הנוי והנצח: עיצוב פרוכות כתרפיה רוחנית

איתן דב רוזנצוויג היה חייל צעיר, לוחם בחטיבת גבעתי, שנהרג בקרב ברצועת עזה בנובמבר 2023. איתן היה גם צייר מחונן. עוד כשהיה תלמיד בישיבה התיכונית צייר על קלף עצום בגודלו את סיפורו של עם ישראל. לאחר שנהרג, ציורו הפך לבסיס לפרוכת מרהיבה בבית כנסת בארה"ב. המעצבת חנה גמליאל, שקיבלה לידיה את המחברות האישיות שלו, הפכה את קווי העיפרון לזיכרון נצחי בבד.

במהלך 18 השנים האחרונות, חנה גמליאל (43) ביססה את מעמדה כיוצרת מובילה האחראית לעיצובן של מאות פרוכות לבתי כנסת ברחבי העולם. גמליאל מחדשת את התחום המסורתי על ידי שילוב של אומנות עכשווית, חומרים יוקרתיים ורקמה ממוחשבת מתוחכמת. היא משלבת בקפידה וברגישות סיפורים ומשמעויות אישיות בכל יצירה, מה שהופך כל פרוכת למסע רגשי ורוחני עבור המזמינים. מביתה בבני ברק, שם היא מתגוררת עם בעלה וששת ילדיהם, היא מנהלת עסק גלובלי המשלב בהצלחה מסורת יהודית עתיקה עם חזון עיצובי מודרני וחדשני.

לקראת החגים, שבהם מורגשת ביתר שאת הנוכחות בבתי הכנסת, ובמיוחד לכבוד חג שמחת תורה, ביקשנו לשמוע ממנה על דרכה בנתינת מראה מיוחד לפרוכות לארונות הקודש שמאחוריהן שוכנים ספרי התורה

"בישראל הכול התחבר לי"

עד כמה הרקע המשפחתי שלך בעולם האופנה סלל עבורך את הדרך?

"גדלתי במונטריאול, קנדה. גרנו ממש קרוב לסבא וסבתא מצד אבא שלי. סבא היה מעצב אופנה ברמה בין-לאומית. הוא הגיע ממרוקו, שם הוא התעסק בזה מגיל 19, היו לו מפעלים והמון ידע וניסיון עם בדים. הוא לימד אותי איך לבנות גזרה כשהייתי מאוד צעירה. ראיתי אותו מתעסק בזה ורציתי גם. הוא מאוד אהב לפנק את סבתא שלי עם בגדי ערב מפוארים. היא הייתה האישה הכי מהממת וסטייליסטית בבית הכנסת.

"אבא שלי הביא בדי יוקרה מאיטליה, וכילדה קטנה הוא הביא לי את הדוגמיות ותפרתי מהן בגדים לבובת הברבי שלי או לעצמי. הייתי מציירת המון שמלות ערב ותולה את הסקיצות על כל הקיר בסלון. כשהתבגרתי, התוכנית שלי הייתה לטוס לצרפת אחרי הקולג' וללמוד באיזשהו בית ספר גבוה לאופנה".

מה שינה לך את התוכניות?

"בכיתה י' הגיעה מורה, חרדית, שהייתה לבושה מאוד אופנתי, וזה כל מה שהיה אכפת לי אז. זה מצחיק, אבל התחברתי אליה בהתחלה בגלל שהיא התלבשה והתאפרה יפה במיוחד. בהמשך היא הזמינה אותי לביתה. בעלה היה מנהל כולל. כל מה שחוויתי שם מבחינה יהודית היה שונה ממה שהכרתי בבית ומאוד התלהבתי והתחברתי. עד היום אנחנו בקשר טוב, אחרי 25 שנה.

"אחרי התיכון המשכתי לקולג' רגיל. אני מאוד אוהבת עיתונאות וכתבתי לעיתון הסטודנטיאלי ובסוף השנה העורכים קראו לי למשרד שלהם ואמרו לי 'אנחנו רוצים לתת לך כבוד גדול, אנחנו רוצים שבשנה הבאה את תהיי העורכת'. ואני לא יודעת איך זה קרה, פתאום יצא לי מהפה: 'אני לא יכולה כי בשנה הבאה אני לומדת בישראל'. לא יודעת מאיפה זה בא, מן השמיים ממש.

"אחרי שזה יצא לי מהפה בדקתי אפשרויות ללמוד בישראל. מצאתי מדרשה בהר-נוף שמיועדת לאמריקאיות, וזהו, זה מה שעשיתי. הגעתי לארץ לבד. בלי משפחה, בלי חברות, בלי להכיר. פשוט באתי וממש התלהבתי, מהלימודים ומהכול, אבל לא היה שם כמובן שום דבר שקשור לאופנה. אחרי שנה החלטתי שזהו, אני נשארת כאן בארץ, אבל רוצה גם ללמוד מקצוע, שתהיה לי תעודה.

"מצאתי מכללה בנגב, שבבקרים היו בה לימודי יהדות ובערב לימודי מקצוע עםB.A . בחרתי בתחום של עיצוב חזותי ולמדתי להשתמש בתוכנות של גרפיקה ממוחשבת. אחרי ארבע שנים חיפשתי עבודה, שלחתי פקסים עם קורות חיים, והראשון שענה לי היה מפעל של פרוכות בבני ברק.

"פתאום הכול התחבר לי. זה היה משהו רוחני מצד אחד, פרוכות, מצד שני זה גם אומנות וגרפיקה. הלקוחות היו באמריקה, אז היה לי כיף לדבר באנגלית, שפת האם שלי. משם כבר התגלגלתי הלאה לעסק עצמאי".

"אני רוצה שצעירים יגיעו לבית כנסת ויגידו 'וואו, אני חייב להכיר יותר את היהדות הזו, זה נראה מדהים'"

"משהו שידבר אל הנשמה"

מה הייתה הפרוכת הראשונה שעיצבת?

"הפרוכת הראשונה שהצליחה מאוד הייתה דווקא הזמנה מבית כנסת חסידי בלונדון. זה בית הכנסת בשכונת סטאמפורד היל של האדמו״ר מביאלא, הרב ברוך לייב רבינוביץ'. הוא רצה מאוד שהפרוכת תכבד את כל תשעה האדמו״רים שקדמו לו עד 'היהודי הקדוש' – רבי יעקב יצחק רבינוביץ' מפשיסחה. התוצאה הייתה מרהיבה וגרמה לעלייה לרגל של אלפי חסידים למקום. זאת גם הפרוכת היחידה בחו"ל שממש נסעתי לראות במקום מושבה. בעקבותיה קיבלתי עשרות פניות נוספות וכך פרצתי למעשה לתודעה הבינלאומית".

מה לקחת מעולם האופנה לעולם היודאיקה, ומה השארת מאחור?

"מאוד נשארתי בעולם הזה של אופנות וסטייל. ארגנתי פעמיים טיול לתערוכת אופנת הבית בפריז למעצבות ישראליות. מאוד חשוב לי שמה שאני עושה יהיה באופנה. אני חייבת שהבדים שאני משתמשת בהם יהיו בדים עכשוויים, החוטים, הטכניקות. אני בודקת מהן הגזרות העדכניות, מהו הצבע שיבלוט בשנת 2026, ואני מנסה להכניס את זה. אני משתמשת למשל באבני סברובסקי – אלו אבני חן מיוחדות מאוסטריה, אז יש לי את כל הקטלוגים, ויש לי איזה 50 ספרים של עיצוב פנים בסגנון מאוד ייחודי שנותנים לי השראה".

האם ישנם כללים מנחים לעיצוב הפרוכת – צבעי הבד, הרקמה?

"יצאתי לגמרי מהצבעים המסורתיים כמו הבורדו והכחול ומהכלל שהרקמה צריכה להיות רק בגוני כסף או זהב, וגם מהמוטיבים המסורתיים המקובלים. עם אבא שלי, שהוא התומך והקואצ'ר הראשי שלי, פיתחתי כיוון חדשני של שיתופי פעולה עם אומנים יהודים מפורסמים ושילוב האומנות שלהם בפרוכת. אנשים אוהבים את זה מאוד.

"מאוד רציתי שיהיה משהו שידבר אל הנשמה של הבן אדם. להפוך את זה למשהו "קול" שמושך במיוחד את הדור הצעיר, שהם יגיעו לבית כנסת ויגידו 'וואו, אני חייב להכיר יותר את היהדות הזו, זה נראה מדהים', במקום 'איזה משעמם, בא לי לברוח'. זה היה כל הרעיון: לשלב משהו חדש שמדבר את השפה החזותית של אומנים עכשוויים".

איך משכנעים את הגורמים האחראיים בבית הכנסת שהקהל אכן יאהב ויתחבר לזה?

"למזלי אין לי את ההתמודדות הזאת. אני לא צריכה לשכנע, כי אנשים מגיעים אליי משוכנעים. אני לא אוהבת כל כך לעבוד עם בתי כנסת בארץ, כי זה תמיד לעבור דרך גבאי, ואלה לא האנשים עם המעוף. בטח לא עם סטייל אופנתי. אנשים פונים אליי ישירות דרך הטופס באתר עם הרבה מעוף ויצירתיות, וגם הרבה כסף, כי לבצע דברים כאלה זה לא זול. זה יכול לנוע בין 8,000 דולר ל-35,000 דולר לפרוכת. אני עושה את הכול בארץ, וזה אחד מהעקרונות שלי. אני לא עובדת עם סין, הודו, טורקיה ואחרים. העבודה נעשית רק על ידי יהודים שומרי שבת שעובדים פה בארץ. יוצא שמבחינת ההזמנות אני עובדת כמעט רק עם חו"ל או אנשים מחו"ל שתורמים לבית כנסת בארץ, כאלו שרוצים ליפות את בית הכנסת והרבה שרוצים להנציח קרוב אהוב".

עיבוד רוחני של האובדן

כשאת יוצרת פרוכת להנצחה לזכר אדם אהוב, איך נראה תהליך העבודה מול המשפחה, ואיך את מסייעת להם לשלב את הסיפור האישי והזיכרון בתוך היצירה?

"בעיניי זה החלק הכי משמעותי בעבודה שלי. זה סוג של תרפיה באומנות – תרפיה בפרוכות. אני רואה את זה על המשפחה. הם אומרים לי שזה עוזר להם לעבד את האובדן בצורה רוחנית, לדבר על האהוב, להחיות אותו, למצוא סמלים שינציחו אותו, הם לוקחים משהו מעצמם, מהאדם שנפטר, ומעלים את זה באופן רוחני וביופי.

"כחלק מהתהליך אני מאפשרת לכל אחד להיות אומן לרגע. הלקוחות משתפים בכל סיפור החיים של מי שנפטר ואנחנו מנסים לנתח, למצוא סמלים יהודיים או פסוקים. זה החיבור האישי שלהם לרוחניות, לבית כנסת, לאלוקים. הם לוקחים משהו של עצמם ומביאים את זה למקום רוחני וגבוה.

"למשל, הסיפור של החייל איתן רוזנצוויג מאלון שבות נכנס לי ללב ממש. הוא נפל במלחמה הנוראית בעזה. בזמנו הפנוי הוא היה אומן בעצמו. הוא צייר על קלף של ארבעה מטרים את כל ההיסטוריה של עם ישראל, בקו מאוד מעניין וצפוף בפרטים. איכשהו הסיפור שלו הגיע לאיזה גביר באמריקה, והוא אמר 'אני חייב להנציח את הבחור הזה'. הרעיון היה להציב פרוכת על שמו בבית הכנסת של הסבים של איתן ביישוב מבוא חורון. חשבתי שהכי נכון יהיה לקחת את האומנות שלו. ביקשתי מהמשפחה את המחברות שלו ואמרתי נעשה כאילו הוא עשה את הסקיצה, הוא עיצב את הפרוכת. ניקח ממש את הקו העיצובי שלו. שזרנו בפרוכת גם את הקווים של הלוגו של היישוב ושילבנו ענבים שהוא צייר ומסמלים את הכרמים הרבים במבוא חורון. יצאה פרוכת יפהפייה ומרגשת.

"היה לי גם פרויקט לעילוי נשמת דניאל (דוני) מוריס שנהרג באסון מירון. זה היה בחור מניו ג'רזי שהגיע לשנת התנסות בישראל. הוא היה ידוע במידות הטובות שלו ובאהבת הלימוד. המשפחה שלו החליטה שבין השאר הם תורמים פרוכת. עבדתי איתם על מוטיבים ופסוקים. הם רצו קו צעיר, ירוק שמסמל פריחה ועם עלי זית שיוצאים ממנו. עשינו שלוש פרוכות – לימות השנה, לחגים ולשלוש רגלים. לפסח שילבנו את קריעת ים סוף, ערבות ולולב לסוכות, ושיבולים לשבועות. הרעיון הוא להכניס בצורה מודרנית סמלים קלאסיים שידברו אל האנשים של ימינו. הם היו כל כך מרוצים בבית כנסת הזה שאחרי זה הם הזמינו עוד שש פרוכות".

בעלים של מועדון כדורגל באנגליה ביקש לשלב את סמל הקבוצה – שחף, שהוא עוף טמא. הרב הראשי אישר

כדורגל, עסקים וזיקיות

במעבר מהקלאסי לחדשני – היו מקרים שהדברים נמצאו על הגבול ההלכתי?

"יש מקרים מעניינים. היה לי לקוח, בעלים יהודי של מועדון הכדורגל של ברייטון והוב באנגליה – קבוצה מעולה שמשחקת נגד מנצ'סטר יונייטד ואחרות. הוא רצה פרוכת שיהיו בה אלמנטים בגוונים של הכחול והלבן של החולצה של הקבוצה, ושנשלב את הסמל שלהם -שחף. עכשיו, שחף הוא עוף טמא, אבל הוא מאוד רצה שאני אכניס את זה. השאלה הגיעה עד הרב הראשי של אנגליה. קיבלנו אישור ושילבנו את השחף עם יונים לצידו, ובגוונים המדויקים של החולצה שהם שלחו אליי במיוחד.

"היה לי גם מקרה עם פרוכת לעילוי נשמת יצחק מאיר, שהיה שגריר ישראל בשווייץ. כשהוא היה ילד בתקופת השואה הוא ניצל כשהם ברחו לשווייץ. הבת שלו רצתה להנציח אותו עם פרח האדלווייס – הפרח הלאומי של שווייץ. היא הוסיפה שאבא שלה מאוד אהב זיקיות. ולכן היא רצתה להחביא בין כל הפרחים זיקית בפרוכת. היינו צריכים לבקש רשות מהגבאי והוא הסכים, אז יש איזה סוד בינה לבין אבא שלה בשמיים, מין דרישת שלום קטנה כזאת".

יש גם פרויקטים שלא קשורים להנצחה?

"יש. למשל משפחה עם עסק משפחתי במיאמי שבו עובדים הסבא, הבנים ובני הדודים – כולם יחד. בתקופת הקורונה הם פתחו בית כנסת רק בשביל מי שעבד בבניין המשרדים שלהם והחליטו להשקיע ממש.

הם לקחו פסוק מהפרק הראשון בתהילים: '"וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ". זה היה רמז שבאמצעותו הם מבקשים מאלוקים פרנסה, שפע והצלחה.

"עשינו את זה כעץ משפחתי. השמות של הסבא והסבתא – הם השורשים. כל מי שעובד בעסק, בני המשפחה – הם הענפים והעלים. כל עלה זה משהו אחר, טכניקה אחרת, בד אחר, סגנון אחר. רציתי שזה יסמל כל אחד מהמשפחה הענפה – שכל אחד הוא שונה מהאחר".

כמה זמן נדרש לגבש פרויקט ולהגשים אותו?

"חודשים, כי אנחנו עושים הרבה פגישות זום עם הלקוחות, המון מיילים מועברים הלוך וחזור, ופשוט מלטשים את הרעיון, מעבדים אותו, עד שהם מרוצים ממנו, ואז ניגשים לחלק של הייצור, שגם לוקח זמן".

"בית הכנסת שבו אני מתפללת בבני ברק נהרס מטיל. הם לא מעוניינים בפרוכת מודרנית משלי"

חיבור בין האדם ליופי ולאלוקים

מה מסמלת פרוכת עבורך?

"אולי סוג של גשר בין רוחני לחומרי, שאני מאפשרת לעצב אותו באופן סימבולי, וכל אחד יכול להכניס בו את עצמו. אני רוצה שהלקוח יראה דברים שהוא מרגיש שהם יפים בבית כנסת, בהיכל, יחבר את עצמו ואת מה שהוא מרגיש שיפה בעיניו לאלוקים. זה הרעיון".

את העבודה הטכנית את עושה בעצמך, או שיש לך תופרות?

"כשהתחלתי עשיתי הכול לבד אבל היה לי מאוד חשוב שבסופו של דבר זה לא יהיה רק אני. רציתי שיהיה צוות. עכשיו אני לא עושה את זה בעצמי. יש לי רוקמות, תופרות, מתכנתות של רקמה, הן לא עובדות ידנית אלא מזינות את המחשב".

איזו פרוכת יש בבית הכנסת שבו את מתפללת?

"בית הכנסת שבו אני מתפללת הוא קצת הרוס, כי הטיל מאיראן שנפל בבני ברק פגע בו. הוא נפל כמה מטרים מהבית שלנו. זה טראומטי ואני לא מאחלת את זה לאף אחד. כדי לשפץ אותו ניסיתי לעשות קמפיין גיוס המונים לרשימת התפוצה שלי. זה היה לי חשוב, כי הרגשתי שאני עושה כל כך הרבה עם בתי כנסת בעולם, אז לא אנסה לפחות להתרים אנשים בשביל בית הכנסת שבו אני מתפללת? לצערי אני לא כל כך טובה בזה, תכננתי להגיע למאה אלף דולר, הגענו רק לארבעת אלפים וחמש מאות. בכל מקרה, כרגע, עדיין אין להם כסף לקנות ארון קודש והפרוכת היא בסגנון של לפני 200 שנה. ניסיתי הרבה פעמים להציע להם פרוכות משלי, אבל הם לא מעוניינים".

כמי שמכינה את הפרוכות ואת המעילים לספרי תורה לבית הכנסת – איך התחושה שאת כאישה בעצם לא יכולה להתקרב ולגעת?

"לא יודעת, אף פעם לא חשבתי על זה. לא אכפת לי לא לגעת בבית הכנסת. מה שכן, אני אוהבת ללכת לבית כנסת בשבת בבוקר, לשמוע את קריאת התורה, ואני מביאה איתי את הקטנים כדי שהם ישמעו ויראו".

את מכירה עוד נשים שמעצבות פרוכות או שזה תחום גברי בדרך כלל?

"יש המון נשים בתחום. דווקא הקטע שאישה מתעסקת ברקמה קיים עוד מהזמן של המשכן במדבר. כתוב שם "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה". מטווה מלשון טוויה. אדרבה, זה משהו מאוד נשי. יש בתחום הזה גם גברים, אבל באופן היסטורי התחום הזה של הרקמה, גם במה שקשור לקדושה, הוא נשי".

איך רואים את העיסוק שלך בבית? ויש דור המשך?

"בעלי שמח, מפרגן, גאה בי. לגבי דור המשך – עוד נראה. כרגע הם עדיין ילדים די קטנים. אבל כולם מאוד אומנותיים, כל אחד בדרך שלו. זה אצלם בדם".