זה לא סוד שהחברה הישראלית מצויה בתהליכי הקצנה וקיטוב עד כדי היפרדות לשבטים. איך מונעים את הפיצול הזה? לארגון כולנא, לדעת מנהלו בישראל יניב יצחק, יש תשובה, והיא נעוצה בדגם המסורתי של הקהילה במרחב המזרחי.
ארגון כולנא, שנוסד בירוחם לפני עשור במטרה לקדם ערכים של מסורתיות ויצירה ברוח יהודי המזרח, הוא כבר אימפריה קטנה היום, עם סניפים בירושלים, בטבריה, בתל אביב ובמרוקו, מכינה קדם-צבאית, תכניות משתחררים, בית ספר ליצירה מסורתית, בית מדרש למחשבה פוליטית מסורתית ותוכנית בהקמה להכשרת בכירים.
יניב יצחק, אחד מארבעת המייסדים ומנהל כולנא ישראל, מספר איך ביקור במרוקו גרם לו לראות ביתר בהירות את הבעיות במצב החברתי בישראל והביא אותו להקים את הארגון יחד עם שלושת חבריו, ד”ר דוד ביטון, ליאור בר וקובי יפרח, שעדיין מתגורר לסירוגין במרוקו ומנהל משם את סניף כולנא המקומי.
“במרוקו הבנו, אני והשותפים שלי, את הסיפור המזרחי בישראל. הבנו עד כמה המבנה של החברה הישראלית חסר, וראינו עד כמה אין לנו בית במרחב הציבורי שקרוב לערכים שלנו”, אומר יניב.
מה הפתיע אתכם באותו ביקור במרוקו?
“בכל מקום שהלכנו אליו האווירה הייתה מכניסת אורחים ופתוחה. גם אנשים לא-יהודים בירכו אותנו ‘מרחבא’, ואם הם שמעו שלי או לקובי יש שורשים מרוקאיים. מבחינתם היה טבעי שאנחנו חלק מהמרחב. אמרו לנו ‘זאת המולדת השנייה שלכם’. זה גם מגובה בחוק השבות המרוקאי: מי שנולד במרוקו יכול להשיג אזרחות לו ולצאצאיו. הסתובבנו לא רק בערים הגדולות אלא גם בכפרים רחוקים ודלילים, וראינו שבתי עלמין יהודיים ובתי כנסת מטופחים ונשמרים היטב. היינו גם בהילולות של הקהילה היהודית שבהן התארחו ראש העיר ובכירים אחרים, והיהודים התפללו לשלום המלוכה – וראינו שהחיבור בין הקהילה והמרחב מאוד לא קונפליקטואלי”.
איך זה גרם לכם להבין טוב יותר את הסיפור המזרחי?
“אני רואה את מרוקו כמקרה מבחן לסיפור המזרחי, כי דרך מרוקו הבנו איך קרה שיהודי מרוקו, ויהודי המזרח בכלל, חוו את הזמן המודרני אחרת מהיהודים באירופה. באירופה היהודים התקיימו בצורה הרבה יותר סגורה במרחב: היו מסעות צלב, עלילות דם ואיומים תמידיים, והקהילות נסגרו בתוך עצמן. לכן, הן גם נסגרו בפני המודרנה. כשהגיעה האמנציפציה, מי שיצאו מהקהילה הפנו גב למסורת והפכו לחלק מהחברה הכללית, וזה הגביה את החומות הקהילתיות. מצד אחד, זה הביא לגיבוש התפיסה האורתודוקסית – אצל רב מרכזי כמו החתם סופר למשל – ומצד שני זה הביא גם ליצירת אלטרנטיבות כמו היהדות הרפורמית או הקונסרבטיבית, וגם הציונות. בעיניי הציונות נוצרה מתוך ההבנה שהאמנציפציה נכשלה ולכן הציעה ליהודים לצאת מאירופה”.
איך הקיום של יהדות המזרח במרחב המוסלמי היה שונה?
“במרחב המוסלמי היהודים היו אומנם במעמד של בני חסות, אבל איום האלימות היה פחות נוכח. הקהילה היהודית במרוקו הייתה קרובה יחסית לבית המלוכה וחיה חיי קהילה משגשגים מתוך חופש יחסי. במלחמת העולם השנייה, המלך מוחמד החמישי שמר על הקהילה היהודית שלו, ויש מכתב מפורסם שבו הוא כותב לממשלת וישי: ‘אל תיגעו לי ביהודים’. רואים במרוקו תופעות של מסחר משותף בין יהודים ומוסלמים. למשל, בית מטבחיים יהודי-מוסלמי, שבו היהודי שוחט עבור הקהילה היהודית והמוסלמי שוחט לקהילה הערבית, אבל כשהיהודי נתקל בפרה לא כשרה הוא מעביר אותה לשותף המוסלמי שלו”.
בריאיון עם הרב ש”י ויצמן הוא סיפר לנו שגם היחסים בין בית המדרש לקהילה היו שונים במרחב המזרחי.
“כן. במרוקו בית המדרש נמצא פיזית בתוך הקהילה, הוא לא מתנתק ממנה. הוא ממוקם בבית הכנסת, בשוק, במרחבים הקהילתיים, וזה משפיע גם על הפסיקה עצמה. רבי רפאל בירדוגו היה אומר: אנחנו לא לומדים לשם הלימוד, אנחנו לא מתפלפלים לשם הפלפול; אנחנו נפסוק למען הקהילה, כמשרתי ציבור, ונטה את האוזן לצרכים של הקהילות שלנו. זה שונה מבית המדרש באירופה, שבשלב מסוים נסגר מפני הקהילה שלו והקים מרחב שבו המטרה היא הלימוד. בישיבת וולוז’ין, למשל, לומדים לשם הלימוד. המטרה היא לנבור בתלמוד ולאו דווקא להיענות לצרכים של הקהילה”.
איך זה קשור ליחס של יהודי המזרח למודרנה?
“המרחב המזרחי חווה את המודרנה בצורה אחרת: הוא מקבל אותה יותר בפתיחות, עם פחות חומות, כך שהיא לא מפרקת את המבנה הקהילתי. גם אם יהודים הפסיקו לשמור שבת, הם המשיכו לקיים קשר עם העולם המסורתי ועם הרב הקהילתי. היה להם חשוב לשמוע מה הוא אומר, הם לא יצרו תנועות-נגד, אלא הצליחו לשמר על החיים המסורתיים לצד המודרניות. לכן, בעוד באירופה המודרנה גרמה לקהילה להתפצל ולהתפרק לתתי קהילות וזרמים, במזרח הקהילה כמעט לא התפצלה והיא המשיכה להיות מודרנית ויחד עם זה לשמור על המסורתיות שלה. אני אגיד את זה בצורה יותר חזקה: המסורתיות של אותן קהילות היא שגרמה למודרנה להשפיע עליהן בצורה הרבה יותר חלקה”.
איך ההבנה הזאת רלוונטית לישראל 2024?
“בשנתיים שלפני ה-7 באוקטובר עלתה האפשרות של פיצול בין ישראל ויהודה, וכבר התחילו לשרטט מפות ולדבר על זה בקבוצות פייסבוק. נוצרה חלוקה בין מי שמעדיף את הזהות היהודית על פני הזהות הישראלית ומי שמעדיף את הזהות הישראלית על פני הזהות היהודית. אבל בחברה הישראלית יש 35 אחוזים שמגדירים את עצמם כמסורתיים, שלא יודעים איפה הם מתמקמים בין ישראל ויהודה או בין דתי וחילוני. הם מקיימים אורח חיים יהודי וישראלי. כשם שבתוך קבוצת החילונים יש כאלה שהם מאוד יהודיים באורח חייהם, גם בקבוצה הדתית יש מי שהם מאוד ישראליים באורח החיים שלהם. להרבה ישראלים יש זהות היברידית שלא רוצה לחלק את עצמה לכאן או לכאן. בהקשר הזה, אנחנו רוצים להציב אלטרנטיבה לצורך לבחור”.
המזוודות הרוחניות נותרו מאחור
הצורך להפגיש בין קצוות נולד אצל יניב מתוך הביוגרפיה האישית שלו. הוא גדל בשכונת הקטמונים בירושלים, למשפחה מזרחית מסורתית, ולמד בחינוך הממלכתי. “חלמתי להיות שחקן כדורגל בבית”ר ירושלים ושמעתי מוזיקה ים תיכונית קלאסית בסגנון של חיים משה ומרגלית צנעני. המפגש המשמעותי הראשון שלי עם ישראל הראשונה היה בשירות הצבאי ביחידת מגלן, שם פגשתי אנשים שגדלו בקיבוצים, לבשו חולצות גזורות ושמעו מאיר אריאל. היה לי קשה להכיל את המורכבות של המפגש בין שני הקצוות, והוא גרם לי להתנתק מהחברים שלי. זה לא היה מודע, אבל הרגשתי שאני צריך לבחור”.
ירושלים היא בכל זאת עיר הבירה של ישראל, לא ממש פריפריה.
“נכון, אבל בתוך ירושלים יש קבוצות וקהילות שהן פריפריה חברתית, ויש ירושלים הראשונה וירושלים השנייה. אנחנו לא היינו בתודעה של פריפריה, אבל המפגש שלי במגלן עם חיילים ממקומות חזקים יותר סוציו-אקונומית גרם לי לרצות לחבר את ישראל החדשה שפגשתי עם ישראל שהכרתי מהבית, להרגיש את העוצמות של קהילה מסורתית חיה, עם ערבות ואחריות הדדית: יהדות שמהולה בישראליות וישראליות מהולה ביהדות”.
איך הגעת לירוחם?
“אחרי הצבא הלכתי לעבוד בחוות עיזים, טיילתי בשביל ישראל, עשיתי את כל מה שהרגשתי שישראלי ממוצע בלב הסיפור הישראלי צריך לעשות. לירוחם הגעתי לפני 15 שנים כחלק מכפר סטודנטים של עמותת איילים להתיישבות ויזמות חברתית. למעשה, הגעתי בעקבות בת זוגי הדסה, אבל מבחינה תודעתית שנינו רצינו לבוא לירוחם ולפעול בה פעילות קהילתית וחברתית, ‘להציל את ירוחם’. בפועל מה שקרה זה שלא אנחנו הצלנו את ירוחם אלא ירוחם הצילה אותנו”.
איך ירוחם הצילה אתכם?
“פגשנו כאן מנהיגות מקומית חזקה, שורשית ועוצמתית, ובסופו של דבר הושפענו ממנה יותר מאשר שינינו אותה. הרי רוב הפריפריה הישראלית היא מזרחית: בלי המזרחים אין רוב ציוני בנגב ובגליל. הציונית המעשית, הבן-גוריונית, מונשמת על ידי העליות מצפון אפריקה, פרס והודו. בן-גוריון אמר ‘בנגב ייבחן העם בישראל’, אבל מי שמגשים את זה הוא מי שמתיישב בדימונה, בנתיבות, באופקים וכיוצא באלה. אז בירוחם התחלנו להתחקות אחרי הסיפור ההיסטורי הרחב יותר של אותם יהודים שאמרו להם ‘ירושלים’ ושמו אותם בירוחם – אחרי המזוודות הרוחניות שהם השאירו מאחור”.
מה מכילות המזוודות האלה?
“המזוודות האלה לא כוללות רק פסיקה, הלכה ומחשבה. במקנס, פס, רבאט, מרקש ובסהרה הייתה מסורת יהודית רבנית מאז גלות ספרד בשנת 1492 ועד ימינו, והקהילות לא היו מנותקות מהקהילות הלא-יהודיות, הערביות והברבריות, וחיו איתן בשותפות. במקביל, לא רק שהלימוד לא פסל על הסף חוכמות ‘חיצוניות’ להלכה כמו פילוסופיה וספרות, אלא הוא שילב גם פיוט, מוזיקה ואומנויות פלסטיות כחלק מפעילות בית המדרש. מי שלמד רבנות במרוקו היה צריך להכיר גם את מסורת הפיוט, כדי לדעת לשמח את הציבור באירועים – בשבת חתן למשל – ולא רק לדרוש להם תורה. מרוקו עשירה במלאכות מסורתיות שבחלק מהן – כמו טווייה, עיטור ויצירת אוכפי סוסים – התמחו יהודים”.
איך מייבאים את זה לירוחם?
“לקחנו את השילוב הזה, שמצאנו במרוקו, והקמנו בירוחם בית מדרש קהילתי שיש בו, לצד הלכה ומחשבה, גם מקאם (סולם מוזיקלי ערבי) ואומנויות ושיח על אחריות חברתית. זה לא מקום של שכל והגות בלבד אלא גם של יצירה ויצירתיות, שבו כחלק מבית המדרש עובדים עם הגוף ועם הקול. אלה מאפיינים דומים, גם אם לא אחד לאחד, לאלה של בית המדרש בצפון אפריקה. הערכים שלנו הם הכנסת אורחים, הקשבה, חיבור לזהות ולשורשים. אנשים מגיעים עם סיפור, ואנחנו נותנים להם להשמיע אותו ולא כופים את התורה שלנו. ומעל הכול, אנחנו מנסים לחולל מערכת יחסים של יהדות כמשפחה. אחווה היא המהות היהודית העמוקה שלנו. אנחנו לומדים את זה מרבי יהודה ליאון אשכנזי (‘מניטו’) האלג’יראי, מהסבתות ומהאימהות שלנו. זה אומר שדרך ארץ קודמת לתורה – וזה יוצא דווקא מתוך ההבנה שהתורה חשובה מאין כמותה”.
הילולה לעוזי חיטמן – ולרב עובדיה
ישראל מצויה יותר משנה במלחמה מתמשכת. איך הרעיון לחזק שותפות יהודית-ערבית מחזיק מעמד?
“מערכת היחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו שייכת למרוקו, והיא שונה מאוד ממערכת היחסים ביניהם פה בארץ. אפשר ללמוד לא מעט מהיכולת של יהודים ומוסלמים במרוקו לתת כבוד זה לזה, אבל אנחנו נמצאים במצב של מלחמה. ב-7 באוקטובר התגייסתי ל-100 ימים, להילחם מלחמה על הבית. הקמפוס שלנו הוסב לטובת מפונים משדרות והסביבה. יצרנו בבתי כולנא ברחבי הארץ מרחבים שקראנו להם ‘בואי הרוח’, לכל מי שרצה לשיר, ללמוד ולחוות זמן של ריפוי ואחווה. הבשורה של כולנא קיבלה משנה תוקף סביב המלחמה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתפצל לשני עמים, אין לנו אופציית קיום כזאת”.
יש לכם תלמידים אשכנזים?
“בכל התוכניות שלנו יש גיוון, והן כוללות מזרחים ולא מזרחים, בני פריפריה ובני המרכז. נקודת המוצא שלנו ברורה, אבל חלק מהפעולות שלנו מבקשות לבלבל את השיח. לא מזמן עשינו הילולה לעוזי חיטמן בירוחם. הגיעו 150 איש לערב שבו שרו את מיטב שירי עוזי חיטמן וציינו את הקשר שלו למוזיקה מזרחית, לזמרים כמו זוהר ארגוב. שבועיים קודם לכן עשינו הילולה לרב עובדיה. אנחנו משלבים את שני העולמות”.
יש מי שלא מסכימים לחזון הזה?
“אני מניח שיש, אבל בדרך כלל אין התנגדויות משמעותיות. המתח שהחזון שלנו מעורר הוא על כמה צירים: האחד, בין חידוש ונאמנות למסורת – לצורך העניין, זה המתח בין ההילולה לעוזי חיטמן וההילולה לרב עובדיה. השני הוא מול מי שרואה בהצעה שלנו פשרה שהיא ‘פרווה’ מדי. אם מסתכלים על העולם בצורה דיכוטומית, כולנא עלולה להיתפס כלא ברורה, אבל אם מגיעים מתוך הצורך לשלב, כולנא היא מרחב לריפוי שהוא מעשיר ומשמח”.
אתה אופטימי לגבי החברה הישראלית?
“אני חושב שהחברה הישראלית תשרוד עוד 100 שנה רק אם היא תשכיל לייצר זהות שמשלבת בין היהדות לבין הישראליות. רק הנוסחה הזאת תגרום לחברה ולמדינה לשמור על אתוס משותף עם עמוד שדרה יהודי וישראלי. אנחנו ב’כולנא’ חושבים שלמסורת המזרחית יש מה ללמד אותנו, וצמתים משמעותיים שהחברה הישראלית נמצאת בהם – דת ומדינה, ריבונות, ביטחון וחינוך – צריכים להיבחן דרכה. הפרספקטיבה המסורתית המזרחית רלוונטית לכלל הציבור בישראל, לא רק למזרחים”.
קרדיט תמונה ראשית: חניאל אלמקייס