לאליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית, היה חבר בשם אברהם צבי אידלסון, שהגיע בשנת 1906 לארץ. "הוא רצה להיות אליעזר בן יהודה של המוזיקה היהודית", אומר נתנאל כהן-מוסאי, "הוא היה מוזיקולוג והוא הקליט פרסים, בבלים, מרוקאים – את כל העדות שהוא תפס כאקזוטיות, וניסה להשוות ולחפור בשכבות העתיקות, כמו ארכיאולוג שיטתי".
התגליות של אידלסון היוו השראה לכהן-מוסאי, מוזיקולוג בעצמו ואוצר אתר התפילה והפיוט. "הוא גילה למשל שאם ניקח את המנגינה האשכנזית ל'שיר השירים', ורק נשנה צליל אחד בסוף, נקבל בדיוק את הקריאותבתורה של הספרדים. יש רק הבדל בסיומת", הוא מספר בהתרגשות.
כהן-מוסאי גדל בירושלים ובאפרת, בבית דתי ובאווירה יהודית וציונית חזקה, שאותה חשב לאחידה ומוחלטת. "כששאלנו את ההורים שלנו אם אנחנו אשכנזים או ספרדים", נזכר כהן, "הוא ענה 'יהודים". כשהחל לחקור את שורשיו הפרסיים במהלך לימודיו האקדמיים, החיבור ליהדות פרס חשף בפניו פן מורכב ומגוון יותר. "גיליתי שהיהדות הרבה יותר מגוונת ממה שחשבתי". מוסאי למד לנגן על סנטור, והפתיע את סבו בקונצרט פרטי ומרגש.
על תחילת דרכו בתיעוד והבנה של המוזיקה של בית הכנסת הוא מספר: "בביקור בבית הכנסת הפרסי בהתחלה לא הרגשתי שיש שם מנגינה, הרגשתי שיש בלגן. בהמשך מצאתי את האנשים שלא זייפו והקלטתי אותם בנפרד. את סבא הקלטתי שעות על גבי שעות, וכך התחלתי להבין מה קורה בבית הכנסת".
טעמים שמסמנים רק ביד ימין
בין השאר חוקר כהן-מוסאי את טעמי הקריאה בתורה. טעמי המקרא הם סימני פיסוק משוכללים, שגם מחלקים את הפסוק לחלקים הגיוניים ומדגישים את האותיות המרכזיות וגם משמשים מעין תווים למנגינת הקריאה. הטעמים, שקיבלו את הצורה הכתובה על ידי בעלי המסורה במאה התשיעית, התקבלו בכל תפוצות ישראל. על פיהם מתבצעת הקריאה המדויקת בתורה, הנהוגה בשבתות ובמועדים ובימים שני וחמישי בשבוע. סימני הטעמים מופיעים במהדורות המודפסות של חומשי התורה, אבל לא בספר התורה עצמו, כפי שגם ניקוד לא מופיע בו. הקורא בציבור בבית הכנסת, שחייב בקריאה מדויקת, צריך ללמוד בעל פה את הניקוד הנכון ואת הטעם שעל כל מילה ומנגינתו המיוחדת.
סימני הטעמים אינם רק סימונים כתובים – אפשר לסמנם לקורא גם בתנועות אצבעות הידיים. "לנו נדמה שזה פטנט מהשנים האחרונות, אבל כבר במסכת 'ברכות' כתוב שכשאדם הולך לשירותים אסור לו לקנח ביד ימין. רש"י מסביר את הסיבה לכך: 'מפני שהוא מראה בה טעמי תורה', כלומר שהוא מסמן את הטעמים הנכונים".
כמוזיקולוג מעניינת אותו במיוחד הפרשנות המוזיקלית של הטעמים. "גם כשאנחנו מדברים יש לנו איזו מנגינה בדיבור", מסביר כהן-מוסאי, "והטעמים מוסיפים מנגינה של ממש". אבל הטעמים לא תמיד נשמעים אותו דבר. "אצל רוב העדות, הקריאה בתורה לא מבוצעת תמיד באותה מנגינה. לאשכנזים למשל, בימים נוראים, יש נעימה מיוחדת לקריאה בתורה, ולעשרת הדיברות יש שני סטים של טעמים".
ההבדלים בניגון הטעמים מושפעים גם מהסביבות המוזיקליות. המקאם, שהוא סולם מוזיקלי מרכזי במזרח, מכיל הרבה יותר סולמות מאשר במערב, מה שיוצר אווירות שונות לחלוטין. טעמי המקרא האשכנזים, לעומת זאת מבוססים על סולם המכונה “פנטטוני” שנדיר למצוא במזרח. כהן-מוסאי מסביר: "זה מעשיר לנו את המסורת וזה הצד הטוב, היחיד אולי, של הגלות", הוא מחייך.
שלוש קריאות פרשת בהעלותך בסגנונות שונים:
בסגנון יהודי תימן, בסגנון אשכנז, בסגנון ספרדי ירושלמי
מזכרות תרבותיות: מפה לאוזן
אבל היריעה שאותה הוא חוקר רחבה בהרבה. "הסיפור שלנו הוא גם תלמוד, וסידור, וברכת המזון, והמון דברים שהתחברו מאוחר יותר, בגולה. והמוזיקה היא חלק מהסיפור הזה". גם הטקסטים של התפילה מסקרנים אותו. "התפילה היא לא בדיוק מה שכתוב בסידור ויש להרבה קהילות כל מיני תוספות בעל פה שבארץ נעלמו", מסביר כהן-מוסאי ומדגים מתוך תפילתם של בני עדתו: "הפרסים למשל מוסיפים בערבית למוצאי שבת את האמירה 'מלך בראשית אתה נקראת על כל מעשיך אתה תמלוך'".
כשהשווה את התוספות הללו לכתבי יד עתיקים, כהן-מוסאי נדהם. "לדוגמה, שלושה פסוקים לפני סוף 'שירת הים' יש שינוי במנגינה. חשבתי שזה סתם קישוט עד שגיליתי שבימי הגאונים החזן היה עולה ומתחיל את התפילה שם, והמוזיקה בעצם שומרת את הזיכרון מאז".
באמצעות המוזיקה משמרים גם מקומות ותרבויות שבהם חיו יהודים. "יש המון מנגינות שאנחנו לא יודעים מהו המקור שלהן. שנלקחו אולי מהכנסייה או מכיתות מוסלמיות. אפשר בקלות לפסול ולהגיד 'זה לא יהודי', אבל לדעתי גם בזה יש משהו קצת יהודי", הוא מתעקש. "גם המנגינות האלה מספרות איפה היינו, ומה סבלנו, ואיך התגלגלנו, ולפעמים לקחנו איזו מזכרת. זה גם חלק מהסיפור".
איך שרדו הנעימות שלא תועדו?
"החזנים שמרו את המנגינה ואנשים העבירו אותה הלאה מפה לאוזן, מאב לבן. יש חזנים שהלכו במיוחד לבתי כנסת כדי לשמוע חזנים ספציפיים וללמוד מהם נעימות".
האם יש מסורת שנחשבת קדומה יותר? קרובה יותר למקור? למקדש?
כהן-מוסאי נזהר בדבריו: "אנחנו אפילו לא יודעים מהי המוזיקה של חלק מהדברים מלפני מאה שנה. מה שלא נרשם או הוקלט פשוט נעלם". לדבריו, תיאורי המקדש מראים "המון קולות וכלי נגינה, עולם אחר ממה שמכירים מבתי הכנסת". עם זאת, המועמד המוביל לדעתו לשריד קדום הוא מנגינות תהילים, שכן חוקרים נדהמים מנוסחה דומה הקיימת בכל העדות, ואפילו בכנסיות בלטינית. "יש המון צורות לקרוא, אבל כולן דומות. הלוואי ששרד לנו משהו שאנחנו יכולים להרגיש טיפה מהמקדש".
"הרבי מגור שמע את הרב פתיה בוכה על החורבן ואמר: 'אם כך היו עושים באירופה – היה אפשר למנוע את השואה'"
מנגינות בבל: יעילות ועצבות
המסורת הבבלית מדגימה את החיבור בין התפילה למקום שבו נאמרה. "בעבודת הדוקטורט שלי הלכתי להמון בתי כנסת בשבתות ושמעתי את אותם הדברים מפי אנשים שונים. למשל, ממתפללים ממוצא עיראקי שמעתי: 'אנחנו העיראקים מתפללים מהר. אין לנו זמן', או 'אנחנו לא אנשים עצובים, אבל התפילות שלנו עצובות'".
מתברר שלסטריאוטיפים הללו יש בסיס היסטורי. "המזרחן יעקב אוברמייר הגיע לבגדד באמצע המאה ה-19, וכתב: 'בשבת קוראים את ה'הלל' במהירות שאנחנו האשכנזים קוראים את 'איזהו מקומן של זבחים', כל כך הם ממהרים'. ולמה? "כי בבגדד היה חום נוראי. וכשהפכה למרכז מסחר באו המון יהודים, ולא הספיקו לבנות בתי כנסת. הכול היה צפוף מאוד, בתוספת חום ויתושים. אז הרב עובדיה סומך מבגדד פסק הלכה לפי 'הבית דוד' שמאפשרת להתחיל תפילת שחרית לפני הזריחה, כשעוד חשוך. כך יצרו עוד מניין שצמצם את העומס".
ומה עם המנגינות העצובות? "בעיראק בתחילת המאה ה-20, המוסלמים זלזלו בלימודי מוזיקה וביצועים מוזיקליים ונתנו ליהודים לנגן. אז היהודים למדו תווים, והם אלה שהחזיקו בתורת המוזיקה העממית העיראקית, וזה חלחל כמובן גם לבית הכנסת", מחייך כהן-מוסאי.
"במקום לעשות תיקון חצות יבש, לקחו מנגינות עצובות מהמקאם העיראקי, גם לתשעה באב ולסליחות. זה גם מתקשר למסורת של חורבן הבית, שבאמת העסיק אותם כיושבי בבל".
נוסח בגדאדי לפיוט של "על נהרות בבל"
התגובות למנגינות הללו בישראל היו מפתיעות: "הרב מוצפי היה עושה סליחות ותיקון חצות בכותל, והשומרים הירדנים שהקשיבו היו בהלם", מספר כהן-מוסאי ומוסיף: "מספרים שהרבי מגור ששמע את הרב פתיה בוכה על חורבן בית המקדש, אמר 'אם כך היו עושים גם הרבנים באירופה, היה אפשר למנוע את השואה'".
אדון הסליחות: להיט לאומי
ממוזיקה עצובה עובר נתנאל לשמחה. "הסטריאוטיפ של הספרדים בראשית הציונות היה של אנשים בריאים ושמחים שהגלות לא דבקה בהם. עוד ב-1900 חלק מהאשכנזים ניסו להיפטר ממה שהם תפסו, לדעתי בטעות, בתור 'התפילה האשכנזית היבבנית ביידיש', ופנו לספרדים, והספרדים אימצו את התווית העליזה הזאת, העצימו את זה ובחרו את המנגינות שהכי ייצגו את זה. למשל 'אדון הסליחות' – שהיא מנגינה ותיקה, שמחה, ללא מקור ערבי או אחר ידוע".
איך הפך אדון הסליחות ללהיט כה גדול?
"התפלאתי שלפניי לא כתבו על הפיוט הכל כך מוכר הזה, אבל אני חושב שזה מפני שמאוד מתעניינים בצד הרומנטי של המוזיקה המזרחית, שעליה אומרים ש'לא נתנו לה מספיק זמן ברדיו, והיא מקופחת', ואדון הסליחות לא היה מקופח. אנשים כמו יצחק נבון, נשיא המדינה לשעבר שכתב את המילים ל'בוסתן ספרדי', ויצחק לוי, חבר ילדות שלו, דאגו לעולים מהמזרח ושילבו את המסורת הספרדית בלב המיינסטרים".
גרסת הטכנו של נקמת הטרקטור לפיוט אדון הסליחות
אתר הפיוט: ארכיון חי
כמו אידלסון, מושא השראתו, גם כהן-מוסאי פועל לשימור מנגינות יהודיות, ועושה זאת בהצלחה ב אתר הפיוט והתפילה "יש לפיוט מה להגיד לכל אחת מהעדות, התרבויות והשכבות של החברה הישראלית".
איך עובד תהליך השימור?
"יש הרבה מקורות. לאשכנזים יש תווים שבעזרתם חזנים תיעדו את הנוסח במאה ה-19 ואצל הספרדים", הוא אומר בחיוך, "תודה לאל, יש את ההקלטות והרישומים של אידלסון".
נוסף על כך יש כמובן פייטנים שאותם מקליטים. "מקפידים להקליט דברים שלמים: את כל הבתים של הפיוט, תפילה מההתחלה עד הסוף, כדי שאם חס ושלום תשתכח תורה מישראל, אז יוכלו לקחת ולהחזיר לבית הכנסת, שהדברים יישמרו כמה שיותר".
באיזה נוסח מתפללים היום בישראל?
"אצל הספרדים זה הנוסח המרוקאי – שהיא העדה הכי גדולה בעדות המזרח – או 'ספרדי ירושלמי', שזה ערבוב של לחנים של יהודים ספרדים שעלו לעיר העתיקה ומקאמים ערביים שיצר איזשהו נוסח קלאסי, 'מעורב ירושלמי'. אצל האשכנזים השואה הרסה את המוזיקה לגמרי, כי קהילות שלמות נכחדו. אז חזנים לוקחים קצת מתפילה הונגרית, קצת מהנהוג בגרמניה וכו'. יש כמה נוסחים שמשתלטים, אבל הרבה לא שרד".
מה קורה באמת כשהדור האחרון שזוכר את הניגון המקורי עומד להיעלם?
"כל הקהילות נמצאות היום בסיכון. הדור של האנשים שספגו את מרוקו, פרס או עיראק כבר כמעט נעלם. ממש דחוף להציל את המסורות הללו. לפעמים הילדים או הנכדים, כמוני, משמרים, וכל הזמן אובדים דברים".
אבל יש גם תקווה. "בצד יש כל מיני כיסים של התנגדות. רואים אנשים מתאספים בבית כנסת כדי לעשות איזו תפילה טוניסאית, מנסים לשמר משהו ספציפי. ואת המשמרים האלה אנחנו מנסים לצוד".