רימון שנזרק מהיציע לכיוון ראש הממשלה, פצצת תבערה שהוברחה כדי למנוע הצבעה על גיוס נשים, ולבנות חבלה שהונחו בבית שר שהעז להשבית מכוניות בשבת – כבר בשנות החמישים והשישים, הדמוקרטיה הישראלית הייתה שדה קרב אמיתי שהתחולל בבניין צנוע בלב ירושלים.
באוגוסט האחרון, 75 שנה אחרי הקמת הכנסת הראשונה, נפתח מוזיאון הכנסת במשכן הכנסת הישנה, "בית פרומין" בירושלים. מאז כבר למעלה מ-18,000 מבקרים ביקרו בבניין ההיסטורי. בריאיון עימו משתף משה, מנהל המוזיאון, שבתום סיורי המבקרים הוא אוהב לרדת בשקט ולשמוע את תגובות היוצאים. התגובה החוזרת שהכי מפתיעה אותו: בכי. "אנשים יוצאים עם דמעות בעיניים".
"בבדיקות העמסה הנחנו חביות כבדות של מים שמדמות קבוצה שמקשיבה למדריך – וראינו שהרצפה שוקעת"
לא רק התרפקות על העבר
ד"ר משה פוקסמן שע"ל הוא בעל דוקטורט בהיסטוריה פוליטית, תושב מודיעין, נשוי ואב לשתי בנות. לתפקיד מנהל המוזיאון הגיע לאחר שהיה חלק מצוות ההקמה של "מרכז מורשת בגין", שם כיהן כמשנה למנכ"ל.
מה הביא אותך לתפקיד הזה, ומה גרם לך לקחת על עצמך את המשימה של הקמת מוזיאון?
"ב'מרכז מורשת בגין' הפרויקט היה להקים מוזיאון יש מאין. שם למדתי את התפקיד. המוטיבציה לתפקיד הנוכחי נולדה כשעברתי ליד 'בית פרומין' וראיתי את הזנחת המבנה ההיסטורי, שכל התשתית החקיקתית של מדינת ישראל עברה בו: חוק השבות, שקובע את האופי היהודי-דמוקרטי של המדינה; חוק האזרחות ועוד. נשבעו פה לנשיאות חיים ויצמן, יצחק בן צבי וזלמן שזר.
"באירופה, המבנים ההיסטוריים מסוג זה זוכים לשימור, להוד והדר, והרגשתי שחייבים 'להחזיר עטרה ליושנה' גם למבנה הזה. בהמשך, ראיתי מודעה בעיתון שמחפשים מנהל להקמה ולניהול של מוזיאון הכנסת וניגשתי. מלבד ניסיוני במרכז בגין, אני גם מלמד היסטוריה פוליטית ישראלית בחוג לפוליטיקה ותקשורת במרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים, וסברתי שיש לי את מה שצריך כדי למלא את התפקיד הזה. אחרי הרבה מאוד ועדות ומבחנים נבחרתי ב-2017 לתפקיד. מאז אני כאן. זה פרויקט מאוד מאתגר מהרבה בחינות".
למה בעצם? מה מאתגר בו?
"מצד אחד, היה העניין המבני, הטכני. מדובר בבניין לשימור מחמיר, אבל כשבנו אותו לא היו מספיק בטון וברזל, והבניין גם לא עמד בשום תקן של נגישות, ללא ממ"ד או מערכת מיזוג אוויר. עשינו בדיקות העמסה – מניחים חביות כבדות של מים שמדמות קבוצה שמקשיבה למדריך – וראינו שהרצפה שוקעת. מי שבנה את הבניין לא הקים קירות בצדדים, וכשקדחנו ממש מעט בקיר הגענו לחדר ההלבשה של חנות בגדים לידינו. זאת כבר הייתה טרגדיה קשה", הוא מגחך.
"מובן שאתגר מרכזי הוא אתגר התוכן – האם זה רק שימור נוסטלגי או גם בעל משמעות בהווה. מהר מאוד הבנו שאנחנו לא רוצים ללכת על התרפקות על העבר בלבד. אז הקמנו קומה חינוכית שלמה של סדנאות שעוסקות בממלכתיות, בדיבייט, בניהול מחלוקות. אתגר נוסף הוא התוכן הלימודי. מבחן הבגרות באזרחות הוא המבחן שהכי הרבה נכשלים בו. וכאן אנחנו רוצים כביכול ללמד אזרחות באמצעות מיצגים במוזיאון: איך עובר חוק בכנסת בשלוש קריאות? איך מעבירים הצעת אי-אמון? מהי חשיבות הפיקוח על הממשלה? אז זה הדיר שינה מעיניי הרבה זמן. חששתי מאוד בהתחלה משני האתגרים הללו – הטכני והתוכני – ובסוף הצלחנו להתגבר היטב על שניהם".
הח"כים נאבקו לשמר את הבניין
המבנה ההיסטורי הישן, "בית פרומין", הוא אולי המבנה היחיד בישראל שהולאם פעמיים. "משפחת פרומין, שהייתה ידועה בבית החרושת לביסקוויטים שלה, הקימה בניין שתוכנן להכיל בנק וחנויות", מספר ד"ר פוקסמן-שע"ל.
"בשנות החמישים, המדינה חיפשה בניין לכנסת, ולאחר שכירות ראשונית ותכתובות מעניינות בסגנון 'למה פתחתם חלון בלי להגיד לי?' המשפחה שוכנעה למכור את המבנה, וכך הוא שימש משכנה הזמני של הכנסת משנת 1950 ועד 1966. לאחר מכן הבניין שימש את משרד התיירות, משרד הרישוי ולשכת העיתונות הממשלתית.
"אחרי שמשרד התיירות עזב את המקום, הייתה יוזמה להסב את הבניין לבית מלון ובניין מגורים. בשנת 2000 המדינה מכרה את הבניין לזכיין ירושלמי שרצה להרוס אותו ולבנות במקומו מגדל רב קומות. אבל המועצה לשימור אתרים נאבקה ואחרי שלוש קריאות בכנסת, הבניין הולאם בפעם השנייה. הזכיין קיבל פיצוי יפה והשם 'בית פרומין' נשמר עד היום, בעיקר כדי שאנשים לא יתבלבלו ויגיעו לכנסת בטעות כשהם מחפשים את המוזיאון", הוא מחייך.
אחד החלקים שהכי מצחיקים מבקרים צעירי, הוא האוכל במזנון הכנסת, שמראה מי היו פה אז: גברים אשכנזים מבוגרים
"מזל טוב! נבחרת להיות חבר כנסת"
פוקסמן מתאר לנו איך הסיור במוזיאון הכנסת מתנהל בפועל. "ראשית, כל המבקרים מתקבלים על ידי המדריך בברכה עם המשפט 'מזל טוב. נבחרת להיות חבר כנסת, ואתה עושה את ההכשרה שלך כאן – במקום שהכול התחיל'. אצלנו אתה לא מתבונן חיצוני אלא חלק מהתצוגה. בתחילת הסיור מקבלים מכשיר, שמייצר כרטיס ח"כ והמבקר רואה את התמונה שלו מופיעה על לוח הנוכחות בכנסת, לצד בן-גוריון וגולדה. בהיכל החקיקה אתה מחוקק שצריך להעביר חוקים בקריאה רביעית או משחק במחשב כדי להשיג 61 לאי-אמון, ובחדר העיתונות מייצרים עיתון עם התמונה שלך בשער הראשי, וכך פשוט הופכים לחלק מהחוויה".
לעדותו של פוקסמן, אחד החלקים שהכי מצחיקים מבקרים צעירים, הוא האוכל במזנון הכנסת, שהודפס במיוחד במדפסת תלת ממד. "מצאנו תפריט מקורי בכנסת של המטבח הפולני – גפילטע פיש, רגל קרושה. זה מסביר מי האנשים שהיו פה אז – אשכנזים, רובם גברים, מבוגרים – וזה מראה כמה עברנו. היו גם 'סיגריות כנסת' שהיו פופולריות אז ועישנו אותם גם תוך כדי הצעות חוק במליאה".
"המוזיאון הוא כמו קפסולה של זמן של ישראל של שנות ה-50 וה-60. שחזרנו את המליאה ההיסטורית, את הכול, אפילו בשירותים – דאגנו לחוט כמו פעם", מתגאה פוקסמן. "המבקרים רואים איך הכול התחיל ממשכן קטן בלי גדרות באמצע העיר, ששכנים באים ומבקשים סוכר וחלב מהמזנון, וחברי כנסת ישנים בחדר מול הבניין".
ב"סלון הישראלי" שבמוזיאון מוקרנים בטלוויזיה תשדירי הבחירות המושקעים מפעם, שבהם כיכבו בין השאר "הגשש החיוור" מול ספי ריבלין, במדורת השבט של הערוץ הראשון.
הנוסטלגיה מביאה איתה גם געגוע. "מהמיצג האחרון יוצאים הרבה אנשים בוכים, ממש עם דמעות. לא ציפיתי לכזה דבר", אומר פוקסמן, "אפילו אשתו של הנשיא בכתה בסוף הסיור. לדעתי, בגלל המנהיגות של פעם שאיננה עוד.
"במיצג רואים את מנחם בגין כראש האופוזיציה אחרי מבצע אנטבה, עומד על הדוכן ואומר ליצחק רבין: 'בבית הזה, החופשי, יש מגוון דעות ומחלוקות, אבל אני רוצה להגיד לך אדוני ראש הממשלה, כל הכבוד'. מרגישים את האחווה ומקבלים השראה מהאבות המייסדים, אני חושב שהרוח עדיין שורה כאן בבניין הזה, ואנשים מתגעגעים לזה ומאוד מתרגשים מזה. אני אוהב לרדת למטה בשקט ולשמוע את המבקרים יוצאים. מישהו אמר לאשתו 'וואו, איזה מוזיאון. לא ראיתי כזה בארץ או בעולם'. כיף לשמוע את התגובות האלה".
"המפלגות הערביות ראו את עצמן כציוניות"
במוזיאון לומדים להכיר כמובן לא רק את המבנה, החפצים ואופי המזנון, ואפילו לא רק את רוחם של המייסדים. "אפשר ללמוד על התפתחות הדמוקרטיה הישראלית", אומר פוקסמן. "למשל, העשור הראשון היה חלק מתקופה שאנחנו מכנים 'דמוקרטיה לא יציבה'. אנחנו מתייחסים הרבה לאתגר הזה, של מדינה ש-90% מאזרחיה הגיעו ממדינות לא-דמוקרטיות, ובכל זאת מנהלת משטר דמוקרטי, בזמן שיש מלחמות ותקופת צנע. או על ההתפתחות של מוסד הנשיאות, כאשר בהתחלה הנשיא נבחר שוב ושוב, עד שהוחלט שהוא מעל הפוליטיקה ולכן יש קדנציה אחת לשבע שנים".
"לומדים גם על התפתחות המפלגות השונות – כמו המפלגות הערביות, שפעם היו חלק מהקואליציה כי ראו את עצמן כציוניות, או 'מפלגת נשים למען נשים ויצו' שנבחרה לראשונה ב-49'. וגם על הטוטאליות של תפקיד המפלגות בעבר בחייהם של אנשים. פעם היית קם בבוקר, פותח את עיתון המפלגה, בודק מה בית"ר עשתה במגרש, הילד שלך היה ב'ביתר' תנועת הנוער, והיית מגיע לקופת חולים לאומית ולבנק לאומי. באותה תקופה, שבה לכל מפלגה היה עיתון, היה גם יציע עיתונאי מאוד גדול לכתבים שדיווחו משם".
המסר החשוב ביותר בביקור הוא שהדמוקרטיה אינה דבר הנתון במחלוקת, והבחירה בה במדינה הצעירה לא מובנת מאליה
השורשים היהודיים של הדמוקרטיה
המסר החשוב ביותר לד"ר פוקסמן להעביר בביקור הוא שהדמוקרטיה אינה דבר הנתון במחלוקת. "אנחנו אחת מחמש מדינות יחידות בעולם שהוקמו כדמוקרטיה, יחד עם ארה"ב, קפריסין, הודו ופקיסטן. וכאן במוזיאון ממש רואים את הקושי בבחירה הזאת, שהיא לא מובנת מאליה. חשוב לנו להראות את השורשים היהודיים של הדמוקרטיה, שאינה משהו זר שהולבש על היהדות מעם אחר, אלא בנויה על הערכים שלנו", הוא מדגיש.
"כבר במורשת שלנו מופיעים כללים כגון 'אחרי רבים להטות', והרבה מדרשים שמדברים על זה. התלמוד מדבר על 'בית שמאי' ו'בית הלל', שההלכה נפסקה כמותו. ולמה 'בית הלל' זכה? כי הוא התחשב בדעתם של 'בית שמאי' והתייחס אליה. וגם ההתנהלות היהודית בקהילות בגולה השפיעה על הזהות הדמוקרטית.
"אנחנו מזכירים את זה הרבה בסיור. מראים איך כשחיפשו שם לפרלמנט העברי הראשון, חבר הכנסת זרח ורהפטיג מהמפד"ל הציע את השם 'כנסת', על שם 'אנשי כנסת גדולה'. ולמה 120 חברים? בגלל 120 חברי אותה כנסת גדולה מההיסטוריה היהודית. שפרינצק, יו"ר הכנסת דאז, אמר ש'אנחנו הפרלמנט הכי ותיק בעולם, בסך הכול יצאנו לפגרה של אלפיים שנה'. וזה נכון. וזה המסר".
האם יש נוהל של תלמידי אזרחות לבגרות שמגיעים מכל הארץ?
"אנחנו בקשר עם המפמ"ר – האדם שאחראי על לימודי האזרחות במשרד החינוך, ומפתחים סדנאות מיוחדות, דרך המוזיאון ללימודי האזרחות. יש הרבה עבודה. כשהמדריכים אומרים להם 'נבחרתם להיות חברי כנסת', יש כאלה שמסתייגים ואומרים 'זה לא כבוד גדול', אבל הם ממש עוברים תהליך וברוב המקרים בסוף הסיור התגובות משתנות, הם מבינים את התפקיד ואת החשיבות שלו. כשיוצאים מהמוזיאון מבינים שזה בידיך – ללכת להצביע בבחירות, להתפקד במפלגה, להגיע לכנסת לוועדה, ולקחת חלק במעשה הדמוקרטי. זה המסר שבחרנו והחשיבות היא להסביר לאנשים כמה חשוב להיות אזרח פעיל בדמוקרטיה הישראלית".
"דמוקרטיה היום נתפסת אולי כשייכת למחנה אחד, שמפגין וזועק. אנחנו מראים את הבית של הדמוקרטיה הישראלית ששייך לכולם"
ויכוחים, קיטוב ואלימות
מהו הדבר המפתיע ביותר שלמדת על הכנסת בתהליך הקמת המוזיאון?
"כמה ניסיונות התנקשות היו בכנסת וכלפי חברי כנסת – זה מדהים. הראשונה הייתה ב-49'. בחור בשם אברהם צפתי, שהייתה לו תוכנית שלום והיה מתוסכל מכך שהוא לא הצליח להציג אותה בפני בן-גוריון. הוא החדיר לבניין רובה מפורק, הרכיב אותו בשירותים ואמר שאם הוא לא מקבל פגישה הוא מרסס את כולם. נטרלו אותו".
"הפעם השנייה הייתה ב-1951. 'מחתרת הקנאים' הכניסה פצצת תבערה לכנסת כדי למנוע הצבעה על גיוס נשים לצה"ל, במה שנקרא 'מבצע כלה'. וב-29 באוקטובר 1957 משה דואק זרק רימון מהיציע לכנסת, ופצע קשה את השר מהמפד"ל משה שפירא וגם את בן-גוריון וגולדה, ובעקבות זה הוקם משמר הכנסת.
"היה עוד סיפור שאותו לא הכרתי, על דוד צבי פנקס שהיה ח"כ מטעם 'המזרחי' והפך לשר התחבורה. בגלל תקופת הצנע, הוחלט להשבית כל מכונית יומיים בשבוע. פנקס החליט להשבית את המכוניות בשבת לכולם, וביום חול נוסף לפי בחירה. יום לאחר שחתם על התקנות, הניחו לבנת חבלה בביתו. גילו אותה והיא לא התפוצצה. למחרת, שוב הניחו לבנת חבלה, שהפעם התפוצצה כשהוא וילדיו בבית. כמה שבועות לאחר מכן, פנקס, שהיה חולה לב, לקה בהתקף לב ומת בעקבות הלחץ. זה מראה עד כמה הדמוקרטיה הייתה לא יציבה אז".
גם היום יש שיאמרו שהמצב הפוליטי מעורער. המוזיאון נפתח בתקופה של מחלוקות פוליטיות חריפות. איך שומרים על ניטרליות?
"זה קשה. אנחנו מדברים על המתח והאיבה שהיו פה בעבר. למשל, כשבן-גוריון לא הסכים לקרוא לבגין בשמו אלא בכינוי 'האיש שיושב ליד חבר הכנסת בדר'. אבל אנחנו גם מציגים איך ב-67' בגין הציע לבן-גוריון 'אולי תהיה ראש הממשלה?'. ההתעלות מעל הדברים הקטנוניים לצורכי השעה שהייתה פה, מאוד אפיינה את הבניין.
"דמוקרטיה היום נתפסת אולי כשייכת למחנה אחד, שמפגין וזועק 'דמוקרטיה, דמוקרטיה'. אנחנו לקחנו על עצמנו להראות שבעצם הבית של הדמוקרטיה הישראלית זה הכנסת, זה ה-D.N.A שלה. והיא שייכת לכולם.
"אנחנו מציגים מחלוקות. ויכוחים שצריכים להצביע בהם עבור מי כשכנע אותך. בחדר 'הנאומים הגדולים' מוצגים ויכוחים של ח"כים שנפטרו: חנן פורת מול תופיק זיאד, מנחם בגין מול גאולה כהן על הסכם השלום, הרב גמליאל מש"ס מול טומי לפיד על גיוס חרדים, דוד לוי מול אורה נמיר על זכויות סוציאליות וכדומה.
"במליאה, רואים את דמותו של איצ'ה לוין מאגודת ישראל, לצידו משה חיים שפירא מהמפד"ל, את גולדה ובגין, ואת בכור שלום שטרית שעמד בראש 'רשימת הספרדים ועדות המזרח', רחל כגן כהן הפמיניסטית ותופיק טובי. כולם יכולים להזדהות, כי הכנסת היא באמת הבית של כולנו".
שמירה על ממלכתיות
ברמה האישית, החלטת להוסיף לשם שלך את ראשי התיבות "שע"ל" – שב עם לאדמתו. מתי ולמה קיבלת את ההחלטה האידיאולוגית הזאת?
"תמיד רציתי שם עברי. הבעיה היא שאני קרוי על שם אח של אבא שלי, שנפל במלחמת ההתשה, ותמיד התלבטתי בעניין. כשלמדתי לחידון ידיעת הארץ בצבא בנושא רמת הגולן, עברתי על שמות היישובים, הגעתי למושב של תנועת החרות שעל ואמרתי: זה שם באמת ראוי, שגם מזכיר קצת את המילה שועל (פוקס-מן). רציתי להחליף, אבל סבתא שלי עדיין הייתה בחיים, וידעתי שזה יכאב לה, אז הוספתי במקום למחוק לגמרי. הסתכלו עליי קצת כמו משוגע בהתחלה, אבל אני אוהב את השם. אני חושב שכל אדם צריך להוסיף לעצמו שם עברי. זה לא רק כלי הסברתי, אלא גם מהות".
כתבת דוקטורט על הימין הישראלי ועבדת במרכז מורשת בגין. איך אתה מתמודד עם ביקורת על הטיה פוליטית בניהול מוזיאון ממלכתי?
"מאוד קשה במוזיאון על הפוליטיקה הישראלית להגיע למצב שאף אחד לא יגיד שאתה מוטה, אבל עד עכשיו לא קיבלתי ביקורת על זה. דווקא לפעמים אני מקבל ביקורת על כך שאנחנו מדגישים יותר מדי את הדמוקרטיה. מאוד נזהרנו. מה שאמרתי כל הזמן לכולם: 'רק שלא יגידו שיש יותר מדי בגין'. היה לי ברור שלתפקיד ממלכתי כזה חייבים לבוא בגישה ממלכתית.
"ואני כמובן לא לבד בסיפור. זאת עבודת צוות. אני תמיד אומר 'הצגות יחיד זה ב'הבימה'. יש כאן צוות שלם: תסריטאים ומעצבים ואחראים על הקריאייטיב והחוויה, והבמאי והמפיק של הסרטים ועוד. יש גם ועדת היגוי שראתה כל סרט, ומנכ"ל הכנסת שהיה מעורב בכל פרט. הרבה מאוד מסננות עד שמגיעים למיצג מושלם".
לסיום, מהו הרגע ההיסטורי שהתרחש כאן שהכי מרגש אותך?
"ב-23 במאי 1960 בן-גוריון נכנס למליאה, מבקש להפסיק את הדיון, עולה על הדוכן ואומר: 'רבותיי, שנים חיפשנו את אדולף אייכמן, שאחראי ל'פתרון הסופי' – רצח שישה מיליון מיהודי אירופה. אני מודיע מכאן לכנסת ולאומה כולה – אייכמן בידינו. הוא נמצא במעצר ויעמוד למשפט'. אפילו בפרוטוקול כתוב על השקט שהשתרר אז במשכן. הצלחנו לשמחתי לשחזר אותו גם במוזיאון, זה היה רגע מאוד מרגש, אחד מהמון רגעים שהייתי מת להיות נוכח בהם כאן".
קרדיט תמונה ראשית: אלעד זגמן ענבה