אסרטיביות, יוזמה, אמונה וציונות – קהילת יוצאי אתיופיה כפי שאתם צריכים להכיר אותה

כשח”כ הרב משה סולומון מדבר על השתלבות יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית, הוא מדבר מנקודת מבט אישית ומקצועית כאחת. כנציג מפלגת הציונות הדתית בכנסת, הוא מבקש לשרטט מחדש את הדרך שבה החברה הישראלית מתמודדת עם אתגרי הקליטה וההשתלבות של הקהילה האתיופית שהוא חלק ממנה – קהילה שהפכה לחלק בלתי נפרד מהפסיפס הישראלי, אך עדיין נאבקת על מקומה במרחבים רבים בחברה.

אז מה חיזק את רוחם מול קשיי העלייה? מהו תפקידה של המדינה בשימור המסורת של יהדות אתיופיה? ובאילו קשיים הם עדיין נתקלים? בריאיון מיוחד מספר ח”כ סולומון את סיפור השתלבותה של הקהילה האתיופית בישראל דרך הסיפור האישי שלו, ומציע את החזון שלו למדינה מתוקנת וצודקת יותר.

הנחישות והאמונה שניצחו כל קושי

כשמבקשים מח”כ סולומון להציג את עצמו, המילה הראשונה שהוא אומר על עצמו היא “ישראלי”. מייד לאחר מכן הוא מספר על העלייה ועל האידיאלים שהובילו אותו לעלות. הוא עלה לארץ בגיל תשע עם כל משפחתו, והשתלב במוסדות החינוך הממלכתי-דתי. אחרי התיכון בחר ללמוד בישיבת הסדר, התגייס לצנחנים, והחליט לצאת לקצונה ולהישאר בקבע. אחרי תקופה קצרה בקבע הוא נתקל בדילמה – אם להישאר בצבא או להשתחרר ולעסוק בחינוך ובפעילות חברתית. בסופו של דבר הבין שהשליחות שלו היא חברתית, ואז השתחרר וחזר לישיבה לקבל סמיכה לרבנות ותואר ראשון בחינוך. רוב חייו עסק בחינוך בלתי פורמלי בחברה להגנת הטבע, ניהל את חוגי הסיירות, היה ראש מחלקה בבני עקיבא, הקים גרעינים וקהילות משימתיות ברחבי הארץ, ניהל תוכנית צוערים לשלטון למקומי, ובסוף הגיע לכנסת.

התחלת את המסע לארץ בגיל מאוד צעיר. מה אתה זוכר מהמסע?

מגיל מאוד צעיר אבא שלי חינך אותנו שאנחנו ארעיים באתיופיה, ושתפקידנו הוא לעשות הכול כדי להגיע לירושלים ולהתאחד עם יתר עם ישראל. כשהייתי בן שש הגיעה הבשורה הגדולה מארץ ישראל – אם נצליח להגיע בכוחות עצמנו מאתיופיה לסודן, משם ייווצר קשר עם המוסד הישראלי, כדי להגיע לירושלים. מתוך אמונה בחזון הנביאים ובבורא עולם, ו”מצווה הבאה על ידך אל תחמיצנה” – החלטנו לעלות, למרות הסכנות.

אנחנו המבחן שהקב”ה הציב בפני עם ישראל כדי שנהיה חברה סובלנית יותר, מכילה יותר, כדי שנדע לחיות על כל שבטינו, ולא רק על שבט מסוים.

רגע, אבל הגעת לארץ בגיל תשע. מה קרה בשלוש השנים האלה?

נכון מאוד. בעצם, אחרי שהלכנו כמעט חודש וחצי ברגל, כמעט 1,000 קילומטר, גילינו שהתוכניות השתבשו והמוסד לא ממתין לנו שם. היינו צריכים להמתין בארץ אויב, בסודן, עד שיקראו לנו. לחלק מהאנשים קראו אחרי שבוע-שבועיים, לאחרים קראו אחרי שנה, המשפחה שלי המתינה בסודן בחוסר ודאות במשך שלוש שנים קשות, אבל מכוננות. לאורך התקופה הזו דיברתי סודנית ולבשתי בגדים כמו ג’לבייה של סודנים כדי להיטמע בין המקומיים, כדי שחלילה לא יזהו שאנחנו יהודים, כי אם כן, אחת הייתה דתנו – למות.

האכזבה מהמוסד הישראלי והקושי של החיים בסודן לא שינו משהו בציונות שלכם?

לא. זה מדהים, אבל לא. כשהבחירה שלך מבוססת על תשתית אמונית ולא על אינטרסים, אתה מבין שזה חלק מתוכנית אלוקית. האמנו שיש לנו תכלית בתוך חזון רחב, ולכן ידענו שבדרך להגשמתו יש מהמורות, יש קשיים, יש אתגרים, יש כישלונות, וזה חלק מהדרך. ברור שברמה הפרקטית היום-יומית יש אכזבה, אבל ברמה היותר רחבה, זה לא גרם לאף אחד לחזור חזרה לאתיופיה או לאבד תקווה. הדבר הזה מאוד מרכזי בחיי, כי הוא מביא לידי ביטוי כוחות שגלומים בקהילה, של אומץ, אמונה והתמדה – המון דברים שבהם אנחנו נעזרים גם היום.

אני רואה חשיבות עצומה בשימור המסורות ששמרו על זהותנו היהודית לאורך כל הדורות. מצד שני, אסור שתפיסת הגלות שאיתה הגענו תישאר כמו שהיא הייתה.

מבחן הזהות היהודית

כפי שכולנו יודעים, גם אחרי שהגיעו לארץ, הקשיים של יוצאי אתיופיה לא נגמרו. ח”כ סולומון ממפה את קשיי ההשתלבות של העולים על שלושה צירים: אורחות חיים ותרבות שונים, חברה גזענית ומפלה, והטלת ספק ביהדותנו. הדבר הזה היה שבר בלתי רגיל למבוגרים שלנו. באתיופיה חיינו בתודעה יהודית, בכפרים מרוחקים ממרכזי ההרים, כדי לא להיטמע או להתבולל. חיינו בשמרנות יתר מבחינה הלכתית ותורנית. וכשהגענו לארץ, אחרי שנים של כיסופים עזים, הרבנות הראשית הטילה ספק ביהדותנו. הדבר הזה, היה בו שבר עצום לקהילה, ובעיקר למבוגרים שלנו.

איך המשבר הזה השפיע על החיים היהודיים בקהילה?

בתגובה, היו אנשים מבוגרים שאמרו לעצמם “אנחנו הגענו לארץ, סיימנו את משימתנו, מפה ואילך אני מנתק מגע מהמסורת”. היו לא מעט צעירים שעזבו את הארץ, שלא היו מוכנים לחיות במקום שלא מכיר ביהדותם. אבל הרוב המוחלט, כמוני, החליט לפעול מתוך מחשבה שהחברה הישראלית סובלת מבורות, ואני צריך לבער את הבורות הזו. אני צריך להסתכל מנקודת מבט של מי שאחראי על החברה הישראלית, כדי שתתקן את דרכיה. כלומר, אנחנו המבחן שהקב”ה הציב בפני עם ישראל כדי שנהיה חברה סובלנית יותר, מכילה יותר, כדי שנדע לחיות על כל שבטינו, ולא רק על שבט מסוים. זה התפקיד שלקחתי על עצמי מאז שאני מכיר את עצמי.

היום אנחנו רגילים לראות יוצאי אתיופיה כמעט בכל מקום בחברה הישראלית. יש ח”כים, רבנים, רופאים, שופטים. אתה חושב שתהליך ההשתלבות הושלם?

בהחלט יש התקדמות עצומה של הקהילה ושל החברה כולה. אני מאמין שאנחנו מתקדמים באופן פלאי בחברה הישראלית. אבל יש עוד הרבה עבודה. כמעט בכל שבוע-שבועיים יש מקרה של כינויים גזעניים או אפליה במקומות עבודה. הדבר הזה חייב להיות מתוקן. כמו כן, למרות שהייתה התקדמות, אנחנו צריכים להמשיך ולהשתלב בכל מוקדי קבלת ההחלטות. לבסוף, אנחנו עדיין רואים קבוצות מסוימות בחברה הישראלית, בעיקר החרדים האשכנזים, שעדיין לא מקבלות את יהדות אתיופיה, ועדיין מטילות ספק ביהדותנו.

אני מצפה שעם ישראל יקבל בזרועות פתוחות את יום הסיגד. זהו יום תפילה לאומי, שהתקיים לראשונה עוד בימי שיבת ציון על ידי עזרא ונחמיה, ואנחנו משמרים אותו כבר למעלה מ-2,500 שנה.

יצירת מסורת משותפת

מול הקשיים שעדיין ניצבים בפני בני הקהילה האתיופית מציג ח”כ סולומון חזון מעורר השראה למדינת ישראל: אני חושב שעם ישראל הוא עם נפלא, שבתוך 76 שנה בנה פה מדינה לתפארת, על כל מה שמשתמע מהדבר הזה. זו מדינה צעירה, שככל שהשבטים שלה יכילו את השונות ואת המורכבות, כך תהליך הריפוי שלה יהיה קצר יותר. רק אחרי שנאחה את השסעים בינינו נוכל לממש את ייעודנו בעולם: להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, להיות אור לגויים, להביא מוסר יהודי לעולם – כך הוא מתאר, ומוסיף – אבל לשם כך, אנחנו חייבים ללמוד לנצל את הטוב ביותר מכל האוכלוסיות השונות במדינה.

יש כאן בעצם איזון עדין בין מסורת וחדשנות. כל אחד צריך להביא את המסורת שלו, אבל גם להשתנות ולאמץ מסורות חדשות. אתה חושב שזה אפשרי?

אני בטוח שיש פתרונות, אבל באמת יש קושי. ליהדות אתיופיה, וגם לי באופן אישי, הייתה פה דילמה לא פשוטה. מצד אחד, אני רואה חשיבות עצומה בשימור המסורות ששמרו על זהותנו היהודית לאורך כל הדורות. מצד שני, אסור שתפיסת הגלות שאיתה הגענו תישאר כמו שהיא הייתה. אנחנו חייבים לשנות דברים ולאמץ גם את המסורות של כלל ישראל. למשל, באתיופיה לא קיימנו את פורים ואת חנוכה, כי זה מהלך שנפסק רק בימי בית שני או אחר כך. אבל אתה לא יכול להגיד “לא קיימתי באתיופיה ולכן אני לא אקיים”.

ומצד שני יש חג שלא נחגג בקרב יהודי ישראל – הסיגד.

נכון. ממש באותו אופן, אני מצפה שעם ישראל יקבל בזרועות פתוחות את יום הסיגד. זהו יום תפילה לאומי, שהתקיים לראשונה עוד בימי שיבת ציון על ידי עזרא ונחמיה, ואנחנו משמרים אותו כבר למעלה מ-2,500 שנה. ראוי ונכון שיום הסיגד ייחגג לא רק על ידי יהדות אתיופיה בארץ, אלא יהיה יום שכולנו מתפללים בו.

מה היית רוצה שכל ישראלי ידע על קהילת יוצאי אתיופיה בישראל, ואתה מרגיש שעוד לא מספיק יודעים?

הייתי רוצה שהנרטיב שהישראלים יכירו יהיה של קהילה שעשתה מעשה ציוני ערכי עם אומץ וגבורה גדולים כדי להגיע לארץ; הלכה ברגל את כל המסע. כדי להגיע ליכולת לעשות גבורה, זה דבר שלא קורה ברגע אחד אלא נבנה כשאתה חי את התודעה של זה. כמו שראינו עם החיילים שלנו במלחמה הזו. ההקרבה, הנתינה, ההליכה לחזית – כל אלה לא מתחילות מהיום. הן מתחילות איפה שגדלת.

ומה אתה מאחל לקהילה לקראת חג הסיגד?

הייתי רוצה לראות קהילה אסרטיבית, יוזמת, אמונית וציונית, שככל שהחברה הישראלית תאפשר לה מרחב פעולה גדול יותר, היא תביא לידי ביטוי את הכוחות הגלומים בתוכה, מן הכוח אל הפועל.

קרדיט תמונה ראשית: דוברות ח”כ משה סלומון