בתקופה של מתחים גוברים על רקע דתי ותחושה של פסקי הלכה מקצינים ומנותקים, דמותו של הרב יוסף משאש – ששילבה בקיאות עצומה בהלכה עם מבט רחב על המציאות וסקרנות אינסופית כלפי העולם – מציבה מודל של מנהיגות הלכתית המחוברת לקהילה ולזמן. עם זאת, היו לו גם מבקרים שראו בה גישה מקלה מדי.
לאחרונה הודיע החמ"ד (מִנהל החינוך הדתי) כי דמות המופת השנתית לשנת הלימודים הבאה, תשפ"ו, הוא הרב יוסף משאש, מגדולי חכמי מרוקו, רב קהילה באלג'יר ורבה של חיפה בעבר. בימים של קיטוב חברתי ופערים תרבותיים, בחירה זו נושאת מסר של חיבור, הכלה ושמירה על רצף זהותי גם במציאות מורכבת. האם דמותו של רב אמיץ, שפעל לפני כמעט מאה שנה, יכולה להציע מודל רלוונטי של מנהיגות?
רגע לפני תחילת שנת הלימודים, ראיינו את ד"ר דוד ביטון, שחוקר את שיטת הפסיקה של הרב משאש ואת דמותו כבר שנים רבות. המסע של ביטון אל דמותו של הרב משאש החל במקרה. כסטודנט באוניברסיטה העברית הוא חיפש נושא לעבודת סיום בקורס על חכמי מרוקו. אברהם הטל ז"ל, שהיה אז ספרן במכון בן־צבי, הושיט לו את ספר השו"ת (שאלות ותשובות) "מים חיים" של הרב משאש – ומשם, לדבריו, "נפתח לי עולם".
"הוא היה כמו נוסע בזמן. הוא לא חיכה שהמציאות תכתיב לו – הוא הקדים אותה"
הלכה, מנהג וזהות
התשובה ההלכתית הראשונה שמשכה את עיניו של ביטון הייתה בנושא שעמד בלב קרע זהותי ישן – הדלקת חשמל בחג: "אני גדלתי בירוחם, ואני זוכר בתור ילד שכולם הדליקו חשמל ביום טוב, כולל חזנים ורבנים. אבל בכיתה ו' הלכתי ללמוד בישיבה חרדית ספרדית, ושם לימדו אותנו שזה אסור. כשניסינו להתקומם, הם אמרו שבמרוקו לא כל כך הכירו את הדברים, וזה אסור בדיוק כמו בשבת. באנו הביתה, ואמרנו להורים שלנו שהם לא יודעים", הוא מספר. "שנים לאחר מכן, בספר של הרב משאש, גיליתי שזה נושא לדיון. פתחתי את התשובה שלו בהשתוממות. בתשובה שלו הוא מספר על כל שלבי הפסיקה: ראשית הוא ראה מה הקהילה עושה, לאחר מכן הלך לשוחח עם חשמלאי, ולבסוף פסק – בשבת אסור, ביום טוב מותר".
כמו הפסיקה בנושא החשמל ביום טוב, כל הכרעותיו של הרב משאש שילבו ידענות הלכתית מקיפה עם סקרנות אינסופית ורוחב אופקים. "הוא קרא ולמד הכול – ספרות אקדמית, עיתונות צרפתית, כתבי פוסקים, היסטוריה, פיוט, אגדה", מתאר ביטון. "כל אדם שפגש היה עבורו עולם. הוא פוגש קונסול ספרדי ומדבר איתו על גירוש ספרד; פוגש כומר ושואל אותו על אמונתו. החלון שלו תמיד היה פתוח לרחוב".
הרחבת המבט הזאת אפשרה לו לראות את המציאות בשכבות – להבין את העבר, לפרק את ההווה, ולצפות פני עתיד. "במובן הזה", אומר ביטון, "הוא היה כמו נוסע בזמן. הוא הגיע ממקנס המסורתית לאלג'יר המודרנית, וידע שבעוד 20–30 שנה, מקנס תיראה כמו אלג'יר. הוא לא חיכה שהמציאות תכתיב לו – הוא הקדים אותה".
בשר כשר, שמירת שבת והתבוללות
הפתיחות הזאת, לבחון את המציאות בכלים עדכניים מבלי לאבד את המחויבות ההלכתית, ליוותה את הרב משאש לאורך חייו. ביטון מסביר כי הפסיקה שלו התבססה על מודל ייחודי שגיבש. בתשובה שכתב באחד מספריו העמיד הרב משאש את הפסיקה שלו על שלושה "עמודי הוראה": הדין, השכל והזמן. ביטון מסביר – הדין הוא המסורת ההלכתית, השכל הוא ההיגיון הישר של הפוסק, והזמן הוא ההבנה של רוח התקופה, ההקשר והקהילה.
"הרב משאש העדיף מעט מצוות להרבה אנשים, מאשר הרבה מצוות למעטים. זה מודל לפריחה, במקום מתכון לפיצול ותסכול"
אחד מפסקי הדין הידועים שלו, "פסק הקצבים", ממחיש היטב את הגישה הזו. בשנות כהונתו באלג'יריה גילה הרב משאש שהקצבים בעיר פותחים את עסקיהם בשבת, אך מקפידים על שחיטה כשרה. מצד ההלכה, מחלל שבת בפרהסיה אינו נאמן למכור בשר, והפתרון הפשוט היה לשלול מהם את ההכשר. אך הרב משאש בחר בדרך אחרת.
"זו הייתה החלטה היסטורית", אומר ביטון. "הוא הבין שאם הוא ילך עם הדין היבש הקהילה תתפצל. יהיו לכאורה 'חרדים' מול חילונים, שיאבדו את הקשר לקהילה ולמסורת. כיוון שכבר החלה תופעה של התבוללות בקהילה, החלטה כזו הייתה עלולה להרחיב אותה. אז למרות שלכתחילה הוא העדיף שהם יסגרו את החנויות בשבת, הוא בחר להעניק להם כשרות ולקנות מהם בשר".
כדי שלא יחשבו שהוא מוריד במשהו מערך השבת, החליט הרב משאש לכתוב תשובה הלכתית מסודרת בנושא, שבה הוא מפרק את המושג "נאמנות". בעבר, שמירת שבת הייתה אבן היסוד לזהות יהודית, ומי שחילל אותה הצהיר למעשה שאינו חלק מהעם. בעולם המודרני, שבו ההפרדה בין דת למדינה אפשרה זהויות חלקיות, אפשר היה להגדיר נאמנות אחרת – השתייכות לבית הכנסת, הקפדה על כשרות, והזדהות עם הקהילה. "הרב משאש העדיף מעט מצוות להרבה אנשים, מאשר הרבה מצוות למעטים. הרבה מצוות למעטים זה מתכון לפיצול ותסכול. מעט מצוות להרבה – זה מודל לפריחה", מסביר ביטון.
גם בפסיקות אחרות שלו ניכרת השיטה הזו. בנושא כיסוי ראש לנשים, למשל, הוא קבע שמדובר בעניין של נורמות תרבותיות – ואם נשות העולם אינן מכסות את ראשן, אין לראות בכך פגיעה בצניעות. בסוגיית השתלות איברים פסק שמותר לתרום גם לגויים, מתוך שלושה נימוקים: קדושת החיים, שיקול תועלתני (כדי שגם יהודים יקבלו תרומות), ואמונה שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים.
מנגד, בסוגיית מחיצה בבתי כנסת הוא דווקא הקפיד, משום שראה בכך גבול ברור שעדיין נשמר בציבור המסורתי – בניגוד לכיסוי ראש, שבו חש שהקרב כבר אבוד. "עד היום אפשר לראות גישה דומה בציבור המסורתי, שמקפיד על אזורים שמרניים של המשכיות, גם אם בתחומים אחרים הרבה פחות מקפידים. ככה, למשל, בן אדם מצד אחד יחלל שבת, אבל בבית הכנסת אוי ואבוי אם לא יעשו הכול כמו שאבא שלו וסבא שלו היו עושים".
פשרה כאידיאל
הבחירה ברב משאש להיות "דמות השנה" של החמ"ד, בעיני ביטון, היא לא פחות מ"גאולה": "אני מתאר לעצמי שזו לא בחירה קלה, כשמסתכלים על זרמים שמרניים יותר בציונות הדתית. זאת דמות של חיבור, של איזון, שלא הולכת עד הקצה עם הערכים הדתיים שלה. במובן הזה, אני לא רואה פשרה כמילה גסה, כמו שחונכנו. פשרה היא סוג של אידיאל במציאות מורכבת. הרב משאש היה מאוד מאוד נחוש לשמור על הביחד, גם במחירים של פשרה. רבי יוסף ידע לזהות בכל יצור, בכל תופעה, גם את המרכיבים החיוביים שלהם. הערך של זה הוא עצום, במיוחד בימינו. יש כאן התפתחות חשובה ביכולת שלנו להיפתח לציבורים אחרים ולראות את העוצמות שלהם ושל כולנו".
מורשתו של הרב משאש, כפי שעולה מדברי ביטון, מזכירה לנו שפסק הלכה אינו רק הכרעה טכנית בין דעות – אלא גם ראייה רחוק ובחירה ערכית בשאלות של סדרי עדיפויות ובשאלה איזה סוג של קהילה אנחנו רוצים להיות. בהכרעות כאלה, תמיד יש לשאול לא רק מהו הדין – אלא גם מהו השכל, ומהו הזמן.