בבוקרו של ה-7.10, שמחת תורה, עשה הרב אייל ורד את דרכו לבית הכנסת כדי להעביר שיעור לפני התפילה לקהילה שלו. שעות ספורות לאחר מכן, הוא מצא את עצמו מתפלל תפילה קצת אחרת, על כביש 6, בדרכו לחזית בצפון. עכשיו, כשחזר, הוא מספר על הפער בין השנה מלאת השסעים שעברנו לבין אחוות הלוחמים, ומסביר למה למרות המצב הוא מלא באופטימיות.
“התחושה הייתה שישראל נמצאת באיום קיומי ממשי”
הרב אייל ורד, חבר הנהלת ארגון רבני צהר, נחשב למרצה מבוקש. בין השאר, הוא חבר סגל המדרשה באוניברסיטת בר-אילן, מחברם של ספרי פרוזה וספרים תורניים, יועץ חינוכי, מגיש רדיו ור”מ במכון מאיר. הוא בוגר הישיבה התיכונית נחלים וישיבת ההסדר בחיספין, שבמסגרתה שירת בחיל השריון, ומשרת במילואים כרב חטיבה 679, בדרגת רב סרן. אבל לפני הכול, הוא רבה של קהילת “יחדיו” בפתח תקווה, עיר הולדתו.
בוא נחזור לפתח תקווה בבוקרו של 7.10. איפה אתה נמצא כשהכול מתחיל?
זהו בוקר שמחת תורה, וכרב קהילה אני צועד קצת לפני השעה שבע לכיוון בית הכנסת כדי להעביר שיעור לפני התפילה. מעליי אני כבר רואה את הטילים והיירוטים וחושב לעצמי, כמו רבים אחרים, הינה – החמאס כבר מארגן לנו שמחת תורה. ואז מתחילות להגיע שמועות לבית הכנסת.
איך באמת מגיעות שמועות כאלה לבית כנסת בשבתות וחגים?
זה מגיע בכל מיני דרכים. אצלנו בקהילה היה מישהו שנקרא לחמ”ל העירוני מטעם הרווחה. לפעמים זה מגיע משכן שאינו שומר שבת שבא להודיע. מהר מאוד התחילו להגיע גם קריאות לבנים של חברי הקהילה, ואחרי זה לחברי הקהילה עצמם. ואז גם אליי. בשעה 14:00 הייתי כבר בדרך לחטיבה בצפון.
איך התחושה בנסיעה הזו באמצע החג?
בנסיעה לצפון הייתה תחושה קשה. הרי בשלב הזה אף אחד לא יודע מה באמת קורה. התחושה היא שגם החמאס וגם החזבאללה וגם הפלסטינים ביו”ש מתקוממים עלינו יחד, ושיש סכנה קיומית למדינה.
זו נסיעה על כביש 6 שלא אשכח, רגעים של תפילה, של תחושה שצריך ממש להזדרז כדי להגיע ולהציל את המדינה.
ואז אתה מגיע ליחידה, ומה אתה רואה?
לראות חטיבת שריון שמתכנסת בחירום זו חוויה עוצמתית בלתי רגילה, ומה שהיה בולט זה שאף אחד לא חיכה לחייגן שיתקשר לגייס אותו. אנשים הגיעו בעצמם לבסיס ורצו לטנקים, הוציאו מאחסנה ונסעו על גבי זחלים לעמדות, בלי לחכות למובילים. בתוך 12 שעות היינו פרוסים בעמדות, מוכנים.
אתה משרת כרב חטיבתי בשריון. מהו היחס של המילואימניקים החילונים אליך?
המהפכה הגדולה שעשה הרב אביחי רונצקי בצה”ל סיימה את התקופה שבה רב צבאי היה מישהו שמנותק מהיחידה, ומתעסק בעיקר בדברים טכניים של בשר וחלב. היום הרבנים הצבאיים מגיעים מתוך היחידות האורגניות שלהם. כלומר, אנשים ששירתו במילואים והגיעו לגיל 40, ובמקום להשתחרר יוצאים לקורס רבנים צבאיים, וחוזרים ליחידות שלהם כרב צבאי. זה אומר שהרב הצבאי הוא קודם כול לוחם, קצין, שנמצא בחפ”ק כמו כולם. נוסף לזה, הוא גם רב. הוא לא נטע זר, אלה החבר’ה שלו. המהפכה החשובה הזו גורמת להערכה רבה לתפקיד הרב הצבאי, והדיבור הוא לא רק שיח של דתיים בתוך היחידה.
“זהות יהודית משותפת הכרחית לשרידותה של מדינת ישראל”
באמת קצת קשה לזכור, אבל הנושא החדשותי החם ביותר ערב שמחת תורה היה קיומן של הקפות שניות בתל אביב, בהפרדה מגדרית. אנחנו מבקשים לברר עם הרב ורד אם משהו מזה בכל זאת זלג אל תוך המילואים.
ואז יש שקט יחסי בצפון. מתחילים לדבר פוליטיקה?
היו קצת דיבורים על הרפורמה דווקא ביום הראשון. ואז, קצת כמו גזע עץ שנחתך והנסורת עפה ממנו, יומיים אחרי שמחת תורה זה נעלם לגמרי. נעלם לגמרי, כמו ענן שהרוח פיזרה אותו ולא נשאר דבר ממנו. וככל שהזמן עובר, אתה מסתכל אחורה על מה שהיה פה לפני שמחת תורה, ושואל את עצמך: על מה בדיוק רבנו שם? על “עילת הסבירות”? אל מול הדבר הזה אתה מרגיש כוח חזק בהרבה, חוויה של ערבות, אחווה ואהבה והערכה הדדית.
אני אגיד לך משהו: אם הייתי יכול לקחת את כל עם ישראל לחודש מילואים – בטח היה מגיע משיח בסוף החודש.
וזה מצב שיישאר גם אחרי המילואים? מהי האמת פה – שאנחנו עם מפוזר ומפורד או מאוחד?
האחדות והערבות הן לא פיקציה. זה אמיתי. זה קיים. זה עמוק. אבל מה מתוך זה יעבור לאזרחות? זה תלוי רק בנו, כי לבד זה לא יקרה. צריך שהרבה אנשים ירגישו שזה מספיק חשוב להם שזה יקרה, ואתה כבר שומע על התארגנויות שרוצות לעשות את זה אחרי המלחמה.
ואיך ארגון צהר, שאתה חבר הנהלה שלו, משתלב פה?
ארגון צהר הוא ארגון שמלכתחילה לא הולך לשיח של קצוות. הרי ראינו בשנה האחרונה מה יוצרת דינמיקה של קצוות – היא כל הזמן מאריכה את הקצוות. צהר, שמלכתחילה הגיעה כדי לחבר יחד את העם, ולהתרחק משיח של קצוות, תהיה כמובן חלק ממי שרוצים להביא לריפוי של החברה הישראלית. עשינו את זה דרך חופות וחגים והרבה דברים, ונמשיך לחתור לזהות יהודית משותפת גם בדרכים נוספות.
האם זהות יהודית משותפת יכולה להיות גורם מאחד? הרי בשנה האחרונה יהדות נתפסה דווקא כגורם מפלג.
אני לא חושב שהיהדות הייתה גורם מפלג. היהודים היו הגורם המפלג, מכל מיני סיבות עמוקות, אבל לא עצם היהדות פילגה. מכל מקום, ברור שזהות יהודית משותפת הכרחית כדי לשרוד כאן. בעיניי, אין זהות ציונית בלי זהות יהודית. בלי שאנחנו מחוברים כעם לרצף הדורות.
היכולת להחזיק מדינת לאום של העם היהודי במאה השנים הבאות ויותר מחייבת חיבור לשורשים המשותפים.
חוץ מזה, אני באמת מאמין שהיהדות היא של כולנו, ולכן גם האחריות היא על כולנו.
והמלחמה מחזקת את זה.
בעולם הלחצים שאנחנו נתונים בו, אם לא נבין מי אנחנו, יהיה קשה להחזיק מעמד. המלחמה מאוד מבליטה את זה, כיוון שהחמאס לא פתח במלחמה נגד מדינה דמוקרטית או ליברלית או הייטקיסטית, או ימנית, או שמרנית, אלא נגד מדינת ישראל היהודית.
“הנושא של תחבורה ציבורית בשבת צריך לרדת לרמת הרשות המקומית”
ועם זאת, כשנחזור לעסוק בחיי היומיום יחזרו ויכוחים על דת ומדינה. מהו המצב בפתח תקווה, העיר שבה אתה רב קהילה?
פתח תקווה היא עיר מיוחדת, עוד מיסודה. זו מושבה שנוסדה על ידי היישוב הישן, תלמידי הגר”א. הם הקימו את נחלת שבעה בירושלים, ואחרי זה הקימו מושבה, בתרל”ח. לכן גם נוהגים בה מנהגי ירושלים. זו עיר שהשבת, למשל, נמצאת במרכז הזהות שלה.
אחד הפתרונות שמוצעים כדי לפתור סוגיות של תחבורה או עסקים בשבת הוא היבט מקומי-עירוני. אתה בעד?
אני מסכים באופן כללי עם דרך החשיבה הזו. כלומר, הנושא של תחבורה ציבורית צריך לרדת לרמת הרשויות המקומיות. מנגד, כל מה שקשור למדינה כמדינה, כמו רכבת ישראל, צריך לשבות. פשוט כי אנחנו מדינה יהודית. אבל – אם יש רשות מקומית שבתוכה גרה אוכלוסייה שרוצה מקומות בילוי פתוחים בשבת, אי אפשר לכפות עליה לסגור. בעיניי השבת היא יום מנוחה לכל עם ישראל, והיא מתנה, אבל יש להבדיל בין הרמה הלאומית – שם השבת צריכה לבוא לידי ביטוי בכך שמדינת ישראל שובתת – לבין הרמה המקומית.
לכל רב יש את מקצועות התורה שיותר קרובים לליבו. אצלך ניכר שאלה תנ”ך וחסידות. למה?
נתחיל מתנ”ך. אני מרגיש שאנחנו חיים בתקופה בסדר גודל תנ”כי. המדינה היהודית בדורנו היא בעיניי הספר ה 25 בתנ”ך, וזה אומר שאנחנו צריכים להכיר טוב את שאר הספרים בסדרה. אני באמת מרגיש שהתנ”ך הוא מרכיב בולט בזהות היהודית שלי.
והחסידות?
התנ”ך, למרות שיש בו לא מעט סוגיות ודילמות של הפרט, בדרך כלל מדבר על הדברים הגדולים. על עם ישראל. על מאורעות גדולים. על התגלויות. והדבר הזה, מרוב שהוא גדול, לא נותן מענה מספק למצוקות ולהתלבטויות של האדם הפרטי, בטח לא למי שחי בחברה מודרנית, עם בעיות פרנסה ותרבות מושכת ומה שנקרא “מודרנה”, ורוצה להיות עובד ה’ בתוך כל זה. במובן הזה החסידות היא רפואה שקודמת למכה מנקודת מבטו של היחיד.
בתוך החסידות אתה מקדיש מקום רב לאדמו”ר יהודה אריה לייב אלתר בעל ה”שפת אמת”. למה?
בשפת אמת יש שלושה דברים מיוחדים. הראשון, זה לא ספר שנכתב כספר. אלה דרשות, תורות, שהוא אמר בשבת וסיכם במוצאי שבת. זה יוצר טקסט שונה, כאילו אתה ממש מציץ לתוך בית המדרש ושומע את הנימה של הדברים. השני, זה שהדברים שכתב הם לא חד משמעיים, וזה נותן מרחב גדול לפירוש ומאפשר לצאת למסע בעקבות הדברים. והשלישי – יש לו דיבור ישיר, בלי הקדמות, הוא מייד אומר את מה שיש לו להגיד.
בריאיון שנערך עימך בעבר, ציינת את הרבי מלובביץ’ כדמות מופת שלך. למה?
הוא דמות מופלאה מכל זווית. ראשית, אני עומד נפעם מול ההכרעה הזאת שבה עומד אדמו”ר ואומר: אני אחראי על כל יהודי בעולם. כל יהודי בעולם מדאיג אותי. והוא לא רק אומר את זה, אלא גם עושה. ולא רק עושה, אלא יחד עם הדאגה הכללית הזאת לעם ישראל הוא מקפיד למצוא זמן לאנשים הפרטיים הרבים שצובאים על פתחו. שמעתי פעם הגדרה נפלאה של הרב זקס לאופן הפעולה הזה של הרבי. הוא אמר שהרבי בעצם מגיב לשואה, ושאם היטלר רדף אחרי כל יהודי מכוח שנאה אז הרבי רודף אחרי כל יהודי מכוחה של אהבה. הגישה הזו של אחריות שיתופית מקבילה בעיניי לתנועה הציונית, שגם היא נשאה את הדגל של אחריות על כל יהודי בעולם. מעבר לכך, הוא נותן מענה להתלבטויות שיש לאדם המודרני לא באופן של מגננה, ולא על ידי הסתגרות מפחד המציאות. הוא הרי חי בארה”ב והמודרנה לא הייתה זרה לו. הוא מחבר את היהודי למודרני.
אתה יכול לתת דוגמה קונקרטית לזה?
כשהתחיל הסיפור של אינטרנט, ואחרי זה של מדיה חברתית, הוא לא יצא נגד. בעיניו, כל מה שנוצר בעולם הזה נובע מאלוקות, וזה אומר שכל דבר יש בו פוטנציאל לטוב. אם יש מדיה חברתית בעולם, התפקיד שלך הוא לא להתעלם ממנה, אלא להשתמש בה בדרך נכונה, שתרבה קדושה. יותר מכך, אם לא עשית את זה – מעלת בתפקידך בעולם. אנשי חב”ד טוענים שאתר האינטרנט שלהם היה הראשון שעלה לאוויר בעולם. הגישה הזו שאין דבר שנברא לבטלה, ושלנו יש את האחריות לבחור, יש בה משהו מאוד מחזק ומשיב נפש.
ואתה מצליח ליישם את הגישה הזו כרב קהילה?
תראה, שאלתי פעם קהילה שחששה למנות רב מהן הסיבות לכך. הם העלו את הפחדים – שהרב ינסה ללכת נגד, ינסה לסגור דברים, ינסה לכפות. אז שאלתי: ואם אני מביא רב שבא רק ליצור אפשרויות? אפשרויות להתקדמות רוחנית של הקהילה, לחיבור של הנוער והילדים ליותר יהדות, מה אז? וכאן, הם נפתחו לרעיון מחדש. התוכנית של צהר לרבני קהילה היא במובן הזה הזדמנות בלתי רגילה, כיוון שהיא לא רק מכשירה את הרב להתמודדות עם התפקיד, אלא גם מסייעת לו לבנות חזון קהילתי, ולסלול את הדרך אליו מתוך פתיחות והבנה שחלק מהאפשרויות שהוא מציע לא יתקבלו.
לסיום, אתה אופטימי? מדינת ישראל תצא מחוזקת מהמשבר?
המילה אופטימי היא קטנה מדי. אנחנו בתוך תהליך עצום של צמיחה וגדילה, קורים דברים מדהימים בעם ישראל. תראה את החבר’ה שנלחמים. זה הדור שהיו עושים עליו כנסים של “מה יהיה איתם”. דור המפונקים קראו להם. תראה איך הם לוחמים יחד כמו אריות. יש לנו בעם ישראל עוצמות בלתי רגילות. אני מאמין בנצח ישראל, אני מאמין שעם ישראל חי ושאנחנו צועדים קדימה.