בארבע השנים האחרונות גרשון בלוריצקי נמצא על קו ישראל–אוקראינה, ובין לבין עובר בין מדינות אירופה השונות שבהן מרוכזות קהילות של יהודים יוצאי אוקראינה. בנסיעותיו הוא נושא עימו מזוודה – וגם כמה כובעים שונים: הוא היועץ המשפטי של הרב הראשי של קייב ואוקראינה יעקב דב בלייך, יושב ראש הפדרציה הציונית של אוקראינה, ונציג שלוחת "צהר לשורשים" לבירור יהדות. כל תפקידיו הופכים אותו לאחד האנשים המעורים ביותר במצבה של הקהילה היהודית באוקראינה, ולכזה שמכיר היטב את השינויים שחלו בה בעקבות המלחמה מול רוסיה. "היו אנשים שאמרו לי שעד למלחמה הם בכלל לא הבינו למה הם צריכים קהילה", הוא מספר. "הם חשבו שקהילה זה דבר מיושן שאין בו צורך בעולם דמוקרטי, אבל מהרגע שפרצה המלחמה והם היו במצב הפקר, הם הבינו שהגוף היחיד שעוזר להם בפועל ולא רק במילים זאת הקהילה היהודית".
"אנשים חשבו שקהילה זה מיושן, אבל הבינו שהגוף היחיד שעוזר להם בפועל זאת הקהילה היהודית"
הרבנים היו הראשונים בשטח
על פי ההערכות המקובלות, ערב המלחמה חיו באוקראינה כמאה אלף יהודים, שהתרכזו בעיקר בערים הגדולות כמו קייב, דניפרו, חרקוב ואודסה. סביבם פעלה תשתית קהילתית מוכרת: בתי כנסת, בתי אבות, וארגוני חסד שונים. בחלק מהמקומות גם היו בתי ספר יהודים ואולפנים ללימוד עברית. המנעד הדתי של האזרחים היה מגוון ביותר – מאנשים שלא היו מחוברים כלל לזהותם היהודית, ועד לכאלה שהקפידו ללכת לבתי כנסת, לשמור שבת ולאכול כשר. באופן טבעי, כל קבוצה התייחסה אחרת למוסדות הקהילה היהודית. עם זאת, לפי בלוריצקי, בשעת צרה התברר שהרבה מאוד יהודים יודעים לאן לפנות. "יש אנשים שמעולם לא פנו לקהילה היהודית", הוא מספר, "אבל ראינו שפתאום כולם יודעים איפה בית הכנסת נמצא ומה המספר של הרב".
הקהילה היהודית מצידה לא השיבה פניהם ריקם, וחיפשה דרכים לסייע עוד לפני שהמלחמה פרצה רשמית. כבר בשלב שבו הפלישה הרוסית הייתה עדיין בגדר שמועה ורבים רצו להאמין שמדובר במאבק שייפתר במהרה באמצעות הסכם מדיני, הנהגת הקהילה היהודית החלה לחשוב על תוכניות פעולה למקרה שבו הפלישה אכן תתרחש. "לא ידענו אם משהו יקרה או לא יקרה, אבל ידענו שאף אחד מבחוץ לא ידאג לנו ולכן הבנו שאנחנו צריכים לקחת אחריות", מספר בלוריצקי. "התחלנו לחשוב על תוכנית לחילוץ היהודים מהערים הגדולות, כשהדגש היה על אנשים שבבירור לא לוקחים צד בלחימה – כמו ילדים, נשים, קשישים וגברים שפטורים משירות. המטרה הראשונה הייתה להרחיק אותם מהערים הגדולות כי ידענו שהן יהיו המוקד".
הקהילה היהודית רצתה להתחיל לפעול עוד לפני שהמלחמה החלה, אך מרבית האזרחים סירבו להאמין שהמצב יתפתח לכדי מלחמה ובחרו להישאר בבתיהם. כך קרה שרוב החילוצים התבצעו כשהערים כבר היו תחת מתקפה, ומיליונים ניסו להימלט מהן. למרות האתגרים, הקהילה היהודית עשתה כל שבכוחה על מנת לפעול בהתאם לתוכנית, ושלחה אוטובוסים במטרה להוציא כמה שיותר יהודים ממוקדי התקיפה. "בימים הראשונים, האזרחים לא ראו בשטח שגרירים או חיילים – הם ראו רבנים ושליחים של ארגונים יהודיים לא ממשלתיים כמו זק"א, איחוד הצלה וחב"ד", הוא מתאר. "אלה האנשים שעזרו להם לעלות לאוטובוסים, וסייעו עם אוכל, תרופות ודרכונים. בנקודה הזאת הם הבינו שהיהדות היא לא רק דת של תפילות – אלא דת שגם יודעת לתת עזרה ממשית כשצריך".
להיות פליט או להיות אזרח?
הקהילה היהודית באוקראינה לא הסתפקה במתן מענה ראשוני לפליטים, אלא המשיכה – וממשיכה עדיין – ללוות ולסייע ליהודים שיצאו מאוקראינה באופן זמני או קבוע. אחרי ימי הכאוס הראשונים, רבים ניסו קודם כול למצוא נקודת יציבות בתוך המדינה: לעבור לעיירות וכפרים שהיו רחוקים יחסית ממוקדי האש, בתקווה שהלחימה תיעצר ושאפשר יהיה לחזור מהר לשגרה. אבל ככל שהזמן עבר והמציאות התבהרה, יותר ויותר אנשים הבינו שהם לא מתמודדים עם אירוע קצר אלא עם מלחמה ארוכה, ושצריך לקבל החלטות כבדות לגבי החיים עצמם: איפה לגור, איך לפרנס משפחה, והיכן ילמדו הילדים.
בשלב הזה פנו רבים למדינות אירופה השונות, שפתחו בפניהם את שעריהן והציעו להם מעמד של פליטים. הקהילה היהודית נרתמה לסייע לכל מי שבחר באפשרות הזאת, ופעלה כך שיהודים שמגיעים למדינה חדשה לא יישארו לבד. "דיברנו עם קהילות מקומיות ברחבי אירופה ודאגנו שבכל מקום שאליו מגיעים יהודים יהיה מי שיקבל אותם ויעזור להם", מספר בלוריצקי. "כולם ראו שהקהילה היהודית היא הכי פעילה והכי יעילה. פעם פגשתי אוקראינים גויים בגבול פולין והם אמרו לי: יש לכם מזל שאחים שלכם באמת דואגים לכם".
עבור אוקראינים רבים המעבר למדינות אירופה היה המענה הנוח מסיבות ברורות: אירופה הייתה קרובה, מוכרת יותר מבחינת תרבות וסגנון חיים, ולעיתים גם המקום שבו כבר המתינו חברים או בני משפחה. אולם לפי בלוריצקי, יש פתרון טוב בהרבה מאשר להיות פליט באירופה. "אי אפשר להשוות מעמד של פליט למעמד של אזרח – וזה משהו שרק מדינת ישראל מציעה לאותם אנשים", הוא אומר. "מההתחלה אמרתי להם: למה אתם ממשיכים לחפש פתרונות זמניים במקום למצוא פתרון קבוע? כיבדתי את כל מי שהחליט אחרת ועזרתי לו, אבל כשנשאלתי מה לעשות אמרתי שבעיניי התשובה הנכונה היא עלייה".
"בשבועות הראשונים לא ראו בשטח שגרירים או חיילים – רק רבנים, נציגי קהילות ושליחים של חב"ד"
בירור יהדות תחת אש: "צהר לשורשים" באוקראינה
חוק השבות מעניק לכל יהודי את הזכות לעלות לישראל ולקבל מעמד של אזרח, יחד עם זכויות סיוע וקליטה בסיסיות – אולם הדרך להוכחת יהדות לא תמיד פשוטה. לפי בלוריציקי, רוב רובם של יהודי אוקראינה שביקשו לעלות לארץ נתקלו בבעיות בירוקרטיות כאשר נדרשו להוכיח שהם אכן יהודים. למרות רצונם הטוב של הקונסולים של נתיב, פקידי משרד הפנים הישראלי ודייני הרבנות, הם ממוקמים הרחק מאוקראינה, וכפופים להנחיות שלעיתים לא תואמות מציאות של מלחמה, ולכן לא תמיד הצליחו לפתור במהירות את הבעיות הדחופות של הפליטים היהודים מאוקראינה. כאן נכנס לתמונה תפקידו של גרשון במסגרת "צהר שורשים" – ארגון שמלווה אלפים בתהליך בירור יהדותם, מסייע באיתור מסמכים ומידע חסר, ומעניק הכוונה מול הממסד הרבני ללא כל עלות.
"לחלק מהפליטים יש מסמכים ביד, כמו תעודות לידה של סבא וסבתא, אבל יש מסמכים שנעלמו מסיבות שונות, ואז אנחנו מנסים לעזור להם למצוא", הוא מסביר. "אנחנו מתחילים לבדוק אם יש קרובי משפחה שכבר עשו עלייה כי אז כבר יש מידע במחשבים של משרד הפנים והרבנות הראשית, ואם לא מוצאים אז מתרחבים לקרובים מדרגה רחוקה יותר. אם גם זה לא עוזר, אנחנו יודעים לפנות לארכיונים שונים כדי למצוא מסמכים רלוונטיים".
בירור והוכחת יהדות הם תהלכים מורכבים תמיד, אבל כשברקע משתוללת מלחמה גדולה – התהליך מתגלה כמורכב אף יותר. בלוריצקי מתאר מצב שבו אנשים נמלטו מבתיהם כשאין עליהם אף מסמך, או של אנשים שנדרשו להדפיס ויזות במדינות זרות. גם מי שהצליח להשיג את כל המסמכים הנדרשים נאלץ לא פעם להמתין כי גם מדינת ישראל לא הייתה פנויה וערוכה לקבל באופן מיידי את כל העולים.
המצב הזה הבהיר לבלוריצקי את החשיבות הרבה של הארגון שבשמו הוא פועל. הוא אומנם מודה שאין להם מאה אחוזי הצלחה, אבל גאה לספר שלרוב בתוך מספר חודשים הם מצליחים לסייע כמעט לכל מי שפונה אליהם. "אנחנו חיים בעולם שהוא מאוד מתקדם מצד אחד אבל גם מאוד כרוך בבירוקרטיה מצד שני, לכן מאוד חשוב שארגון כמו 'שורשים' ימשיך לעבוד", הוא אומר. "הארגון מציע מסלול קל ומהיר במקומות שבהם יש בירוקרטיה מסובכת, ואני שמח לומר שאני באופן אישי עזרתי לאלפי יהודים בחיי".
"פליטים התאקלמו בארץ ומצאו עוד מלחמה. אבל אין מה להשוות את המלחמה בארץ למה שקורה באוקראינה"
ממלחמה למלחמה: מה קורה עם יהודי אוקראינה שעלו לארץ?
לפי הערכות, בעקבות המלחמה הגיעו לישראל כשלושים אלף יהודים מאוקראינה, אבל לא כולם השתקעו בה – חלק התחילו תהליך וחזרו, וחלק מצאו את עצמם באירופה, שפתחה דלתות והציעה סטטוס פליט נוח יותר לטווח הקצר. "הרבה מהעולים ציפו למצוא כאן 'קייב 2' והופתעו מהפערים בתרבות, ממזג האוויר השונה ומהמצב הביטחוני הייחודי. אנשים כאלה לא מצאו את עצמם ועזבו מהר", אומר בלוריצקי. "לעומת זאת, אנשים שהבינו למה הם נכנסים, ולקחו בחשבון שמדובר במדינה קטנה במזרח התיכון עם אופי ומנהגים אחרים, כן הצליחו למצוא פה בית".
אולם גם מי שכבר עלה והתאקלם נקלע שוב בתוך פחות משנתיים למציאות של מלחמה. "יש אנשים שבאמת קשה להם", הוא אומר, "אבל אין מה להשוות את המלחמה בארץ למה שקורה באוקראינה. אני חלילה לא אומר שמלחמה זה כיף, אבל התנאים בארץ הם לוקסוס לעומת מה שקורה שם. כאן הטמפרטורה הממוצעת היא 18 מעלות, שם מינוס 15. פה יש לנו מקלטים בדירות או בבניין, שם צריך לפעמים ללכת קילומטר עד למקלט הקרוב. ואם זה לא מספיק – ברוב הבתים שם אין מים, חשמל או חימום".
ההבדל בין התנאים ברור, אבל לפי בלוריצקי ההשוואה לא מסתכמת רק במקלטים או בחימום, אלא בשאלה עמוקה יותר של זהות וביטחון לטווח ארוך. לדבריו, גם נוכח המצב הביטחוני המורכב שקיים בישראל, המדינה הזאת מציעה ליהודים דברים שהם לא יכולים לקבל באוקראינה וגם לא באף מדינה אחרת בעולם. "זה נכון שמדינת ישראל מוקפת במדינות שלא רוצות לראות אותה על המפה, ושכמעט תמיד יש כאן משהו – מלחמה, מבצע או אירוע טרור", הוא אומר, "ועדיין, אני כיהודי אמרתי לעצמי: אני לא רוצה להיות פליט בשום מדינה אחרת, גם אם הסטנדרטים שם יותר גבוהים. זה לא פתרון טוב ליהודי. המקום הכי בטוח לטווח ארוך הוא המדינה שלנו".
גרשון בלוריציקי, כמו רבים אחרים, מקווה שהמלחמה הארוכה הזאת תסתיים – אך לא מאמין שנקודת הסיום קרובה. הוא גם לא משלה את עצמו שהסכם הפסקת אש בין המדינות יסגור את העניין, כי ברור לו שייקח עוד שנים לשקם את אוקראינה וגם את הקהילה היהודית המקומית. עם זאת, כשהוא מביט על החוויות שעבר בשנים האחרונות, הוא מצליח למצוא בין כל הקושי והכאב גם נקודות תקווה. "למדתי שהיהודים בכל מקום לעולם צריכים להיות מוכנים לכך שהחיים שלהם ישתנו ברגע, ושאנחנו לא יכולים להסתמך על פתרונות חיצוניים", הוא אומר, "אבל לשמחתי למדתי גם שאנחנו יכולים לבנות פתרון פנימי. שנות המלחמה הוכיחו לי שאפשר לסמוך על עם ישראל ועל הקהילות היהודיות – כי יהודים תמיד רוצים לעזור ליהודים".