מהמדף הצדדי לשולחן המרכזי: כך נכנסו ספרי היהדות ללב השיח הישראלי

על שולחן התצוגה המרכזי בחנות הספרים, בין רבי-מכר מתורגמים, פרוזה עברית וספרי עיון חדשים, מונחים גם ספרים על פרשת השבוע, פירושים חסידיים, הגדות לפסח ועיונים בהגות יהודית. עד לפני לא הרבה שנים, ספרים כאלה היו כנראה מוצאים את מקומם במדף נפרד, של הוצאות נפרדות, שפונה לקהל מוגדר. לדברי דב איכנולד, מנכ"ל ידיעות ספרים, המיקום החדש מספר את הסיפור כולו. "הגטו של הספרות היהודית נשבר והיום ספרים על יהדות כבר לא משויכים רק למגזר הדתי, אלא לכלל עם ישראל", הוא אומר. "הם יכולים לעמוד באותו מדף של הרלן קובן או עמוס עוז. זאת מהפכה של ממש והיא לא שייכת רק לשוק הספרים: כמעט בכל תחום אפשר לראות איך היהדות מחלחלת ותופסת את מקומה מחדש – לאו דווקא מזווית הלכתית, אלא מזווית של זהות".

דמוקרטיזציה של הקודש: הגבולות המתרחבים של הספרות היהודית

העיסוק בספרי יהדות התגבש בהוצאת "ידיעות ספרים" מתוך ניסיון להציע לקורא הישראלי מפגש נגיש, עכשווי ופחות מגזרי עם ארון הספרים היהודי. כבר ב-1999 ייסדה יוכי ברנדס את סדרת "יהדות כאן ועכשיו", שנועדה להנגיש שאלות של זהות ותרבות יהודית לציבור רחב, דתי וחילוני כאחד. בעיני איכנולד, זה היה מהלך רב חשיבות. "הסדרה הזאת יצרה מעין דמוקרטיזציה של הקודש", הוא אומר. "הפקענו את המקורות ההלכתיים והנגשנו אותם כסוג של תרבות יהודית – לא בהכרח דתית". מאותה תפיסה נולד גם מפעל "עם הספר", שהושק לקראת שנת ה-50 למדינה והנגיש בעיצוב מודרני את התנ"ך, המשנה, התלמוד, הזוהר והרמב"ם. "אמרתי שבכל בית ישראלי-יהודי צריך להיות הסט הזה", אמר איכנולד. "אלה הספרים שהם התשתית של כולנו. במובן מסוים הוצאנו את היהדות מבני ברק והנגשנו אותה לכולם".

מאז התפתח בהוצאה תחום יהדות מובחן, שבראשו עומד כיום העורך עמיחי ברהולץ. המחלקה הזאת מטפלת בספרים שעוסקים באופן מובהק בעולמות יהודיים – מחשבה, פרשת שבוע, חסידות, מדרש, הלכה, קבלה ופרשנות. אבל מבחינת איכנולד, ההגדרה של ספרות יהודית רחבה בהרבה מן התחום המקצועי המוגדר בהוצאה.

בעיניו, ספרות יהודית יכולה להופיע גם מחוץ למדף המסומן: בפרוזה, בספרי רוח ופסיכולוגיה, ואפילו בספרי ילדים. לכן, הסיפור המעניין מבחינתו הוא לא רק קיומו של תחום יהדות מסודר, אלא גם הדרך שבה סממנים יהודיים מחלחלים אל אזורים נוספים של הספרות העברית. "רואים היום את ההשפעה של היהדות גם אצל כותבים שאינם דתיים כמו אסף ענברי או ישי שריד. באופן דומה, גם בספרים שאינם יהודיים במהותם אפשר לראות שמשהו בשכבות היהודיות חודר לטקסטים", הוא אומר. "אם פעם הפרוזה העברית נרתעה ממילים כמו בית מדרש, חברותא ותיקון, היום היא חוזרת אליהן, לפעמים אפילו בתת-מודע".

במקביל לכותבים חילונים שמתקרבים מחדש אל הזהות היהודית והקהל שמתעניין בה, איכנולד מזהה גם תנועה בכיוון ההפוך: כותבים חרדים שמתחילים להתקרב אל הפרוזה הישראלית הכללית. הדוגמה הבולטת בעיניו היא מוישה גוטמן, סופר מוכר בציבור החרדי, שספר פרוזה שלו צפוי לצאת בהוצאה. "הוא כותב על משפחה בבני ברק, על דילמות וקשיים, בעברית יפהפייה", אומר איכנולד. "אם הרב חיים סבתו נתן לפני שלושים שנה את ההכשר לפרוזה עברית מבית המדרש, אני מקווה שגוטמן מסמן את תחילתו של מהלך דומה מתוך הציבור החרדי".

"במובן מסוים הוצאנו את היהדות מבני ברק והנגשנו אותה לכולם"

"לספרים האלה יש תפקיד נוסף: בנייה של תשתית תרבותית משותפת"

היהדות חזרה למרכז הבמה: החיפוש הישראלי אחר זהות

ספרים שונים ממלאים תפקידים מגוונים בחיי הקוראים שלהם: יש כאלה שנועדו להעשיר ידע, אחרים מספקים מפלט ופנאי, ויש ספרים שמקנים מיומנות או מציעים דרך פעולה. אבל כשדב איכנולד מדבר על ספרי יהדות, הוא מייחס להם תפקיד נוסף: בנייה של תשתית תרבותית משותפת. מבחינתו, אלה ספרים שמאפשרים לישראלים – גם כאלה שלא היו נכנסים לבית מדרש או ניגשים למדף היהדות מיוזמתם – לפגוש מושגים, טקסטים ושאלות זהות שהיו במשך שנים מחוץ לשיחה הישראלית המרכזית.

למרות הערך הזה, איכנולד יודע שקוראים רבים עדיין מדלגים על מדפי היהדות. כשהוא נשאל מה הם מפסידים בכך, הוא עונה מייד: "סוג של זהות". את הריחוק הזה הוא מזהה בעיקר אצל בני הדורות המבוגרים יותר, שגדלו בתוך אתוס ישראלי של הקמה והישרדות, ולעיתים עדיין מתקשים לראות ביהדות מקור רלוונטי לשאלות של משמעות וזהות. אצל הצעירים, לעומת זאת, הוא מזהה מגמה שונה. "הדור של הוריי, שהגיע מהשואה, היה עסוק בבנייה של ארץ ישראל", הוא אומר, "אבל הדורות שבאו אחריו כבר מחפשים את המשהו הנוסף, את הסיבה למה אנחנו פה".

את אחד הביטויים המובהקים לשינוי שחלק בקרב הדור הצעיר הוא מוצא במכינות, במדרשות ובמרחבי לימוד חילוניים ומעורבים, שבהם ספרי יהדות הם כבר חלק אינטגרלי מתוכנית הלימוד. "אחיינית שלי לומדת במדרשה חילונית לגמרי, ומספרת לי שהם קוראים שם ספרים כמו 'משפטי הרב קוק' או 'לעולם יהא אדם' של הרב יהודה עמיטל", הוא מספר. "אם אלה הספרים שקוראים במקומות חילוניים, אז קרה משהו מאוד חיובי ומעורר תקווה בעם ישראל: היהדות חזרה למרכז הבמה".

איכנולד מצביע על השבעה באוקטובר ועל המלחמה כזרז משמעותי לחיפוש אחר זהות יהודית, אך מדגיש כי התנועה הזאת החלה עוד הרבה קודם לכן. למעשה, כבר שנים שנשלחים להוצאה שלהם כתבי יד שקשורים בדרך כזו או אחרת ליהדות. לא את כולם הם מצליחים להוציא לאור, אבל רבים מאלו שכן יוצאים הופכים לרבי מכר. בין היתר הוא מנה את ספריה של אלומה לב כהן "עד שליבך יתנגן" ו"הכלים העדינים של הלב" שעוסקים בתורתה של ימימה אביטל. גם ספריו של הרב והסופר ליאור אנגלמן מובאים כדוגמה לספרים שמלאים ברבדים יהודיים – ומצליחים לגעת בקהל קוראים רחב.

"עם ישראל יצירתי בצורה בלתי רגילה, ואנחנו מקבלים המון רעיונות טובים", הוא אומר. "אני חושב שאף פעם לא היו כאן כל כך הרבה אנשים שמעמיקים בתורה. זה רנסנס יהודי שלא ראינו כמוהו מאז ימי אברהם אבינו".

איכנולד מודה שהם לא יכולים להוציא לאור את כל כתבי היד שהיו רוצים לפרסם, ולכן הוא שמח מאוד גם בהצלחתן של ההוצאות המתחרות. "כשאני מסתכל על הוצאות אחרות כמו מגיד, אני רואה שגם יש שם פריחה מאוד גדולה ואני שמח שהספרות הזאת מקבלת את המקום שלה", הוא משתף. "אני זוכר את הימים שבהם רצינו להכניס לסטימצקי ספר על יהדות ולא הצלחנו, ופתאום לא רק שספרים כאלה מתקבלים – הם אפילו נמכרים בעשרות אלפי עותקים. זה לא ייאמן".

אביו, ניצול שואה ואדם מאמין, למד משניות ודף יומי, ובהמשך הקים את הוצאת "ספרי חמד"

לא מספיד את עולם הספרים

בשנים האחרונות, על רקע פריחת הרשתות החברתיות, הסטרימינג והמסכים שנמצאים בכל כיס, קל למצוא מי שממהרים להספיד את עולם הספרים. אבל איכנולד לא מתרגש מתחזיות האבל. "אני כבר כל כך הרבה שנים בשוק הספרים, והאיומים על מותו הם השכם והערב", הוא אומר. "זה נכון שהמכשיר הסלולרי הוא גזלן זמן, ושמכירת הספרים המודפסים נמוכה מבעבר, אבל הספרים הדיגיטליים והקוליים מאוד בצמיחה. היצירה בתור יצירה עדיין מונגשת ונקראת, ואני מניח שעוד הרבה דורות נהיה בעולם הספרים".

עבור איכנולד, האמונה בספרים נטועה גם בבית שבו גדל. אביו, ניצול שואה ואדם מאמין, למד משניות ודף יומי, ובהמשך הקים את הוצאת "ספרי חמד". השואה, הוא מספר, הייתה נוכחת בבית, ומתוכה צמחה אצלו תחושת חובה כלפי ספרים שלא תמיד היו משתלמים, אבל בעיניו היו הכרחיים. "הרבה מאוד מספרי השואה בישראל לא היו כלכליים, אבל הרגשתי שזו חובתי להוציא אותם", הוא אומר. "בדיוק כמו שאני מרגיש שזו חובתי להיות שליח של הספרות היהודית התורנית".

גם בגיל 70, דב איכנולד מדבר על העבודה הזאת במונחים של התרגשות ולא של שחיקה. הוא לא מחפש את הדרך החוצה מן המקצוע, וכל עוד ספרים ממשיכים להפתיע אותו, הוא רואה בהם סיבה להישאר. "כולם שואלים אותי, נו, דובי, אז תצא לפנסיה?", הוא מספר. "ואני אומר: כל זמן שאני ממשיך ליצור ולעבוד עם ספרים, אין לי מה לצאת לפנסיה. אני לא מחפש את החופש. העשייה הזאת כל כך ממלאת אותי וכל כך מרגשת אותי, ועד היום כשאני מקבל טקסט ואיזו פסקה שמפעימה אותי, אני קורא אותה ארבע פעמים".

מבחינתו, זו גם התשובה לשאלת עתידו של עולם הספרים: כל עוד יש מי שכותבים מתוך עומק, ויש מי שמתרגשים מקריאה, הספר עוד רחוק מסופו. "היצירתיות והגאונות של אנשים כל כך מרגשות אותי", הוא אומר. "ככל שהשם ייתן לי כוח, אני רוצה להמשיך ליצור ולעשות. זה עיצב את חיי, ואני מקווה שזה ימשיך לעצב אותם בהמשך".

קרדיט תמונה ראשית: צילום – יונתן סינדל/ פלאש 90