. "בגלל זה היה לי חשוב שהספר יֵצא גם בעברית", אומר זינגר. "אם לא נדע מהן החוזקות שלנו, לא נוכל להישען עליהן".
כולם בשביל אחד
עבור סול זינגר השאלה "למה הישראלים מאושרים"? היא לא רק נושא מחקר אלא גם ביוגרפיה. הוא עלה מארה"ב ב-1994, ולכן יודע להשוות בין החיים בתפוצות לבין החיים במדינת ישראל. "אני כל הזמן מודה ושמח שעלינו לארץ", הוא משתף. "הרגשתי כך במיוחד כשהילדים שלנו הגיעו לגיל שבו הם היו אמורים ללכת לאוניברסיטה אם היינו חיים בארה"ב, אבל הלכו לצבא. המסלול של האוניברסיטה אינדיבידואלי לגמרי, אבל השירות בצה"ל מחזק את הרעיון של עשייה משותפת, את התחושה של שייכות למשהו גדול ממך, ובעיני זה מעניק הרבה יותר משמעות, וכפועל יוצא גם אושר".