לחשוב מחוץ לעיירה: היער בתורת החסידות

באמצע המאה ה-18, בין פרעות ושינויים פוליטיים, חלה ביהדות מזרח אירופה מהפכה. תנועת החסידות קמה, ובתוך דורות ספורים הפכה לתנועת המונים שסחפה חלקים עצומים מהציבור היהודי. בבסיס התנועה עמדו רעיונות חדשניים שהעמידו את היחיד ואת החוויה במרכז ההתרחשות הדתית והזמינו אותו לבחון מחדש את הגבולות המוכרים, ולחפש את אלוהים באזורים הפחות מוכרים ובטוחים של המציאות, ואפילו לצאת אל היער. שאלנו את החוקר ומורה החסידות ד"ר זאב קיציס איך אפשר לממש את הרעיונות האלה כאן והיום, כשאין לנו ממש יער ללכת בו לאיבוד.

באירופה החוויה של היהודי את העולם שמבחוץ לו היא חוויה של פחד. החסידים, למרות הפחדים והחששות מהיער ומכל מה שבחוץ, מאמצים תודעה של מקובלים ופורצים את גבולות העיירה

רב היער

כדי להבין לעומק את היחס של החסידות לטבע וליער, חייבים להיכנס לאווירת היער האירופאי. "יש הבדל בין ארץ ישראל לאירופה, כמובן בגלל האקלים, אבל גם תודעתי. פה בארץ הטבע הרבה פחות מפחיד", פותח קיציס. "אין פה ממש חיות טרף, אין פה שודדים. זו לא אותה החוויה. לכל האירופאים, לא רק ליהודים, יש פחד מאוד יסודי מהיער כמקום שאין בו אוריינטציה, אין דרך ברורה. היער הוא חוויה של אובדן אוריינטציה וכיוונים, וקל ללכת בו לאיבוד. נוסף על כך, באירופה החוויה של היהודי את העולם שמחוצה לו היא חוויה של פחד באופן כללי. הוא מעדיף להסתגר".

"150 שנה לפני החסידים, האר"י וחוגו בצפת מטיילים המון ויוצרים קבלה מתוך הקשר עם הנוף של הגליל, עם המערות והעצים", מסביר קיציס, "אז ליישם את זה בגליל יחסית קל. ליישם את זה באוקראינה הרבה יותר קשה, אבל החסידים עושים את השינוי הזה, והרבה בהשפעת המקובלים הקדומים. החסידים במזרח אירופה, למרות הפחדים והחששות מהיער ומהדרכים ומכל מה שבחוץ, מאמצים תודעה של מקובלים ומתיידדים עם הטבע".

אי אפשר לדבר על חסידות בלי סיפורי חסידים, שממחישים את הרעיונות. ואכן, קיציס עובר לסיפור על רבי שמחה בונם מפשיסחה, שהיה אדמו"ר בפולין במאה ה-19, ומספר על התיידדותו של הרבי עם היער. "יום אחד הוא והחסידים נוסעים בעגלה, ופתאום נופלת עליהם תרדמה משונה. כשהחסידים מתעוררים הם רואים שהם נמצאים באמצע היער, מוקפים בעצים. אין דרך לצאת ממנו, וגם לא ברור להם איך הם הגיעו למקום הזה. הם לא יודעים מה לעשות, הם אבודים. כשרבי שמחה בונם מתעורר הוא שואל 'למה לא נוסעים?' 'תסתכל מסביב' הם אומרים לו, וגם הוא רואה שהם לכודים ואין שום דרך לצאת. אז הרבי נושא את קולו וצועק לתוך היער 'שלום'. ואז שומעים קול מהדהד בין העצים, ושואל בפולנית 'מי פה? מי נוסע פה?' הרבי אומר, 'שמחה בונם, הרוקח מפשיסחה'. אז הקול אומר 'בסדר, אני פותח לכם, אבל אל תעברו פה שוב'. ובאמת נפתח שביל בין העצים והם נוסעים".

קיציס מסביר שהאגדה החסידית היפה הזו מתכתבת עם מוטיב מוכר מהספרות האירופאית, דמות חוזרת שמגלמת את הפחד האנושי מפני הטבע המסוכן בשם "שר היער". "בעצם בסיפור הזה החסידים פוגשים את שר היער וחווים את החוויה הזאת של הפחד, של אין דרך. זה גם כמובן אובדן התודעה שלך, אתה נכנס לזה ממקום של שינה, בלבול, חוסר התמצאות. והדבר המעניין הוא שכשהרבי מתעורר, הוא לא נבהל. הוא משוחח עם שר היער, והשיחה פתאום מקבלת כאילו איזה גוון ענייני".

למצוא שירה בתוך הפחד

ברגע שהתגברו על מחסום הפחד מתחילים החסידים למצוא ביער גם שירה ורגש דתי. "לרבי נחמן מברסלב יש הרבה מאוד סיפורים על יערות ועצים, ובסיפור אחד מסופר על אנשים שנמצאים ביער, ושומעים קולות איומים ומפחידים מאוד, חיות טרף. ורבי נחמן מתאר: בתחילה נזדעזעו מאד, ולא הטו אזנם אל הקול מחמת הפחד. אחר כך הטו אזנם ושמעו שהוא קול נגינה וזימרה נפלאה ונוראה מאד, והטו אזנם יותר, ושמעו, שהוא קול זימרה ונגינה נפלא מאוד מאוד", מתאר קיציס. "אני חושב שזאת החוויה החסידית בכלל, שהרעש המפחיד והאימה של החוץ ושל הטבע פתאום נחווים כמוזיקה".

מעבר למרחב הפיזי, ליציאה אל היער היו גם משמעויות רוחניות. "העובדה שאני יכול לצאת אל הטבע היא בכלל העמדה החדשה של האדם שיש לו סיבה לזוז ממקומו, לצאת מהמקלט הבטוח אל מרחב הביניים, שהוא הטבע והעשבים והעצים והיערות, ולא רק שהוא יצליח לצאת בצד השני, אלא הוא אפילו ישמע מוזיקה נפלאה בדרך", מסביר קיציס. "אני חושב שאת התודעה הזו אפשר להתאים לכל מיני סוגים של דרכים, אולי גם לדרך רוחנית".

לפעמים כשאדם מחליט להחמיר יש לזה סיבות חברתיות. כדי לבחון את עצמך באמת – נראה אותך דוס בין העשבים

גם בתורה המוכרת ביותר של רבי נחמן בנושא, שכולנו מכירים משירה של נעמי שמר "שירת העשבים", טמונה למעשה אמירה מהפכנית. "המילים שכולנו מכירים הן 'טוב מאוד להתפלל ביניהם ובשמחה לעבוד את ה", אבל זה שינוי שעשתה נעמי שמר. בטקסט של רבי נחמן לא כתוב 'בשמחה לעבוד את ה"", אומר קיציס, "בספר 'חיי מוהר"ן' מסופר שרבי נחמן לקח את אחד מחסידיו לטבע ואמר לו 'טוב מאוד להתפלל בין העשבים, וטוב להיות ירא שמיים ביניהם, טוב ביניהם לעבוד את השם ביראה'. זה כתוב בעברית, אבל תלמידו של ר' נחמן, ר' נתן, הרגיש שהניסוח שלו את הדברים בעברית לא היה מספיק ברור, אז הוא הוסיף את הציטוט המדויק של רבי נחמן ביידיש: 'עס איז זייער גוט פרום צו זיין צווישין זייא', ואם אני אתרגם את הניסוח המדויק שלו, רבי נחמן השתמש במילה 'פרום', כלומר 'מחמיר', מקפיד בהלכה, אבל גם משהו שדומה ל'דוס'. כלומר: אם אתה רוצה להיות מחמיר – לך תעשה את זה בין העשבים. זאת אומרת, לפעמים ההחלטה להיות יותר 'דוס', כשזה נעשה בין אנשים, יש לה בעצם סיבות חברתיות. אם אתה רוצה לבדוק את עצמך, אם אתה באמת דתי יותר מאחרים, בדוק את עצמך בטבע, כשאתה לבד, בין העשבים".

אלוהים שמחוץ לבית הכנסת

בראש ובראשונה, החסידות הייתה תנועה דתית, עם מטרה לחדש את הרגש דתי וליצור קשר חדש עם אלוהים, וגם במפגש עם הטבע המטרה הייתה ללמוד משהו על אלוהים. "היציאה מהטבע היא גם יציאה מהנורמות של החברה. העיר או העיירה משאירות את האדם לכוד בקונבנציות, בהרגלים של היום-יום האנושי, כך שתמיד יהיה קצת מוגבל. היכולת לצאת מהציוויליזציה היא היכולת להעז ולהשתנות ולהשמיע קול אחר. גם בכך יש המשך למסורת של מקובלים שהיו יוצאים מחוץ לעיר ומתרחקים מן הציוויליזציה. זהו סוג של יציאה אל המדבר. להתבודד ולצאת מהתחום המוכר אל המרחבים הפתוחים", מסביר קיציס.

כשיש משהו מסוכן, זה לא אומר שצריך להסתגר. זה נכון בנוגע ליער וגם למפגש עם השונה

"כאנשים דתיים ומאמינים, אנחנו מגינים על עצמנו בתוך קהילות קצת סגורות ואוטונומיות, ואנחנו לא רוצים שיחדרו אלינו השפעות זרות. האמירה שיש אלוהים בטבע היא קריאה לפתוח את העיניים למחוזות חדשים ולהבין שאלוהים לא נמצא בכיס שלנו, הוא לא נמצא רק בבית הכנסת או בבית הספר ממלכתי-דתי שלמדנו בו. האלוהות נמצאת בכל המציאות, גם בתחומים שאנחנו אולי חוששים מפניהם ורואים בהם אפילו סכנה ואיום", טוען קיציס. "זה לא אומר שאין בכך סכנה, או שאנחנו צריכים להתערבב עם כל דבר. יש דברים שאנחנו צריכים להבדיל את עצמנו מהם, אבל החסידות מזכירה לנו שגם כשאנחנו מבדילים את עצמנו ממשהו, אסור לנו לשכוח שגם בו יש ניצוצות קדושה מיוחדים במינם. זאת תודעה שמייצרת כל הזמן איזו סקרנות דתית, יכולת להתחדשות".

עם זאת, לקיציס חשוב להדגיש: "החסידות לא מלמדת אותנו חלילה להתכחש לסכנות. הכי מסוכן לחשוב שאין סכנות ביציאה אל מחוץ לתחום המוכר. אבל כשיש משהו מסוכן, זה לא אומר שאני צריך להסתגר. אנחנו במודעות נכנסים לתוך המרחב המסוכן, וסוללים בתוכו דרך. אנחנו מאמינים שיש שם ניצוצות ואנחנו יכולים להעלות אותם, וזה מה שקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו. זה נכון על היער וגם על המפגש עם השונה ממני. זה תמיד עלול להיות מסוכן, אבל צריך גם לדעת לא להירתע מן האתגר ולהתמודד עם המרחב הפתוח, המקסים והמפתיע, ועם השיר הנפלא שעולה ממנו".