רק אחרי שהרב ש”י (שמעון יהודה) ויצמן השלים את לימודי ההסמכה לרבנות התחילו להתעורר אצלו שאלות: מה בעצם מתוך כל מה שלמד שייך למסורות של בני משפחתו וקהילותיהם, יוצאי כורדיסטן ומרוקו, כמו גם לקהילות ספרדיות נוספות? הוא החל להבין כי אף על פי שהוסמך לרבנות, למעשה לא נחשף בלימודיו לחלקים רבים בעולם הפסיקה היהודי, ובעיקר לעולם הפסיקה שפרח בארצות ערב והאסלאם.
“סיימתי את הלימודים והרגשתי חסר”, אומר ויצמן. “הייתי מוסמך לפסוק, אבל הכרתי רק את הפוסקים הבסיסיים – השולחן הערוך, הרמ”א, נושאי כליהם ושאר עמודי הפסיקה המרכזיים. לא נחשפתי לעולמם של רבנים שחיו לפני 100–150 שנה בארץ ישראל וארצות ערב והם לא היו לצערי חלק ממדף הפסיקה שהיה מצוי לפניי. התעניינתי אצל אבא שלי ואצל אחרים, קיימתי את הפסוק ‘שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ’, והתחלתי לחקור פוסקים ספרדים ואת ההקשרים של הפסיקה שלהם; לא רק מה הם פסקו אלא איך נראו חייהם, אילו מלחמות התרחשו בתקופתם, יחסם לציונות, להתבוללות ולאתגרי דורם. הרגשתי שזאת החובה שלי להעמיק בזה”.
מאז ובמשך העשור האחרון מלמד ויצמן על חכמי ספרד וצפון אפריקה במכינות, מדרשות ומסגרות חינוך נוספות, לצד עיסוקיו האחרים כרב מחתן וראש תחום שיתופי פעולה בארגון רבני צהר. הוא חיבר את ספר ההלכה “מנחת שי”, וכיום הוא מתגורר בקיבוץ בית רימון שבגליל התחתון. הוא נשוי לגתית ואב לחמישה. “אני מלמד על פסיקה ספרדית בהרבה מסגרות, אבל אני עדיין תלמיד. הרבה פעמים יושבים בקהל אנשים יוצאי הארצות שאני מדבר עליהם, והם מדייקים את הידע שלי תוך כדי השיעור וגם לאחריו. מפגשים מעין אלו יכולים לגרום לי להזיל דמעה. פגשתי תלמידות של הרבנית פרחה ששון סולימאן אשר שימשו אותה בזמן ששהתה באנגליה, אנשים שעמדו בבתי הדין מול הרב יוסף משאש וראו את פסיקתו הייחודית פנים אל פנים ועוד”.
אתה מרגיש שיש עלייה ברצון לדעת על ההיסטוריה של יהדות ספרד?
“כן, יש בעשור האחרון פריחה בידע הזה, שרק מתחיל להיחשף, ועדיין יש גם צמא גדול לדעת יותר. נדמה כי בעשורים אחרי קום המדינה, הציבור הכללי חשש מתפיסות עולם שונות ממה שמוכר לו. הייתה הרבה חשדנות, ואפשר גם להבין זאת. אבל ב”ה, הגענו לשלב שבו אפשר להתפנות ולהתבונן ביופי, בחן ובזוהר של כל עדה ועדה. איש איש על מכונו ורבותיו. מי שזוכה להעמיק בזה מגלה עולם נפלא ועשיר של פסקי הלכה, מנהגים, לחנים ומנהגים, הכול תחת שרביטם של גדולי עולם שהעמידו את התורה בכל חבל ארץ שבו הנהיגו את צאן מרעיתם באמת ובאמונה”.
“הפיצול בין ספרדים ואשכנזים הוא מעשה מכוון של הקב”ה”
לאחרונה צילם ויצמן סדרת וידיאו עבור ערוץ “משב”, שבה מוצגים רבנים ספרדים חשובים כמו חכם יוסף חיים זצ”ל, רבה של בגדאד המכונה “הבן איש חי”, מארי יוסף קאפח זצ”ל שעלה מצנעא שבתימן בשנת 1943, חכם כלפון משה הכהן זצ”ל, רבה הראשי של קהילת ג’רבה בתוניס בתחילת המאה ה-20 ואחרים. “אלה פרקים קצרים שנותנים טעימה, אבל אני מקווה שזה יעשה חשק להמשך”.
יש לך ביקורת על הפיצול שנוצר בין פסיקה אשכנזית ופסיקה ספרדית?
“אנחנו אנשים מאמינים, לפני הכול. הקב”ה מכוון את עולמו בדרכים נסתרות וחובתו להתחזק תמיד באמונה ובאהבה לה’ יתברך. משכך, אני קודם כול רואה את הפוטנציאל שהפיצול הזה יצר. יש למורנו הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל מאמר נפלא אשר נקרא ‘לשני בתי ישראל’. הוא כותב שהפיצול בין עולם הפסיקה הספרדי והאשכנזי הוא לא תקלה חלילה, אלא מעשה מכוון של הקב”ה כדי שנחזור ביום מן הימים להכיר את הכוחות הגנוזים והאדירים של עמנו. אני הקטן תלמידו של מרן הרב קוק בעניין הזה – בעיניי זו לא תקלה אלא ברכה. אני שואל תלמידים על אישים כמו הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה הראשון לציון מאז 1939 והרב הספרדי הראשון אחרי קום המדינה, והם אומרים לי ‘יש רחוב על שמו’, ‘יש בית ספר באותו שם’, אבל לא יודעים דבר על חייו או על פסיקותיו. עם זאת, זכינו לחיות בדור של תיקון. תלמידים ותלמידות רבים, שלי ושל אחרים, זוכים להכיר שורה ארוכה של גדולי ישראל; את פסקיהם, הנהגתם ושאר דברי תורתם המתוקים מדבש ונופת צופים. מהיכרות אני אומר: הצימאון הוא אדיר והמפגש עם תורתם של גדולי ישראל מעורר אהבה אדירה וחשק לדעת עוד”.
איך המיקום של בתי המדרש השפיע על הפסיקה
בעיניו של ויצמן, כדי להבין את ההבדלים בפסיקה צריך לחזור ולהבין את ההבדלים במיקום הפיזי של מוסדות הלימוד ביחס לקהילה. בארצות ערב, בתי המדרש שבהם התחנך דור העתיד של הרבנים היו בדרך כלל בתוך בתי הכנסת המקומיים, בשונה מבאירופה, שם בתי המדרש היו בדרך כלל מבנים גדולים ומפוארים מרוחקים מהקהילות ומבתי הכנסת. “לכאורה, מה זה משנה? העיקר שלומדים את הגמרא והכללים. אבל ההבדל הפיזי השפיע מאוד על אופי המפגש בין התורה והחיים. מאחר שבקהילות הספרדיות בתי המדרש היו בתוך בית הכנסת, לומדי התורה פגשו באופן קבוע את אנשי הקהילה וקשיי היומיום שלהם. הלימוד לא התקיים בעולם נפרד”.
וזה השפיע על ההבדלים בפסיקה הרבנית?
“מובן שהמודל שעליו אנו מדברים היה קיים גם ברחבי אירופה ובמקומות נוספים בעולם אבל רואים די בבירור שבארצות ערב, על פי רוב, הרבנים מעצם תפקידם ומעמדם היו מעורבים בחיי הקהילה והמשפחה, בבעיות היום-יום ובמשברים. היו נוהגים להתייעץ איתם בכל צומת. בני זוג שרבים – הולכים לרב. סכסוך כספי – הולכים לרב. הרבנים התמחו בכל תחומי החיים, ובספרים מוצאים תיעוד לשאלות משעשעות ולתשובות כמו ‘תתייחס בכבוד לאשתך’. זה הפך את הרב להרבה יותר מאשר סמכות הלכתית; הרבנים היו מנהיגים מקומיים, הם מי שעמדו על משמר הקהילה”.
זה משנה גם את הפסיקה ההלכתית עצמה, מבחינת דרגת ההחמרה?
“לא, אבל זה משנה את אופי התשובה. ניקח לדוגמה אדם שמגיע לרב עם שאלה הלכתית, ‘האם הסיר טרף או לא?’, והרב מסתכל בסיר ונותן תשובה אם מותר או אסור לאכול. כאן לכאורה מסתיים תפקידו. אבל רב שהוא חלק מהקהילה, גם אם החליט למשל שהסיר טרף, ייתן לשאלה מענה קהילתי, מתוך ההיכרות שלו עם הקשיים של כל אחד בבית. למשל, אם מי שהכינה את הסיר היא אישה אלמנה והוא מיועד להאכלת ילדיה, הרב ינסה בתשובתו לחבר בין החיים והתורה, ולתת לה מענה נוסף מעבר לתשובה ההלכתית. למשל: לדאוג לכך שבימים הקרובים בני הקהילה ידאגו להכין אוכל עבורה. כך נראית תורת חיים של ממש!”
“כל דמעותיי נתונות לך”
ויצמן משתף סיפור מילדותו. “גדלתי בשכונת מוסררה. ההורים שלי עבדו עד מאוחר ואני נשלחתי אל הרב בכל צוהריים, ‘כדי שלא תסתובב ברחובות’, כלשונה של אימא. מדובר היה במורו ורבו חכם יחיא שניאור זצ”ל אשר עלה ממרוקו ונקרא לשרת בקודש כרב השכונה. הוא היה תלמיד חבר לסידנא בבא סאלי, ר’ ישראל אבחצירא זצ”ל. ישבתי אצלו בסלון שעות ארוכות בזמן שאנשים רבים היו באים אליו לקבל ברכה ועצה טובה. אני זוכר עד כמה הוא היה מתחבר רגשית לכל שואל ושואלת. למשל הייתה אישה אחת שחזרה אליו פעם אחרי פעם, ושאלה ‘מה יהיה עליי כבוד הרב, למה אין לי ילדים?’. אחרי שהיא סיימה לדבר, הרב הרים את ראשו והבגדים שלו היו רטובים מדמעות ממש. הוא אמר לה כך: ‘דעי לך, בתי, שכל תפילותיי ודמעותיי נתונות לך’. היא יצאה ממנו בתחושה שלרב אכפת ממנה, היא קיבלה מענה. הינה, יש צדיק גדול אשר בוכה ומתפלל עבורה. הדבר חיזק אותה באמונה בה’ ובאהבת התורה. לימים, נפקדה ב”ה בבן זכר”.
היום זה לא נתפס כחלק מתפקידו של הרב?
“ב”ה, יש קהילות רבות שבהן מתקיים קשר מפליא ועמוק בין הרב לבני קהילתו. כן ירבו. אבל במחוזות שבהם אין רב ואין קהילה, כמעט כל מי שיש לו שאלה הלכתית יחפש בגוגל לפני שהוא יפנה אל דמות תורנית. הדבר מביא לידי כך שהרב עלול להפוך לדמות שעימה רק ‘מוודאים’ שהשואל אכן קיבל את המענה שחיפש, וזה דבר שלא יעלה על הדעת! לכן, חשוב כל כך להבין היטב מי השואל שלפניך, מה טיבו ומהו הקושי שלפניו ואת זה אפשר ללמוד כל כך יפה מחכמי ספרד לאורך הדורות אשר עשו זאת בטבעיות, ענווה וחן. כמובן, בהרבה שאלות ששואלים היום מקופלות גם שאלות אמוניות, והמענה צריך להיות מספק לא רק הלכתית אלא גם רגשית ואמונית. ממרחק קשה מאוד להבחין בכל מה שעומד על הפרק, והרב נדרש לרגישות יתרה בכל זה”.
מה עושים כדי שהקהל לא יירדם
הרב ויצמן מספר שההבדלים בין דרכי הלימוד באשכנז ובספרד השפיעו גם על אופן הכתיבה של פסיקות ההלכה. “כתיבת ההלכה הספרדית נוטה יותר למליצות ומשלים כדי להצליח לגעת בציבור הרחב, גם זה שבקושי מכיר את המצוות. כשפותחים למשל את ספר ההלכה המכונן של מרן הבן איש חי מרגישים מייד שלפנינו ספר שכל אדם יכול לפתוח וללמוד בו. כל שיעור מתחיל בדרשה – לא בהלכה. זה קורה כי הרב לא רק מלמד הלכה וגמרא, אלא לפני הכול דואג לחבר את השיעור לקהל הרחב – הלב לפני השכל. זו אומנות של ממש. מלאכת מחשבת של פוסקי ומלמדי התורה”.
הוא משתף בסיפור: בזמן לימודיו, לפני שקיבל הסמכה, הוא הוזמן להעביר שיעור בשבת, וחשב ללמד סוגיה ולפרוש את השיטות השונות של הפוסקים. “הכנתי הרבה חומר, אבל לכל אורך ההרצאה השתררה דממה מוחלטת. אחרי 20 דקות מישהו הצביע ושאל, ‘כבוד הרב, יש לך אולי סיפור?’ לא ידעתי שמביאים אותי כדי לספר סיפורים, אבל הם אמרו לי, ‘תספר סיפור, ואנחנו נתעורר’. עזבתי את הדפים שלי, סיפרתי סיפור, והעיניים התחילו להתעורר – הם התחילו להקשיב. זאת הייתה הטירונות שלי. מאז השיעורים שלי השתנו מקצה לקצה. רואים את זה בשיעורים של רבנים שהיו דורשים לרבבות כמו מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל – לצד ההלכה, הם דיברו גם הרבה על תורה ומוסר. ככל שנפתח את ההכשרה לפי הצרכים של הקהילה שלפנינו, גם מלמדי התורה יוכלו להתפתח בכיוון הזה. בידינו ללמוד זאת מגדולי רבותינו אשר מאירים לנו את הדרך”.
יש לך ביקורת על הפסיקה האשכנזית שמובילה כיוון מנותק יחסית מהקהילה?
“חלילה וחס. אי אפשר לומר ‘הפסיקה האשכנזית מנותקת’, ממש לא! גם באירופה היו בתי מדרש קטנים ומקומיים, וגם שם היו פוסקים שהיו מעורבים בצרות היום-יום. זאת, גם אם כמאפיין רחב בתי כנסת היו בדרך כלל נפרדים מבתי המדרש. זה לא בהכרח טוב או רע – שתי השיטות טובות ואי אפשר להסתפק באחת מהן, התברכנו בשוני. צריך ללמוד ולהעמיק באותה מידה בתורת פוסקי אשכנז באורחות חייהם ובפסקיהם – זה אוצר בלום אשר טומן בתוכו פסקי הלכה מכוננים, שיטת לימוד, הנהגות, מוסר ודרך ארץ”.
איך מרן חכם עובדיה יוסף זצ”ל הגיב למסורתיות?
אתה רואה קשר בין תופעת המסורתיות בחברה הספרדית ובין ההכלה שמאפיינת את הפסיקה הספרדית?
“אני לא חושב שהדרך הספרדית יותר מכילה. באופן כללי אני נגד לחלק ציונים – ועמך כולם צדיקים! יש ללמד וללמוד מהיופי של כל עדה וקהילה, בענווה ובאהבה. מסורתיות לענ”ד היא תופעת חילון שבה יהודים שלא שומרים את כל עולם המצוות, ובכל זאת המצוות והמנהגים יקרים להם עד מאוד. הם לא יוותרו על הקשר הזה בינם לבין ריבונו של עולם בעד שום הון שבעולם. ‘דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום’ – אנחנו רוצים ושואפים לכך שכל עם ישראל ישמור את התורה בשלמותה, מתוך אהבה ובחירה בה’ יתברך ובמצוותיו. כשרואים איך הגיבו רבנים לחילון לאורך ההיסטוריה, מוצאים שהיו כאלה שנבהלו וסגרו דלתות, בעוד אחרים ניסו לקרב ולשמר, גם אם המגמות לא היו לרוחם. העמדות המחמירות לא באו בחלל ריק – הרבנים בכל אתר ואתר עמדו על משמר הדת וגדרו גדרות היכן שראו לנכון. ב”ה אני אישית מאוד מתחבר אל תורתו ותפיסתו של מרן חכם עובדיה יוסף זצ”ל, ששאלו אותו איך אפשר לקבל את זה שיהודי עושה קידוש ונוסע בשבת: ‘וכי יש שמירת שבת לחצאין?!’ – הרי השבת נדרש לשמריה בכל פרטיה ודקדוקיה ומה מועיל ששומרים רק חלק? והוא משיב כי יש יהודים שמקיימים רק זכור ולא שמור ומשבח אותם על ההשתדלות שלהם במה שהם יכולים. הוא בחר להסתכל על ה’זכור’ שהם מקיימים וגזר מכך גם דברים הלכתיים ומעשיים. אני הקטן אוחז בשולי גלימתו”.
“הכוח שנוצר בעזה יתפשט לכל הארץ”
ויצמן לחם עד לא מזמן בעזה במשך שלושה חודשים וחצי וכחודש וחצי בגבול הצפון. הוא צפוי לחזור לשירות נוסף בקרוב. הלחימה שכנעה אותו עוד יותר בצורך באחדות בעם ישראל. “שישה חיילים בגדוד שלי נפלו, ועוד עשרות בחטיבה. אין אדם אחד בינינו שלא חוזר מהמלחמה הזאת שונה. ערב המלחמה היו בינינו ויכוחים ומחלוקות, אבל ברגע שפרץ ה-7 באוקטובר התייצבנו כולנו ונלחמנו כתף אל כתף. יש לנו אויב משותף ואנחנו נדע לצמוח כעם מתוך השבר הזה. כך, למול השכול והכאב הרבים שיש בכל עבר צריך רק לפקוח את העיניים כדי לראות את כמות הגבורה, העוז וההתנדבות שיש בכל פינה. אשרינו ומה טוב חלקנו”.
הלחימה הפכה אותנו מאוחדים?
“המלחמה גילתה לנו את העוצמות שלנו. היא גילתה לנו שהמשותף בינינו גדול ממה שאנחנו חושבים. כשנלחמים שכם אל שכם מגלים שמעבר לתגיות – מתנחל, תל אביבי, פריפריה, עולה חדש – יש אנשים שכיף לדבר איתם, שהופכים לפעמים להיות ממש חברים שלך. כשהיינו בתוך עזה הרגשנו שהשיח הפוליטי מחוץ לצבא מנותק. אני מאמין שהכוח שנוצר שם, של 300 אלף החיילים, ימשיך ויתפשט החוצה. ראינו גם את הנתינה האדירה; אנשים שנתנו מזמנם וכספם, אירחו אותנו בבתים שלהם, נתנו אוכל ומקלחת, חלקם עדיין מתקשרים אלינו לשאול מה שלומנו”.
אז השתנינו?
“אני חושב שלא נהיה מוכנים לקבל את מה שהיה לפני. אני, כמו רבים, לא מאמין שפילוג יכול להיות תוכנית עבודה. מצד שני, אחדות לא יכולה להיות סיסמה בלבד – אלא תוכנית פעולה של ממש. בלחימה פגשתי את האנשים הכי שונים ממני, ועל אף חילוקי הדעות הם האחים שלי, של כולנו. צריך לבחור במשותף ולא במפריד – וזה לא אומר לטשטש את הדעה שלנו. את הוויכוחים צריך להפוך לדיונים, למחשבה איך למצוא את המשותף למרות השוני. אנחנו צריכים להתווכח בצורה שלא תפרק אותנו, מתוך ענווה גדולה ותפילה שהקב”ה יאיר דרכנו ולבבנו במאמץ הזה”.
והשאיפה לאחדות מתחברת גם לעשייה שלך בארגון צהר?
“אני איש של חיבורים. כמנהל אגף שיתופי פעולה בארגון צהר, אני מחבר את פעילות הארגון לכמה שיותר גופים וארגונים. אנחנו פועלים מול מועדונים לגיל השלישי, מפונים בבתי מלון, סטודנטים, חברות הייטק ועוד. אני מאמין באנשים ומתחבר לאנשים, וכשמחפשים את המשותף מתוך אהבה עמוקה וכנה לכל אדם ולכל נברא אפשר לעשות הרבה. המשותף לאנשים שחפצים בהפצת טוב הוא הרבה יותר גדול ממה שאנחנו חושבים”.