התנ"ך בתמונות: כשאמנות הופכת לפרשנות

ספר הספרים נקשר אצל רובנו קודם כול למילים כתובות. אבל למרות הנטייה היהודית להימנע מאמנות חזותית, מאז העת העתיקה ועד ימינו הוא גם מקור השראה מרכזי לאמנות ומופיע שוב ושוב בציורים ובפסלים, על קירות ומרצפות בבתי כנסת, ואפילו בתוך מגילות ומחזורי תפילה.

על התפר הזה בדיוק פועלת יעל מאלי, מרצה וחוקרת שעוסקת במפגש בין אמנות, יהדות ופרשנות. בסדרת הספרים שלה "אמנות כפרשנות" היא קוראת את פרשות השבוע ומועדי ישראל באמצעות יצירות הלקוחות מהאמנות היהודית והנוצרית, וגם מאמנות ישראלית בת זמננו. לתפיסתה, האמנות אינה רק "איור" לטקסט המקראי אלא קול פרשני עצמאי שמאיר את התנ"ך ומורשת ישראל מזוויות חדשות. "המילה 'פרשנות', במיוחד אצל מי שגדלו על חינוך מסורתי, מייד מחזירה אותנו לפרשנים המסורתיים כרש"י והרמב"ן – אבל גם אמנות היא פרשנות", אומרת מאלי. "היא מפרשת סיפורים, רגשות ואירועים, ולא פעם עושה זאת בדרכים שלא ראינו קודם לכן".

מעיין נובע: איך הפך התנ"ך למקור השראה מרכזי?

התנ"ך הוא אחד ממקורות ההשראה המרכזיים בתולדות האמנות המערבית, ולא במקרה. ראשית, זהו הספר הנפוץ והמתורגם ביותר בעולם, ולכן הוא נטמע עמוק בתרבות, בשפה ובדמיון של עמים רבים. שנית, הוא טעון במשמעות דתית עמוקה, ולכן הפך לבחירה טבעית כשניגשים לעטר בתי תפילה, חפצי קודש וכתבי יד. מעבר לכך, התנ"ך עשיר בסיפורים דרמטיים, מרגשים וצבעוניים, שמספקים לאמנים אינסוף סצנות, דמויות וקונפליקטים שאפשר לתרגם לדימוי חזותי.

לפי חוקרת האמנות יעל מאלי, יש לתנ"ך כוח נוסף שממשיך להצית דמיון לאורך דורות. "התנ"ך הוא ספר רב-רובדי ועמום", היא אומרת. "הוא כל כך עשיר במסרים, שאפשר לקחת אותו כמעט לכל כיוון". "גם כשניגשים לסיפורים מוכרים", היא מוסיפה, "הטקסט עצמו משאיר מרחב של חוסר ודאות. בסיפורים כמו יוסף, לא תמיד ברור מי אשם ומה באמת קרה. זה לא חד-משמעי, וזה בדיוק מה שהופך את הסיפורים האלה לחיים כל כך, גם אחרי אלפי שנים".

"גילויים ארכיאולוגיים חשפו עולם חזותי מפתיע, הכולל דימויים שלא היינו מצפים לראות במרחב בית כנסת"

אותו תנ"ך, שפות שונות: בין הדימוי היהודי לנוצרי

במשך שנים רבות היה מקובל במחקר לראות ביהדות דת אנאיקונית – כזו שמתרחקת מדימויים חזותיים, בהתאם לציווי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". בהתאם לכך, האמנות הנוצרית נתפסה כמי שפיתחה עולם דימויים עשיר, בעוד האמנות היהודית נותרה כביכול מופשטת ודלה בדימויים. אלא שגילויים ארכיאולוגיים מן המאה האחרונה ערערו את התפיסה הזו מן היסוד. פסיפסים וציורי קיר שהתגלו בבתי כנסת קדומים חשפו עולם חזותי יהודי מורכב ולעיתים מפתיע, הכולל גם דימויים שלא היינו מצפים לראות במרחב בית כנסת.

"היום ברור שתפיסת היהדות כדת אנאיקונית היא פשוט לא נכונה", אומרת מאלי. "עכשיו אנחנו כבר מכירים את הפסיפסים בבתי הכנסת העתיקים בבית אלפא ובציפורי, ואת ציורי הקיר בבית הכנסת בדורה אירופוס שבסוריה, ורואים שיש שם דימויים אליליים, דמויות עירום – דברים שלכאורה 'לא בבית ספרנו', אבל מסתבר שכן בבית הכנסת שלנו. אם בעבר חשבו שהנצרות פיתחה שפה חזותית והיהדות פשוט הלכה בעקבותיה, הגילויים הארכיאולוגיים האלה מוכיחים שהיה עולם דימויים דתי-יהודי מאוד מפותח, ושייתכן שהנצרות אפילו שאבה ממנו".

מהם ההבדלים הנפוצים בין היצירות היהודיות לבין היצירות הנוצריות שמבוססות על התנ"ך?
"האמנות משתמשת באטריבוטים: חפצים מזהים ותנוחות גוף מזהות. יש סממנים שמקובל לראות באמנות נוצרית, כמו הילות סביב הראש או ייצוגים פיגורטיביים של דמות האל. ביהדות נוטים להתרחק מדימויים כאלה, אבל אי אפשר להגיד את זה באופן גורף. למשל, ב'הגדת הזהב', אחת ההגדות המאוירות היפות ביותר מהמאה ה-14 שעוטרה באזור ברצלונה בידי מאייר נוצרי, מצוירת דמות האל. במקומות מסוימים היא נמחקה והפכה לענן ובמקומות אחרים היא עדיין נראית. הילות אינן מקובלות באמנות היהודית, וצלב כמובן לא, אבל גם כאן הגבולות אינם תמיד חדים. ומצד שני, גם סממנים שהיינו מצפים למצוא רק באמנות יהודית אינם חד-משמעיים. אותיות עבריות, למשל, מופיעות אצל אמנים רבים מתקופת הרנסנס והבארוק, לעיתים אפילו ביצירות של צליבה עם הכיתוב בעברית 'ישוע מלך היהודים', וגם ביצירות של אמנים גדולים ומוכרים כמו רמברנדט משולבות לא פעם אותיות ומילים בעברית".

אפשר לזהות הבדלים גם בבחירת הסיפורים שכל דת מתארת?
"בהחלט. עד למחצית המאה ה-20, חטא העגל כמעט לא מתואר באמנות היהודית. באמנות הנוצרית, לעומת זאת, הוא מתואר הרבה, כי מבחינתם זה סיפור שמתאר את המאיסה של אלוהים בעם היהודי החוטא. עקדת יצחק יראו גם פה וגם שם, אבל עקדת יצחק נוצרית תהיה פרפיגורציה לישו ולצליבה, ועקדת יצחק יהודית תגיד שמאז ועד היום עקדות הבנים פוקדות אותנו".

"בבית הכנסת העתיק בעזה דוד מתואר בדמותו של הקיסר האנטישמי. יוסטיניאנוס בא והולך, אבל דוד מלך ישראל חי וקיים"

בין אורפאוס לצליבה: כשאמנות יהודית שואלת דימויים זרים

קל לחשוב על אמנות יהודית ואמנות נוצרית כשני עולמות נפרדים, אבל בפועל הן התפתחו זו לצד זו ופעלו בתוך אותו מרחב חזותי אירופי-ים תיכוני. לכן, ההשפעות ההדדיות לא היו רק עניין של טעם וסגנון, אלא גם של שפה: אמן שביקש להעביר רעיון היה חייב לדבר במילון הדימויים שהקהל מכיר. בתוך המילון הזה הופיעו לא רק סיפורי התנ"ך, אלא גם מקורות השראה נוספים מן העולם העתיק, כולל דמויות ומוטיבים מהמיתולוגיה היוונית והרומית, שנכנסו אל היצירה הדתית והותאמו מחדש לקהל ולמסר. זה נכון בכתבי יד מימי הביניים, וזה חוזר גם באמנות יהודית מודרנית, שבה דימויים נוצריים נטענים מחדש במשמעות יהודית, פוליטית או קיומית.

למה אמנות יהודית עושה שימוש בדימויים זרים – כדי להעביר מסר או כי זה מה שהיה מוכר באותה העת?

"גם וגם. עולם הדימויים החזותי ברוב המקרים עובד עם דימויים קיימים, כי זו שפה משותפת. כמו שבשפה מדוברת יש מילים שכולם מבינים, כך באמנות יש צורות ודמויות שמייד נקראות נכון. אם אני אמציא סימן חדש לגמרי, הקהל לא יבין מה אני רוצה לומר. לכן, בבתי כנסת מהתקופה הביזנטית בארץ ישראל מופיע לפעמים דוד המלך בדמות אורפאוס המנגן. הקהל הכיר את אורפאוס כדמות שמקסימה בעלי חיים, שמרפאה ומפעילה כוח של מוזיקה וכריזמה, ואז אפשר לקחת את המטען הזה ולהלביש אותו על דוד המלך עם הנבל שלו ולעיתים אפילו עם הכובע הפריגי של אורפאוס, כדי לומר משהו על דוד בשפה שהצופים מבינים. עיקרון דומה אפשר למצוא בבית הכנסת העתיק בעזה, שם דוד מתואר בדמותו של הקיסר יוסטיניאנוס שהיה בכלל אנטישמי: אף אחד לא אומר הינה יוסטיניאנוס, אלא קורא את זה כהיפוך כוח; דוד שלנו גדול ממנו, הוא עוקף אותו. יוסטיניאנוס בא והולך, אבל דוד מלך ישראל חי וקיים".

מתי לגיטימי להשתמש בדימויים נוצריים כדי לומר משהו יהודי?
"אמנים כמו ראובן רובין או מרק שאגאל משתמשים בדימוי הצליבה כדי לתאר מצב קיומי יהודי, שואתי. הם לא מציירים את ישו כאובייקט של אמונה, אלא לוקחים דימוי טעון ומטעינים אותו במשמעות יהודית. בעיניי זה לגיטימי".

ואיפה עובר הגבול? מתי שימוש בדימויים נוצריים עלול להתקבל כחילול הקודש בעינייך?
"בעיניי הוא עובר במרחב הקדוש. אני לא נגד יצירות כמו זו של שאגאל, ולא נגד שימוש בדימויים נוצריים באמנות יהודית כדי להעביר מסר. אבל בית כנסת זה סיפור אחר. אם היום היו מציעים לשים דימוי נוצרי בבית כנסת, כמו הבתולה והעולל למשל, במטרה להעביר רעיונות של חסד וחן ורחמים – הייתי מתנגדת בכל תוקף".

"ההתבוננות באמנות פתחה לי משהו חדש וזה בכל פעם מפתיע – כלי שמחזיר אל הפסוקים סקרנות ורעננות"

תנ"ך מזווית אחרת: לפתוח את המקורות לקריאה חדשה

עבור יעל מאלי, אמנות היא לא קישוט לטקסט המקראי אלא שכבת פרשנות נוספת, שמסוגלת לפתוח את הסיפור מבפנים. זו גם נקודת המוצא של סדרת הספרים שלה "אמנות כפרשנות", שבה היא קוראת את פרשות השבוע ומועדי ישראל דרך יצירות מן התרבות המערבית, מן המסורת היהודית ומאמנים ישראלים בני זמננו. הסדרה כוללת שלושה כרכים – "בראשית ושמות", "ויקרא, במדבר, דברים" ו"מועדי ישראל בראי האמנות" – ומבקשת להראות שהאמנות היא דרך פרשנית עצמאית שמאירה את התנ"ך, חז"ל ומורשת ישראל מזוויות חדשות. "כשאני רואה משהו והוא מאוד מפתיע אותי, קודם כול אני מסתכלת ואומרת, וואו, לא חשבתי על זה ככה", היא מתארת. "אחר כך אני חוזרת אל המקורות ושואלת אם זה נמצא בהלימה מסוימת לפרשנות המסורתית, ואם לא, אז מה בכל זאת אפשר ללמוד מזה".

הקריאה דרך אמנות, מבחינתה, יכולה להעמיק את לימוד התנ"ך, אבל היא לא באה להחליף אותו. "אי אפשר לדלג על היכרות אמיתית עם הטקסט", היא אומרת. "האמנות יכולה להיות שער מצוין ללימוד, אבל היא לא יכולה לעמוד במקומו". דווקא מתוך ההבחנה הזו היא שמחה לשמוע מקוראים שהספרים הפכו אצלם למסגרת לימוד קבועה בבית, של פרשת שבוע בכל שבת או חברותא משפחתית במוצאי שבת, כשהתמונה והטקסט עובדים יחד: המקורות נותנים עומק להסתכלות, והדימוי מחזיר את הקורא אל הפסוקים עם שאלה חדשה.

גם מאלי עצמה נוכחה לראות עד כמה האמנות יכולה להעמיק את הקריאה במקורות, לא פעם דווקא במקום שבו נדמה שאין כבר מה לחדש. "חשבתי שאני מכירה את העיקר", היא מספרת, "אבל ההתבוננות באמנות פתחה לי משהו חדש, וזה בכל פעם מפתיע". כך, למשל, היצירה "הנני" של מיכאל סגן-כהן, שמציבה במרכז מילה אחת נקייה ומאופקת, החזירה אותה אל העקדה מתוך מקום אחר לגמרי: לא דרך הדרמה של הסצנה, אלא דרך המטען של מילה שמכילה יחד הסכמה, קשר, וגם רגע של פירוד. מבחינת מאלי, הערך האמיתי מתחיל דווקא אחרי הקריאה: כשהקורא יוצא עם הרגל של מבט חוזר, שמוכן לשאול מחדש גם את מה שנדמה מובן מאליו. היא רוצה שהספרים לא יישארו "ידע על אמנות", אלא יהפכו לכלי שמחזיר אל הפסוקים סקרנות ורעננות, ומאפשר לפתוח אותם שוב, בכל פעם מזווית אחרת.