את “מעוז צור” כמעט כולם שרים בטקסי הדלקת נרות חנוכה. אבל אילו פיוטים ייחודיים לחנוכה מושרים על ידי קהילות מזרחיות ומה אפשר ללמוד מהם על התרבות של הקהילות האלה?
שוחחנו עם נדב כהן, ממייסדי “ישיבה מזרחית” בירושלים, מבית ארגון כולנא, מרצה, מנחה קבוצות ופייטן, כדי ללמוד על העושר של הפיוט הספרדי. העושר הזה בא לידי ביטוי בייחוד בחג החנוכה שבו הפיוטים חדשים יחסית והרבה יותר פתוחים להשפעות תרבותיות מגוונות, הן במילים והן בלחנים.
האם הלחן המוכר של מעוז צור משקף את מהות הפיוט?
את “מעוז צור” מכירים כולם, אבל האם בקהילות מזרחיות שרים אותו בצורה דומה?
“לא בהכרח. ‘מעוז צור’ חובר בגרמניה של ימי הביניים והגיע לעדות המזרח בדורות האחרונים. היום הוא מושר על ידי קהילות אשכנזיות ומזרחיות כאחד, מלבד עדות תימן. אבל בעוד חלק מהקהילות המזרחיות שמרו על המנגינה האשכנזית של הפיוט, חלק מהעדות המזרחיות שימרו רק את המילים וחיברו להן מנגינה אחרת, מקומית. במקרה הזה החיבור בין המילים ללחן מעניין במיוחד כי הלחן האשכנזי המוכר לקוח כנראה משירים גרמניים מתקופת מרטין לותר, בעוד הפיוט עוסק דווקא בהבחנה בין ישראל והאומות”.
יש דוגמאות נוספות למתח כזה בין המילים והלחן?
“אחד הפיוטים האהובים, שגם התחבר בייחוד לחנוכה, הוא הפיוט ‘יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה’, שמתחיל במילים: יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה, וְדִמְעָתָהּ לָךְ מְפַכָּה, / וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ, בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה: / וְדִמְעָתָהּ לָךְ מְפַכָּה, / וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ, בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה. הפיוט מגיע מהמסורת העיראקית, ולפי האקרוסטיכון שלו הוא חובר על ידי פייטן בשם יהודה (לא מדובר ברבי יהודה הלוי). במסורת העיראקית הלחן נוגה ועצוב, וכנראה הותאם למילים ‘ודמעתה לך מפכה’, כשהיונה היא בת ציון, השכינה שיצאה לגלות”.
הלחן הותאם לזמן הגלות.
“כן. אבל כשהפיוט עלה לארץ ישראל עם עולי בבל שמע אותו רחמים עמאר, מגדולי המלחינים מהמסורת החזנית הספרדית-ירושלמית, שפעל בירושלים, והוא הרגיש שצריך להתאים למילים מנגינה אחרת, הרבה יותר עליזה. הוא חשב כנראה שהמנגינה הקודמת הייתה קשורה לעבר הגלותי ושעם העלייה לארץ הלחן צריך להשתנות. קרה דבר מוזר: ברגע שהמוזיקה השתנתה, גם המילים קיבלו פרשנות אחרות, ופתאום המילים שמתבלטות הן המלים המאירות, השמחות, כמו ‘ותשמח בך אתה מלכה’. המשמעות של הפיוט השתנתה לגמרי”.
ומה קרה לפיוט בלחן המקורי, הנוגה?
“בקהילה העיראקית עוד שרים את הפיוט במנגינה המקורית. אבל הלחן הירושלמי של רחמים עמאר הפך את הפיוט בלחן החדש לפופולרי בעוד הרבה עדות ירושלמיות מחוץ לעדה העיראקית. הלחן החדש פתח את הפיוט לקהלים חדשים”.
התשובה של ר’ דוד בוזגלו ל”אנו נושאים לפידים”
לא רק “יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה” עבר שינויים בעקבות ההקשר הציוני. פיוטים רבים נוספים של קהילות האסלאם מדגישים את הצד הלאומי של החג. “אומנם בספרות חז”ל הסיפור שתופס את מרכז הבמה הוא נס פך השמן והמאבק הרוחני מול תרבות יוון, אבל עם ההתעוררות הציונית החג הופך ללאומי יותר, גם בקהילות מזרחיות, והסיפור המרכזי הוא קריאת התיגר על השלטון היווני הזר. יש למשל פיוט יפה של רבי חיים בז’רנו, שעמד בראש הקהילה הספרדית בבוקרשט ולאחר מכן היה ממלא מקומו של הרב הראשי בטורקיה, שהיה, לצד תפקידיו הרבניים, גם ציוני אדוק, וממייסדי תנועת חובבי ציון העולמית. הפיוט שלו לחנוכה מבטא את זה, הוא נפתח במילים: ‘חַג הַמַכַּבִּים הוּא חַג לְאוּמִי / יֶחֱזַק לְבָבִי וְלֵב בַּת עַמִּי / יַחַד נָרִים קוֹל בִּקְהַל אֱמוּנַי / מִי כָמוֹךָ בָּאֵלִים ה”’.
הוא מתכוון שחנוכה הוא חג ציוני?
“אני חושב שהוא מתכוון שחנוכה הוא חג לאומה היהודית, אבל מה שחשוב הוא שהאמונה הדתית והאמונה הלאומית לא סותרות כאן זו את זו. התפיסה הזאת תואמת את התפיסה הרווחת בקרב יהודי ארצות האסלאם, שבה הציונות לא מנוגדת למסורת, וחנוכה הוא חג לאומי ודתי בעת ובעונה אחת. הפיוט הזה היה נפוץ בטורקיה במסגרת שירת הבקשות של יהודי טורקיה, הנקראת ‘שירת המפטירים’, ואז הגיע לירושלים ונכנס למסורת שירת הבקשות הירושלמית. הוא לא מהפיוטים הפופולריים ביותר, אבל הוא מושר עד היום בקהילות בירושלים, למשל בבית הכנסת “הר ציון” ליד קבר דוד ועוד.”
יש דוגמאות נוספות להשפעה של הציונות על תרבות הפיוטים?
“יש דוגמה מעניינת ומורכבת יותר. אחד הפיוטים הפופולריים ביותר בעדה המרוקאית הוא ‘לֹא פִּגְיוֹנִים לֹא כִּידוֹנִים’ של רבי דוד בוזגלו. הרב דוד בוזגלו היה גדול פייטני מרוקו במאה העשרים, ואחרי עלייתו ארצה הוא כתב גם פיוטים מאוד מלחמתיים, למשל פיוטים נגד מצרים בתקופת מלחמת ששת הימים. אבל הפיוט ‘לא פגיונים’ כנראה מתפלמס עם שיר הילדים הפופולרי לחנוכה ‘אנו נושאים לפידים’ ,שמבטא בצורה מתריסה מאוד את המעבר מהסיפור הדתי לסיפור הלאומי, עם המילים ‘נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור!’. ‘אנו נושאים לפידים’ הוא שיר חתרני שמאדיר את הגבורה האנושית ויוצא נגד המסורת והרעיון של נס משמיים, והרב דוד בוזגלו כתב לדעתי את הפיוט ‘לא פגיונים’ בתור תשובה לשיר הזה”.
התשובה שלו בעצם היא “לא באמצעות פגיונים”, כלומר לא רק בכוחנו?
“כן, הפיוט נפתח במילים: לֹא פִּגְיוֹנִים, לֹא כִּידוֹנִים, עָמְדוּ לַחוֹלְשִׁים עַל יָוָן יוֹם עֲבָרוֹת, / כִּי יוֹצֵר כָּל, הַכֹּל יָכוֹל, הוּא אָמַר ‘וַיְהִי’ לַדְּרוֹר, דְּרוֹר לַדּוֹרוֹת. לא הכוחות הצבאיים עמדו לקוראים תיגר על יוון, אלא יוצר-כול; לא האדם בכוחו ועוצם ידו חצב בסלע ‘ויהי אור’, אלא אלוהים הוא שנסך בו את הכוח לכך. הפיוט הזה חוזר לנרטיב המסורתי המוכר, שהמכבים היו הכוח החלש צבאית אבל בזכות ה’ הם ניצחו”.
אז הוא מחזיר את הסיפור לצד המסורתי יותר?
“לא לגמרי. אני חושב שהוא רוצה לומר שהגבורה הלאומית בהחלט משחקת תפקיד, אבל אסור לשכוח את הממד של הנס בתוך זה. הלחן משחק כאן תפקיד מעניין: הוא דומה מאוד ללחן של שירי ארץ ישראל; קצת רוסי, קצת צבאי. יכול להיות שר’ דוד בוזגלו שידך את הלחן הזה למילים כדי שהפיוט יתכתב עם שירי ארץ ישראל ויישא את המסר המסורתי שלו בתוך הז’אנר של שירים לאומיים”.
גם בוזגלו עצמו עשה את המסלול ללב החברה הישראלית בשנים האחרונות.
“בהחלט. במשך הרבה שנים הוא היה פופולרי בעיקר בעדה המרוקאית אבל בשנים האחרונות, עם מה שאפשר כבר לכנות בהומור ‘המהפכה המסורתית’, כשהמסורתיות הופכת להיות אופציה כללית בחברה הישראלית, הוא הופך להיות מוכר בחברה הישראלית כולה. הבמאי רפי בלולו עשה עליו את הסרט ‘שיר ידידות’ במסגרת סדרת ‘העברים’, והמשורר ארז ביטון כתב עליו ‘בּוֹא מִן הַפִּנָּה / אֶל בָּמַת הַבָּמוֹת / ר’ דָּוִד בּוּזַגְלוֹ”.
הפופולריות של הפיוטים הספרדיים בחברה הישראלית היא תופעה חדשה?
“יש סיפור של בלפור חקק שמספר על ילדותו בשנים הראשונות אחרי קום המדינה, כשהמורה בבית ספר של ‘כל ישראל חברים’ בירושלים שואלת על פיוטי חנוכה, וכל הילדים עונים: מעוז צור. רק הוא, שמשפחתו עלתה מבגדאד כמה שנים קודם לכן, עונה שאצלם שרים את הפיוט ‘יה הצל יונה מחכה’, שהיה פופולרי מאוד בקהילה הבבלית, אבל המורה לא מכירה אותו ואומרת לו שהוא מתבלבל, שזה פיוט לשבועות. לא רק שהפיוט הזה לא מוכר אז בחברה הישראלית, אלא שגם אין פתיחות לרעיון שבקרב עדות אחרות שרים פיוטים אחרים מ’מעוז צור’. אז היום ב”ה זה השתנה”.
בין קודש וחול ובין חושך לאור
הפיוטים נכתבו במיוחד לחג החנוכה?
“לא תמיד. יש פיוט אהוב מאוד בקהילה החלבית שכתב רבי רפאל ענתבי, מגדולי פייטני ארם צובא, פיוט קצר בן חמש שורות, תמציתי כמו שיר הייקו: ‘לְנֵרִי וְאוֹרִי תָּאִיר אֵל רָם / יָאִירוּ לָעַד עוֹלָם / חֲבִיבִי תְמוֹךְ יָדִי / בֹּא נָא וְשֵׁב עִמָּדִי / שִׂים חַסְדָּךָ עָלַי דּוֹדִי’. רבי רפאל ענתבי היה עיוור, והפיוט הזה, שמדבר על הרצון להאיר והצורך בתמיכה ובחסד, מושר בחנוכה אבל יכול להיקרא גם כחוויה הלקוחה מתוך עולמו של אדם עיוור, המבקש מאדם אחר שישב איתו ויתמוך בו, ובו בזמן כחוויה רוחנית של קשר האהבה והתלות עם ה'”.
האור הוא כאן במשמעות גשמית ורוחנית.
“ואולי לא במקרה הרב בוזגלו, שהזכרתי קודם, היה גם הוא עיוור. שני המשוררים האלה ראו את העולם בעין רוחנית ולא בעין גשמית. גם סיפור ההתעוורות של רבי רפאל ענתבי רלוונטי לכאן, כי הוא קשור למקום המרכזי של המוזיקה: לפי המסורת המשפחתית, הוא אהב מוזיקה, והיה הולך לבית הקפה כדי לשמוע מוזיקה טורקית ולהתאים אותה למילים עבריות. קראו לו בקריצה ‘הגנב’ כי הוא היה מתאים לפיוטים שלו מנגינות טורקיות וערביות. פעם אחת, אומרת המעשייה, כשהיה בבית קפה כזה, המשטרה פשטה על בית הקפה מאיזו סיבה וכשניסה לברוח הוא נפצע והתעוור, כך שלמעשה האהבה שלו למוזיקה גרמה לעיוורון שלו”.
יש משהו בפיוטים שהוא מאוד פתוח מבחינה מוזיקלית.
“כן יש לפיוטים זרימה חופשית בין לחנים, בייחוד הפיוטים לחנוכה שהם חדשים יחסית. יש פיוטים עם הרבה לחנים, וככה נוצרת תנועה בין השפעות תרבותיות ובין לחנים ישנים וחדשים. דוגמה טובה לזה היא השיר ‘על החלון’ שהוא שיר ערש שכתב המשורר היהודי-רוסי יעקב שטיינברג, הנפתח במילים: ‘עַל הַחַלּוֹן נֵר הִדְלַקְתִּי / נֵר חֲנֻכָּה יֶלֶד נָעִים / רַבִּים הֵמָּה הַזִּכְרוֹנוֹת / וְהַזִּכְרוֹנוֹת מַה נִּפְלָאִים’. בעבר השיר הולחן עם המנגינה של ‘שחקי שחקי’, אבל יש לו ביצוע של שלמה סאלם, יליד חלב שבסוריה, שהיה מזמרי החצר של המלך פארוק במצרים. הוא נתן לשיר לחן מזרחי שהפך אותו למשהו אחר לגמרי, שאומץ במסורת החלבית והפך לשיר מאוד פופולרי”.
למרות שהמילים לא נשגבות או קדושות.
“לא, זה סוג של שיר ערש. המילים מספרות על זיכרון של הדלקת נר חנוכה, ועל החשמונאים שקמים מדי חנוכה מקבריהם ומקבלים חיים חדשים בזיכרון. ההתקבלות של השיר הזה כחלק מפיוטי חנוכה מוכיחה שפיוט לא חייב להיות משהו נשגב. פיוט הוא לא רק שירת קודש שמתאימה להיות מושרת בבית הכנסת. ביהדות האסלאם ההבחנה בין שירת קודש וחול לא הייתה חדה, הרי הפייטנים הגדולים של ימי הביניים כמו ר’ יהודה הלוי ור’ שלמה אבן גבירול כתבו לצד שירת קודש גם שירי אהבה ויין. הפיוט לא פעם מערבב בין קודש וחול וזה חלק מהיופי שלו”.
כשברי סחרוף התחיל לשיר פיוט
נדב כהן, בן 35, נולד למשפחה חרדית במודיעין עילית. “יש לי סבא ספרדי ירושלמי וסבא מרוקאי פחות מוזיקלי שמאוד אהב לשיר, ודרכם התחברתי לשתי המסורות המתחרות. בתהליך היציאה מהעולם החרדי הגעתי לתוכנית ‘אלול מן המזרח’ של תנועת כולנא בירוחם, שם למדתי במחזור הראשון, ולאחר מכן, יחד עם חברים ושותפים אהובים לדרך, הקמנו יחד בירושלים את ‘ישיבה מזרחית’ שהיא כיום בשנה השמינית לפעילותה ומרכזת אותה כעת חברתי היקרה רעות עמאר. זאת לא באמת ישיבה במובן הדתי המקובל; אנחנו קהילה תרבותית שנפגשת ולומדת ושרה יחד. אנחנו עורכים בין היתר סדרות לימוד ואירועי תרבות סביב העולם הרוחני והתרבותי העשיר של יהדות המזרח”/
אתה יכול להסביר את הפופולריות הגואה של פיוטים כיום? מה הופך אותם לכלי זהותי ונוסטלגי כל כך חזק?
“קודם כול היופי שלהם, האסתטיקה. אבל הפופולריות שלהם קשורה גם להתעוררות תרבותית של יהדות המזרח ולהיפתחות של החברה הישראלית לשירה מזרחית. גם העובדה שזמרים מאוד מרכזיים כמו ברי סחרוף, משפחת בנאי ועוד התחילו לשיר פיוטים מזרחיים הוציאה אותם מהמעגל הפנימי של יהודי המזרח. לדעתי תרמה לזה גם המוזיקה שלהם, שהיא לרוב בהשפעה ערבית, טורקית או יוונית, וחיברה אותנו למוזיקה ולקצב המזרח תיכוני”.
ממשיכים לכתוב פיוטים גם היום?
“בהחלט כן. קודם כול, חלק מהפיוטים שמושרים היום הם לחנים חדשים לפיוטים שהביא הדור הקודם, אבל לאחרונה יש גם התעוררות יצירתית ואנשים צעירים כותבים פיוטים שמתכתבים עם הפיוטים המוכרים שעברו במסורת. דוגמה טובה שאני מכיר אישית היא הגרסאות העכשוויות לפיוט המפורסם של רבי דוד חסין על העיר ירושלים, ‘לדוד שיר ומזמור’. התאספנו קבוצת כותבים ירושלמים הקשורים לעולם הפיוט, בניצוחו של הפייטן נריה כנפו, וכתבנו בתים חדשים לפיוט המתכתבים עם המציאות הירושלמית העכשווית, שנים רבות אחרי שרבי דוד חסין חלם מרחוק על ירושלים. והינה בשנה שעברה הפיוט המעודכן כבר הושר בבמות שונות ביום ירושלים, וזו רק דוגמה אחת מני רבות. הדיאלוג הזה בין מסורת לחידוש כה אופייני לעולם הפיוט, והוא הופך את הפיוט לא רק למכשיר של נוסטלגיה, אלא גם למצע ליצירה תרבותית עכשווית.”