“משנכנס אדר מרבין בשמחה”, נכתב במשנה, אך השנה זה לא כזה פשוט. פנינו אל הרב שמואל דוד, שהיה בעבר רב הקיבוץ ראש צורים וכיום מכהן כרב העיר עפולה, בניסיון להבין לא רק איך נצטרך להתאים ולשנות את חגיגות פורים השנה, אלא איך נוכל אנחנו לשמוח בימים קודרים כאלה.
“ברור שהשמחה של עם ישראל תהיה השנה מהולה בעצב”, אומר הרב דוד. “לכל אחד מאיתנו יש קרובים או חברים שנפצעו, פונו או נפלו, ויש גם דאגה מהעתיד. אבל כמו שכתב הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ’יק, אבל ושמחה הן מצוות של הלב. כשיש מצווה להיות שמח ומסיבה כלשהי אדם עצוב, הוא לא קיים את מצוות השמחה. בדיוק כפי שבחודש אב, שבו אנחנו מצווים להמעיט בשמחה, מי שכלפי חוץ נוהג מנהגי אבלות אך מבפנים שמח, לא קיים את המצווה. במצווה של הלב, אם הלב שלך לא נכון, לא קיימת את המצווה”.
איך בכלל אפשר לצוות לשמוח? זה לא סוג של פייק?
“כל המצוות של הלב הן לא פשוטות. לאהוב את השם, ואהבת לרעך כמוך – זה לא קל, ואנחנו צריכים לאמן את עצמנו בזה. איך מתאמנים? אנשים שרוצים לקחת על עצמם משהו, מבטיחים לעצמם לא להפסיד תפילות ודברים דומים, זה קל יותר, אבל לא פחות מזה צריך גם לשנות את המידות הרעות שלנו: לכעוס פחות, לקנא פחות, לא לחמוד. אלה המידות שקובעות את האדם. ומצוות הלב מכשירות אותנו לזה”.
כשתהלוכת שמחה עוברת ליד בית אבלים
להרבה אנשים יש תחושה שלא מתאים לחגוג כשיש כל כך הרבה אבל סביבנו.
“נכון, אבל ההלכה יודעת להתמודד עם התנגשות בין אבל לחג. למשל, אדם שנמצא בשבעת ימי אבל, ובתוך ימי האבל חל חג, החג מפסיק את האבלות כי שמחת החג הכללית גוברת על האבל הפרטי. וגם להפך: חתן שמתחתן יומיים לפני צום כמו י”ז בתמוז מחויב לצום, כי האבל הלאומי גובר על השמחה הפרטית”.
זה לגבי מה שאדם מרגיש בלב. אבל מה לגבי החגיגות הפומביות?
“זו שאלה נוספת, לגבי אופי השמחה. אתן לך דוגמה מחיי היומיום: מה עושים כאשר יש תהלוכה שמחה, נניח הכנסת ספר תורה, אבל מול מקום החגיגות יש בית אבלים? אם אפשר, צריך להתחיל את תהלוכת השמחה אחרי שעוברים את הרחוב שבו מתקיימת השבעה. לא יכול להיות שבבית יֵשבו אבלים וברחוב תהיה מוזיקה עד לב השמיים. גם בפורים השנה אופי השמחה צריך להיות שונה. היא צריכה להיות שקטה יותר, צנועה יותר. שמחה שהיא בעיקר בלב”.
זאת משימה קשה יותר, לשמוח בשקט?
“להרבה אנשים זה קשה יותר, במיוחד בשנים האחרונות כשאנשים לא יודעים איך לשמוח בלב והם זקוקים למשהו חיצוני שישמח אותם. אבל למה מרבין בשמחה כשנכנס אדר? בסיפור מגילת אסתר הביטחון בה’ הוא שנותן את השמחה, וגם המצוות של מתנות לאביונים או מחצית השקל ממלאות בשמחה. נתינה גורמת לשמחה, כמו שכל הורה יודע. אנחנו צריכים לדעת לשמוח גם בלי הסממנים החיצוניים, לשמוח מעצם הנתינה, ומעצם זה שיש אבא גדול בשמיים ששומר עלינו”.
למה בשנים האחרונות זה קשה לנו יותר?
“מה שפוגם בשמחה שלנו זה למשל להסתכל על הדשא של השכן, שנראה ירוק יותר. אנחנו שוכחים שהיום כולנו גרים בבית עם יותר חדרים מאשר גרנו כשהיינו ילדים. אנחנו חיים בתקופה של גאולה שלא הייתה כמוה – יש בארץ יותר יהודים, יותר יישובים, התפתחות אדירה. יש יותר גם לציבור כולו וגם לפרט. אז צריך להתחיל לשמוח בחלקנו ולבטא את השמחה לא רק בקולי קולות, אלא יחד עם כל הדאגה והעצב”.
תוכל לתת לנו טיפים איך מקיימים את המצווה לשמוח בלב למרות הדאגה והעצב?
“איך לדעתך הרגיש מרדכי כשאסתר נלקחה לבית המלך? אנחנו, שמכירים את הסיפור במגילה, יודעים שזה היה האור בקצה המנהרה, אבל מרדכי לא ידע את זה. אני בטוח שהוא הרגיש אבלות נוראה. אבל בסוף אנחנו מבינים שהקב”ה מקדים תרופה לצרה. אנחנו צריכים להאמין שהכול לטובה, גם אם אנחנו לא תמיד יודעים למה השם עושה דברים. אפילו במצב של היום, יכול היה להיות גרוע יותר, למשל אם חמאס וחיזבאללה היו תוקפים יחד. אני נמצא עם המשפחות האבלות, וקשה לומר את זה לידן, אבל אני יודע שכל מה שהשם עושה הוא לטובה, גם אם כמו מרדכי אני לא מבין את זה באותו רגע. אז גם אם זאת לא אותה שמחה כמו בכל שנה, אני עדיין יכול לשמוח”.
גמילות חסדים – להאיר פנים גם לשומר בקניון
האם יש מנהג שראוי להרבות בו השנה יותר בעקבות המצב – כמו מתנות לאביונים? או משלוח מנות לחיילים?
“הרמב”ם כותב שהמצווה הגדולה יותר היא לשמח את האומללים, כי זה משמח את הקב”ה שכולנו בניו. אומנם לפי ההלכה מספיקה פרוטה, אבל כמעט בכל שנה אני חוזר על זה, שאדם צריך להוציא על מתנות לאביונים לפחות את אותו סכום כסף שהוא מוציא על משלוחי מנות וסעודת פורים. והכוונה היא פחות לתת את התרומה לישיבות או לבתי כנסת, אלא לעניים עצמם, כדי לשמח אותם”.
גם חיילים ומפונים נכללים כאן?
“לפי ההלכה, אדם עשיר שנמצא בדרך, ושבועיים–שלושה הוא מחוץ לבית, יכול לקבל מתנות עניים כי כרגע הוא עני. לכן חיילי המילואים, גם אם הם באים מבית עשיר, כשהם בצבא הם צריכים מעיל דובון חם, ונחשבים לעניים. כך גם המפונים. לא רק מי שאיבד את פרנסתו – די בזה שהם לא בביתם. היה מחמם לב לראות את האחווה והאחדות והרצון לעזור, ולא רק בכסף, וזה משהו שצריך לשמר אותו גם להמשך”.
כלומר, חוץ מתרומה כספית חשוב לעשות דברים נוספים?
“גמילות חסדים היא לא רק בממון אלא גם בגוף. היא לא מחליפה את הכסף, אבל מצטרפת אליו בד בבד. אנחנו צריכים להאיר פנים לשומר בקניון, לומר לו בוקר טוב, גם למנקה הרחוב ולשומר בבית הספר. צריך כל הזמן לשים לב לאותם אנשים שקופים שעושים את עבודתם. הכנסת אורחים של עולים, למשל. ואם בא אדם זר לבית הכנסת, ולא יודע איך אומרים קדיש, נעזור לו במאור פנים. חז”ל אומרים: ‘טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב’, והכוונה שטוב יותר מי שגורם לחברו לצחוק, לחשוף שיניים, מאשר מי שנותן לו מזון”.
“אנשים לא יהפכו לדתיים יותר בגלל המלחמה”
איך יושפעו מנהגי היהדות בעקבות המלחמה – האם נוכל למשל לחגוג את שמחת תורה בשנה הבאה?
“לא יכול להיות שלא נרקוד ונשמח בשמחת תורה. שמחת תורה צריכה להישאר שמחה. ה-7 באוקטובר היה יום נורא, אבל נציין אותו ב-7 באוקטובר ולא בשמחת תורה. אומנם המשפחות שיקיריהן נהרגו בשמחת תורה, לא בטוח שיצליחו לשמוח, אבל גם אם לא אצליח לשכנע את המשפחות לבוא לבית הכנסת בשמחת תורה, בית הכנסת עצמו חייב להמשיך לשמוח. אחת המטרות של האויב היא לשבש את השגרה ולכן חשוב מאוד לא לשבור את השגרה”.
האם החברה הישראלית תחווה שינוי בתפיסת הזהות היהודית?
“אני לא חושב שהזהות היהודית תשתנה במובן זה שאנשים יהפכו לדתיים יותר. במלחמה הרבה יהודים לבשו ציציות, גם חיילים התקרבו לדת. מה מזה יישאר? אני צופה שלא הרבה.. מצד שני, אין לי ספק לגבי האחדות. במשך שלושה חודשים הייתה אחדות נהדרת, וגם הפוליטיקאים שמרו על זה. בחודש האחרון משהו נשבר בפוליטיקה, אבל בעוד שהעורף חוזר ל-6 באוקטובר, החיילים ממשיכים להילחם ולא רואים בקרבם מחלוקות. אני חושב שגם בפוליטיקה, דרכו של מי שמדבר אחדות תצלח יותר, כי רוב העם מבין את הצורך באחדות”.
אז תהיה התקרבות בין דתיים וחילונים בעקבות המלחמה?
“בשנים הראשונות למדינה, עד אחרי מלחמת יום הכיפורים, הציונות איחדה תחתיה גם את הזרם הליברלי וגם את הזרם הדתי-לאומי. אבל ככל שהציונות הפכה לדבר מובן מאליו, נוצרה התנגשות בין הזרמים, והחיבור הלך ונפרם. בזמן המלחמה אנשים הבינו שהיעדר האחדות הוא סכנה קיומית, אבל ככל שהמלחמה תשקע כל זרם ימשיך בשלו. חשוב בעיניי לא לתפוס את זה כמאבק או כמלחמה אלא כהתמודדות, כחילוקי דעות, והמילים העדינות יותר ייצרו גם תנועה יותר עדינה. למדנו גם שאסור לעשות צעדים חדים וחד-צדדיים כמו המהפכה המשפטית. כל צעד כזה חייב להיות בהסכמה רחבה. גם אם לא נקבל את כל מה שאנחנו רוצים וחושבים שנכון, זה חייב להיות בהידברות. נתקלתי לאחרונה ברעיון יפה. כל דף שהוא לבד, שווה פחות מאוגדן דפים, ואף על פי שמחוררים בו שני חורים, ההתאגדות עם הדפים האחרים שווה הרבה יותר מכך שיהיו בו חורים. גם אם נשיג חוק מחורר ופחות טוב לנו, אם הוויתור יצר אחדות, האחדות שווה יותר. אז המחלוקת ימשיכו, גם אם הן שככו מעט במלחמה, אבל את השינויים צריך לעשות בהסכמה ומתוך מחשבה על הצורך להמשיך ולשמור על האחדות”.