קבלת פנים-בופה-חופה-ריקודים-עיקרית-קינוח – ככה נראות חתונות, נכון? אז זהו, שלא תמיד. הצלם איתן אלחדז ברק שם לעצמו למטרה לצלם אירועים רב-תרבותיים, ובכללם גם חתונות. בעשרים השנים האחרונות הוא והמצלמה שלו היו בטקסים וחתונות של מגוון דתות, עדות ומגזרים בישראל – והוא עדיין מצליח להיות מופתע. “אנשים אוהבים לטוס לארצות אחרות ולצפות בנשיונל ג’יאוגרפיק”, אומר הצלם, “אבל מתברר שלא צריך ללכת רחוק כדי לגלות תרבויות ומסורות מרתקות”.
איתן גדל בשכונה קשת יום בחיפה, ובהמשך הוצא מהבית ודילג בין פנימיות לילדים בסיכון. בחייו הבוגרים המשיך לעבור ממקום למקום. הוא התגורר בקיבוץ, בשכונה חרדית בברוקלין, על הים במכמורת, בתל-אביב החילונית, במעלה שומרון הדתית, בכפר לאנשים עם צרכים מיוחדים בנתניה, ובעוד כמה יישובים וערים – עד שהשתקע (לפחות בינתיים) בקריית אונו. “דווקא מתוך המקום של התלישות, מתוך ההרגשה שאין במה להיאחז, יצאתי לחיפוש אחר זהות ומקום”, הוא מספר. “אני חושב שנסיבות חיי הפכו אותי לאדם יותר קשוב ופחות שיפוטי, ואפשרו לי להתחבר לאנשים ולקהילות”.
בשני העשורים האחרונים איתן עוסק בצילום ובעיתונות, וממקד את העשייה שלו בתיעוד טקסים ומנהגים מיוחדים שמתקיימים בישראל. בעבודתו הוא מתחקה אחר מגוון תרבויות ודתות, ומצלם טקסים שונים, ובהם גם טקסי חתונה. “אני לא מתחבר לחתונות מיינסטרים שבהן הדגש הוא על הדיג’יי והאוכל”, הוא מבהיר. “בעיניי חתונה צריכה לתת ביטוי למסורות ולתפיסות של בני הזוג. זה לא חייב להיות עניין דתי או עדתי, כל אחד יכול להשקיע בחתונה שלו משהו ייחודי מעצמו”.
מי צריך אולם אירועים? חתונות בגישה אחרת
החתונות שזכה איתן לצלם אכן רחוקות מלהיות חתונות מיינסטרים. אחת החתונות הזכורות לו ביותר התרחשה באולם ספורט גדול. בחתונה זו נישאו נכדתו של האדמו”ר מסערט-ויז’ניץ ונכדו של האדמו”ר מצאנז. גינוני הטקס, לדברי הצלם, היו לא פחות ממלכותיים. “החתונה נמשכה מארבע אחר הצוהריים ועד ארבע לפנות בוקר”, הוא מספר. “הכלה הגיעה לאולם רכובה על כרכרה רתומה לסוסים, ובנות הקהילה חיכו נרגשות ברחובות כדי לברך אותה. לחתונה עצמה הגיעו כ-5,000 מוזמנים, והם הושבו באולם לפי מידת קרבתם לאדמו”רים. החופה גם היא הייתה לא שגרתית, ונערכה על מרפסת בגובה של כעשרים מטר כדי שכולם יצליחו לראות את הטקס”.
לכל אורך החתונה הייתה הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים, אבל בשתיים בלילה חל טקס “הבאת הכלה” המוכר בשם “מצווה טאנץ'”. כמקובל בטקס, נכנסה הכלה לאולם הגברים כשהיא מכוסה כולה בהינומה ואוחזת בחבל לבן. את קצהו השני של החבל החזיק האדמו”ר והוא רקד סביבה במעגלים. “המצווה טאנץ’ הוא אחד הרגעים היפים ביותר בחתונה החסידית, אבל מי שלא מבין את ההקשר יכול להיות מאוד שיפוטי כלפיו”, אומר הצלם. “אחד הדברים שאני שואף לעשות בפרויקט שלי הוא לפרק סטיגמות כאלה ולהנמיך את החומות שמפרידות בין המגזרים השונים בחברה הישראלית”.
חתונה מפתיעה אחרת התרחשה בכלל בגן ילדים. הגננת מיכל יהב מגן סתוונית מקריית אונו רצתה שילדי הגן האהובים יהיו נוכחים בחתונה שלה. צוות הגן וההורים נתרמו למשימה: הסייעות הכינו שמלת כלה מאל-בד לבן, ההורים כתבו כתובה וילדי הגן קטפו פרחים. ביום המרגש הגיעו כולם בלבוש חגיגי, ומיכל ובחיר ליבה קיימו טקס סמלי בין ארגז החול למגלשה.
טוב למורל: חתונות תחת אש
פעמים רבות הייחוד של החתונות נובע מתוך אילוצים. בתקופת הקורונה, למשל, איתן צילם מספר חתונות רחוב, ואפילו חתונה שהתרחשה על גג עיריית הרצליה, בליווי ראש העיר שתפקד כשושבין. ומה קורה כאשר חתונה מתקיימת בערב גמר גביע העולם בכדורגל? בערב המונדיאל האחרון צילם איתן חתונה שהייתה מרושתת כולה במסכי ענק, כדי שהאורחים לא יפספסו חלילה שום גול.
גם התקופה הנוכחית של מלחמת חרבות ברזל מביאה איתה קשיים ואילוצים רבים, וכך נוצר ז’אנר חדש של חתונות: חתונות מלחמה. “התחלתי לראות תמונות של חיילים ומשרתי מילואים שמתחתנים באמצע שטחי הכינוס או בבסיסים, וידעתי שאני חייב להיות שם”, מספר איתן. “כך מצאתי את עצמי נוסע לעתניאל בדרום הר חברון כדי לחתן את יוסי אמאנוב, חובש קרבי במילואים, עם בת זוגו נריה”, הוא אומר. “הכלה התלבטה אם להסכים לחתונה כזו, אך החתן אמר לה שזה ‘טוב למורל’. כל האוכל והתשתית לחתונה סופקו ללא עלות על ידי מתנדבים, והרס”פ היה אחראי על חלוקת הקייטרינג. וכך, לקול קריאות עידוד של חיילי הפלוגה, נישא הזוג המאושר. רגע לפני שבירת הכוס צעק החתן את המשפט שהפך לאחת מסיסמאות המלחמה: ‘2, 3 שגר'”.
איתן מוסיף כי במעמד החופה אמר אבי הכלה: “זוגות לא שוכחים את טקס החתונה שלהם. במקרה הזה גם הנוכחים שעזבו את בתיהם ואת משפחותיהם כדי להגן על הבית, גם הם לא ישכחו את הרגע הזה שבו הם התאספו באמצע המלחמה לקיים מצווה כה עמוקה”.
למרות ההבדלים הרבים בין החתונות היהודיות שבהן נכח, איתן מצליח למצוא מכנה משותף בין כולן, ומאפיינים שמבדלים אותן מחתונות של דתות אחרות. “החתונה היהודית היא טקס של שמחה ושל חיות אבל מה שהכי מאפיין את החתונות היהודיות הוא הזיכרון”, אומר הצלם, “תמיד-תמיד, גם ברגע הכי קדוש, מיוחד ואישי, בא החתן ואומר: ‘אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני’. הזיכרון הזה מייחד לא רק את החתונות היהודיות, אלא את העם היהודי כולו”.
לחרוג מהמובן מאליו: חשיבות הטקסים והחתונות
אחד המאפיינים היפים אשר מייחדים את מדינת ישראל הוא היותה חברה רב-תרבותיות. לצד החתונות היהודיות, מתקיימות בחלקת האדמה הקטנה שלנו גם חתונות של דתות ועדות אחרות. כחוקר תרבויות, איתן מקפיד ללכת גם לחתונות כאלה. במסגרת פעילותו הזדמן לו לצלם חתונה של העדה השומרונית שהתקיימה בהר גריזים. “הקהילה השומרונית היא שמורה תרבותית שנמצאת בסכנת הכחדה, ונאבקת על המורשת והזהות שלה”, מספר איתן. “חתונה בקהילה היא אירוע חשוב, ומהווה את שיאו של שבוע עמוס אירועים. במהלך אותו שבוע נערכים טקסים מיוחדים כמו חינה לכלה ומשתה לחתן. בחתונה עצמה נערך טקס הכתובה שבו החתן והכלה יושבים על במה מוגבהת מול כל המוזמנים וחותמים על כתובה בנוכחות כוהן העדה. הכוהן מקריא את הכתובה לקהל בארמית עתיקה, ולאחר מכן מתחילה החגיגה שכוללת ריקודים, שתייה ומאכלים מסורתיים”.
חתונה מיוחדת נוספת שזכה איתן לראות ולצלם התרחשה בקהילת “העבריים” בדימונה. “העבריים רואים את עצמם כבני ישראל האמיתיים, ושואבים מסורות מהתנ”ך ומהברית החדשה”, הוא מסביר. “החתונות שלהם שמחות וצבעוניות מאוד. מקובל שהצד של הכלה מגיע לבוש בצבע אחד, והצד של החתן לבוש בצבע אחר. את הדרך לחופה עושים בני הזוג בריקודים, כאשר המשפחות רוקדות לפניהם וכמו מפלסות להם את הדרך. תחת החופה הכוהן מקריא את נדרי הנישואים, ומושח שמן על מצחם של בני הזוג”.
מאירוע לאירוע איתן מבין את החשיבות שטמונה בטקסים בכלל ובחתונות בפרט. “מעבר לכל הסבר היסטורי, סוציולוגי או תיאולוגי – הצורך בטקסים טמון בנפש האדם ובמבנה הפסיכולוגי שלנו”, הוא אומר. “אנשים, גם אם הם לא מודים בכך, שואפים לחרוג מהמובן מאליו ולשבור את מהלך החיים היומיומי”. לדברי הצלם, הטקסיות המגוונת שקיימת בארץ היא חלק מהדנ”א הישראלי. “ישראל היא לא רק אומת סטארט-אפ, היא אומת משמעות”, הוא קובע. “יש כאן דחף ליצור משמעות ועניין. יש כאן גיוון אדיר ואנחנו אוהבים לחגוג את השונות שלנו”.
איתן אלחדז ברק שמח על הדרך המקצועית שבחר, ובהחלט מתכוון להמשיך בה. “הודות למסע המטורף הזה שנמשך כל הזמן אני מגלה עוד ועוד פינות חמד תרבותיות שנמצאות מתחת לאף”, הוא משתף. “כמה שישראל קטנה היא גדולה במובן הרוחני, ואם רק נעז להביט לצדדים, נגלה כאן עולמות אחרים”.