ונתתי מטר ארצכם: תפקידה של תפילת הגשם בעידן המודרני

באלבום הבכורה של שלמה ארצי, שיצא בשנת 1970, הופיע שירו של אבי קורן: “יותר מזה אנחנו לא צריכים”. הפזמון הקנוני של השיר, שנפתח בשורות “את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים”, מלווה אותנו עד היום. אף על פי שמדובר באחד השירים המוכרים במוזיקה הישראלית, מעטים יודעים שהשיר הזה כלל לא נוגע למזג האוויר או לעונות השנה – אלא דווקא למלחמה. השיר נכתב בימי מלחמת ההתשה, ומוקדש לזכרו של אחד מחבריו של קורן שנפל במלחמת ששת הימים, וכתפילה למען שובו של חבר נוסף שהיה בחזית באותם ימים.  

מבחינת עינט קרמר, מייסדת ויו”ר תנועת “טבע עברי” והמנהלת החינוכית של ארגון “השומר החדש”, השיר מבטא את הקשור העמוק שגם היא עצמה רואה בין הטבע, הארץ והאנשים היושבים בה, קשר שנמצא לדבריה גם בבסיסה של תפילת הגשם. “בכל פעם שאני חושבת על תפילת הגשם, השיר הזה מתנגן לי בראש”, היא משתפת. “כמו התפילה, גם השיר מייצג את יכולת התיקון של הגשם: כשהגשם מגיע בעיתו גם העולם פועל כסדרו. כשמסתכלים על זה ככה מבינים שבימים אלה, כשכל כך הרבה דברים לא מתנהלים כסדרם, התפילה לגשם רלוונטית מתמיד”.

עצירת הגשמים היא קריאת השכמה: החיבור בין היהדות לטבע 

גם בכובעה כיו”ר תנועת “טבע עברי” וגם בכובעה כמנהלת החינוכית של “השומר החדש” עינט קרמר עוסקת בחיבור שבין יהדות ומסורת לבין קיימות ושמירה על הסביבה. “החיבור העמוק לטבע, לאדמה של הארץ ולאנשים שיושבים בה הם מבחינתי דברים משלימים שיוצאים מאותה נקודה”, היא מסבירה. “זה ברור לי גם ברמה הקוסמולוגית שנוגעת למקום שלנו כבני אדם בעולם, וגם ברמה היהודית שמדברת על החיבור שבין עם ישראל לארצו, וכמובן בקשר ההדוק שבין מועדי השנה העבריים לבין מחזור הטבע”. 

קרמר מכירה בכך שהחיבור בין הטבע לדת הופיע ומופיע עדיין גם בחברות ובתרבויות אחרות, אך היא סבורה שהיהדות מביאה נופך אחר לאותו חיבור. “במקורות היהודיים מוזכר שוב ושוב שאם נפעל כראוי מבחינה מוסרית ורוחנית, גם הטבע ינהג כמו שצריך”, היא מרחיבה. “הקשר הזה בולט במיוחד בכל הקשור לגשם. מעבר לפיזיות של הגשם ולתפקידו החשוב בחקלאות, הגשם מסמן את הברכה הא-לוהית. מנגד, עצירת הגשמים מותירה אותנו בחוויה של נטישה ונתק קשה מאוד, כאילו אלוקים הפנה לנו גב. בסיפורים רבים במקורות היהודיים הבצורת מתוארת כקללה שמוריד הקב”ה על העם, לאחר שזה איבד את דרכו. מעניין לראות שרוב החטאים שמובילים לבצורת הם חטאים שקשורים בחוסר אחדות בעם או בחוסר מוסריות חברתיות, כך שיש בעצירת השמיים מעין קריאת השכמה לעם ישראל, ודרישה שכל אחד יפשפש במעשיו כדי להבין למה לא יורד גשם”. אגב, הרבה סיפורי גשמים בחז”ל מתארים מקרה שהגשם ירד לבסוף בגלל מעשה חסד שלא חשבו עליו קודם.

תפיסתה של קרמר מבוססת היטב על המקורות היהודיים. מבט מעמיק על סיפורי המקרא השונים מלמד שבתפיסה המקראית הגשם נקשר לעולמות המטאפיזיקה והתיאולוגיה, יותר מאשר לעולמות הפיזיקה והטבע. כלומר הגשם, מעל לכול, הוא נייר בוחן לטיב הקשר שבין העם לאל. האזכור הבולט ביותר לכך מופיע בספר דברים, שם מודגש הניגוד בין ארץ מצרים, שבה הנילוס משמש מקור השקיה, לבין ארץ ישראל שהיא “אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה” (דברים יא, יא-יב). אם כך, ארץ ישראל נבחרה בין היתר כדי ליצור תלות בין העם לאל, על בסיס התלות הקיומית בגשמים שמאפיינת אזור זה. 

בהמשכו של אותו קטע בספר דברים מופיעים הפסוקים מפרשיית “והיה אם שמוע”, שבהם נכתב בברור שאם העם ילך בדרכו של האל הגשם יֵרד בעיתו, ואם לא אז תחול בצורת קשה: “וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ… הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים… וְחָרָה אַף ה’ בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה’ נֹתֵן לָכֶם” (דברים יא, יג-יז).  

חז”ל המשיכו לפתח את אותה תפיסה מקראית, שלפיה הגשם הוא לא חלק מהטבע הרגיל אלא סממן לקשר עם האל. תפיסה זו מקבלת ביטוי באמירות שונות, כמו זו של רבי שמעון בר יוחאי: “שלושה דברים שקולים זה כזה ואלו הן: ארץ אדם ומטר… ללמדך שאם אין ארץ אין מטר, ואם אין מטר אין ארץ, ואם אין שניהם אין אדם”. אמירה חשובה נוספת היא זו של רבי יוחנן: “ג’ מפתחות בידו של הקב”ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה (לידת ילדים) ומפתח של תחיית המתים”. כלומר, הגשם – כמו החיים והמוות – נמצא תחת אחריותו הישירה של האל, ואינו מסור לאדם או לטבע.  

חיזוק נוסף למשמעות התיאולוגית של הגשם אפשר למצוא במשנה, בסוף מסכת ברכות, שם הגשם מופיע לצד הבשורות הטובות שעליהן מברכים “הטוב והמיטיב”, ולא כחלק מתופעות הטבע שעליהן מברכים: “שכוחו וגבורתו מלא עולם”. אם כך, הקשר בין התנהגות רוחנית ומוסרית לבין הורדת גשמים אכן נמצא בלב ליבה של היהדות.  

נידונים על המים: מקורה של תפילת הגשם והקשר לחג הסוכות

 למרות האזכורים הרבים לגשם ולבצורת שמופיעים כבר בחומשי התורה, האזכור המוקדם ביותר לתפילת הגשם כפי שאנחנו מכירים אותה היום מופיע רק במשנה, שם מדובר על “משיב הרוח ומוריד הגשם”.  

במשנה גם הובלט הקשר שבין הגשמים לבין חג הסוכות, וצוין כי בחג זה נערכה בבית המקדש שמחת בית השואבה, וכלשון הכתוב: ”מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה – לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו” (משנה, סוכה, ה, א). גם חז”ל הוסיפו לחזק את הקשר שבין החג לבין המטר, וקבעו כי בחג הסוכות העולם כולו נידון על המים.  

הקשר בין הגשמים לסוכות נמשך עד היום, שכן תפילת הגשם נאמרת בתפילת מוסף של שמיני עצרת. לפי עינט קרמר, הבחירה לומר את תפילת הגשם דווקא בשמיני עצרת איננה מקרית. “חג הסוכות הוא חג האסיף, כלומר זה השלב שבו החקלאים אוספים את תבואתם מהשנה החולפת ונערכים לשנת החקלאות החדשה”, היא מסבירה. “החקלאים לא מעוניינים בגשם לפני חג סוכות, כיוון שאז התבואה שלהם עלולה להירטב ולהיהרס. אנחנו גם לא מעוניינים בגשם במהלך החג עצמו, כיוון שהוא יקשה על השהות בסוכה, ורבים אף מאמינים שגשם בסוכות הוא סימן לחוסר ברכה. אם כך, שמיני עצרת, היום האחרון של חג הסוכות, הוא המועד המדויק שבו עלינו לשאת עיניים לשמיים ולהתחיל לקוות לגשם”. 

ראוי להדגיש כי תפילת הגשם שנאמרת בשמיני עצרת מסויגת קלות. מהותה של התפילה היא להכיר בגבורתו של האל ובכוחו להוריד גשמים או לעצור אותם, אך אין בה בקשה ממשית להורדת גשם. רק מאוחר יותר, ב-ז’ בחשוון, נאמרת התפילת המכווונת להורדת גשמים: “ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה”. הסיבה ל”דחייה” בבקשה לגשם נעוצה בכך שבימי בית המקדש נהגו כל תושבי ארץ ישראל לעלות לרגל לירושלים. היהודים הכי מרוחקים התגוררו על גדות נהר פרת, והמסע חזרה אל ביתם ארך כשבועיים. מתוך התחשבות באותם אנשים, הוחלט להמתין עם הבקשה לגשם כדי לאפשר להם לשוב הביתה בנוחות. 

הגשם יורד על כולם: החשיבות של התפילה היום

הקשר בין היהדות לטבע, ולגשם בפרט, ברור אפוא. גם הסיבה לכך שתפילת הגשם נאמרת דווקא בשמיני עצרת הובהרה. עם זאת, נותרה השאלה המרכזית והיא: מדוע אנחנו ממשיכים לומר את תפילת הגשם גם היום – כשרק אחוז קטן מהאוכלוסייה עוסק באופן ישיר בחקלאות, וכשיש פיתוחים מתקדמים שנותנים מענה למחסור בגשם? 

לפי עינט קרמר, הסיבה הראשונה היא שמירה על המסורת. לפני הכול מדובר בנוהג קדום מאוד ובתפילה נפלאה, וההמשכיות הזו מחברת אותנו למסורת ולעולם הערכים היהודי.  

מעבר לכך, היא מדגישה שגם אם מעטים עוסקים בחקלאות, עדיין כולנו צורכים תוצרת חקלאית, כך שהגשם חשוב לכולם, ומהווה תזכורת לכך שעלינו לקחת אחריות על מקורות התזונה שלנו. 

באשר לפיתוחים המודרניים בחקלאות, היא מסבירה כי הם אינם מספקים. אומנם טוב שיש פתרונות לעיתות בצורת, אך מערכת השקיה חכמה שיודעת לספק מים לשדה מסוים או לחלקת מלפפונים פרטית אינה שוות ערך לגשם שמשקה את כל הארץ ומחיה לא רק את התוצרת החקלאית אלא גם את כלל הצמחים, בני האדם ובעלי החיים.  

לגשם, לפי קרמר, יש גם חשיבות סביבתית שאסור להתעלם ממנה. כשאין גשם או כשיש יותר מדי גשם, המסר הוא שאנחנו מצויים במשבר אקלים עולמי. תנודות חדות במזג האוויר וחריגות בהתנהלות של הטבע הן הסימן לכך שעלינו לקבל על עצמנו אחריות על הבריאה ולדאוג לטבע ולאדמה שבהם אנחנו תלויים. 

מעבר לכל הסיבות הללו, קיימת גם הסיבה המוסרית-רוחנית. כפי שכבר צוין, הגשם ביהדות נועד לאשרר את דרכי העם – או לחלופין להתריע על אובדן הדרך. בהתאם לסיבה זו, קרמר מאמינה שתפילת הגשם חשובה השנה במיוחד, ונוגעת לכל אחד ואחת בחברה הישראלית, ללא קשר לזיקתם לדת. “עכשיו, יותר מתמיד, אנחנו צריכים להיזכר בחיבור זה לזה ובחיבור בינינו לבין הארץ”, היא מדגישה. “לצערי קיימת בארץ האשליה שיש את אנשי היהדות ויש את אנשי הסביבה, אבל כפי שהגשם יורד על כולם באותו האופן, כך לכולם יש את אותה האחריות לשמור על הטבע. כולנו חיים פה, ובשביל לשפר את המצב האקלימי ואת המצב החברתי, כולנו מחויבים להתגייס לעשיית טוב משותפת”. 

בסיכום דבריה קרמר חוזרת שוב לשירו של אבי קורן, ומזכירה גם את שתי השורות שחותמות את הפזמון: “את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים, ותן לנו לשוב ולראותו, יותר מזה אנחנו לא צריכים”. היא עצמה לא מצליחה שלא לקשור בין המילים לבין המציאות הנוכחית, שבה חטופים וחטופות עדיין נמצאים בשבי חמאס, ושבה חיילים וחיילות מסכנים את חייהם יום-יום בשדה הקרב. ובמציאות כזו, נדמה שלא יזיק שכולנו נרים עינינו לשמיים ונישא תפילה משותפת.