מילים עתיקות במציאות חדשה
בשנה האחרונה הוציא הרוש יצירה מוזיקלית לרשת. לכאורה, זוהי פעולה שגרתית מאוד בחייו של מוזיקאי, אבל השיר הזה, “קינת בארי”, נשמע שונה. לא רק בגלל צלילי הקמנצ’ה, אלא גם בשל המנגינה עצמה: נעימה מרוקאית מסורתית לפיוט הקינה העתיק “גרושים מבית תענוגיהם”, שאותו שרים בתפילות תשעה באב בקהילות רבות מארצות האסלאם – מהודו במזרח ועד פורטוגל במערב. גם בכתיבת המילים של השיר שמר הרוש על השפה הקלאסית של הפיוט – הגדושה רמיזות למדרש ולתורת הסוד.
הבחירה שלו לעבד את השבעה באוקטובר דרך פיוט אינה מקרית. זה לא הפיוט הראשון שהוא כותב, וגם בעבר הלחין מנגינה חדשה לפיוט עתיק. בבית הספר “כולנא”, הרוש עוסק רבות בלימוד ובכתיבה של פיוטים.
בוא נתחיל מההתחלה: מה זה פיוט?
“ההגדרה לפיוט מורכבת משלושה אלמנטים: ראשית, הוא נכתב לריטואל או לטקס, למשל תפילה, כניסה לחג או לשבת, תיקון חצות; שנית, לפיוט יש מוזיקליות, קצב ומשקל, שמעצימים את הרגש שהוא מביע. למשל, ‘לך אלי תשוקתי’ מכניס אותנו טיפה מהורהרים ליום כיפור, ואילו ‘אל נורא עלילה’ ממש מכניס אותנו לקצב של האקסטזה של סוף הצום. האלמנט השלישי של הפיוט הוא הפואטיקה, המילים, הלקוחות ממקורות יהודיים עתיקים, כמו המקרא, המדרש או תורת הסוד. ההקשר הריטואלי והמוזיקליות של הפיוט מגייסים את הטקסט העתיק לפרש את המציאות בעיניים חדשות”.
אם ככה, אתה מציב תנאי ראשון כמעט בלתי אפשרי. הריטואלים שלנו עתיקים וסידור התפילה חתום, לא?
“זו שאלה מאוד מסקרנת, וכולנו נתקלנו בה בט’ באב האחרון, כי הרגשנו שאנחנו צריכים קינות חדשות לתאר את השבר. הרבה פעמים, מה שפותח את סידור התפילה לטקסטים חדשים הם מאורעות דרמטיים, והתחושה שהמילים שהיו בו עד עכשיו לא מספקות את מה שאנחנו רוצים להגיד. זו תופעה חריגה, היא לא קורית הרבה, אבל בשינויים מאוד קיצוניים זה יכול לקרות, אנחנו יכולים לחוות איזושהי דינמיות בתפילה”.
האם אתה לא מצמצם את הקהל הרלוונטי כשאתה מדבר על “תפילה”, שהיא מונח דתי?
“תפילות לא נמצאות רק בסידור. לתחושתי, הצורך להתפלל הוא חלק מלהיות בן אדם, לא משנה אם אתה דתי או לא. בעולם שלנו יש המון אנשים שלא מרגישים נוח בבית הכנסת, והם מוצאים תפילה במקומות אחרים. אני מרגיש את זה גם בהופעות שלנו. אני מתייחס אליהן כאילו אנחנו מגיעים לסוג של תפילה. היא קצת שונה, יש לה את החוקיות שלה, אבל בשורש, היא באה לענות על הצורך הזה של כל אדם – למלל לעצמו את המציאות, את הבקשות שלו, את הכאבים שלו ואת התקוות שלו”.
לפיוט יש לא מעט כללים. אתה לא מרגיש לפעמים שזה מגביל את היצירה שלך?
“לכל יצירה יש מסגרת. למשל, הבחירה אילו צלילים אני רוצה לנגן היא מסגרת של היצירה, שבלעדיה אני נתקע בתוך משהו אמורפי, שאין לו צורה כלל. הרגש הספונטני הראשוני של יצירה תמיד נוצק בסוף לתוך איזשהו סד. פעם היו מגיעים אליי מוזיקאים קלאסיים ללמוד אלתור. אם הייתי נותן להם סולם שלם לאלתר עליו, הם לא היו יודעים מה לעשות. לעומת זאת, כשנתתי הוראות מדויקות יותר – “תאלתר על ארבעת הצלילים הראשונים של סולם המינור בארבע תיבות” – פתאום האלתור היה מצליח. אולי זו באמת תפיסה מאוד מסורתית של הדבר, אבל לדעתי הרבה פעמים המסגרת היא המנוע הכי יצירתי שיש. המסגרת היא הדבר שבתוכו החופש קורה”.
אבל בשירה אתה בעצם צריך למסגר רגשות, וזה פוגע בכל העניין, לא?
“בכתיבת שיר יש איזה רגש ספונטני שמתפרץ, אבל לרגש הזה יש הרבה רבדים. אם אני אכניס אליו סדר זה לכאורה מגביל אותו, אבל אז אני צריך להחליט מהו המרכז ועל מה אני יכול לוותר. זו צורה של זיקוק של האמירה שלי. ככה, אצלי ככותב פתאום מתבהר מה חשוב בתוך הטקסט הזה, מהם העומקים שלו. במובן הזה זו אולי הפעולה הכי יצירתית – להצליח להגיד במינימום מילים את הרגש הכי גדול שאתה חווה”.
אומרים שליצירה יש כוח מרפא. אתה מסכים עם זה?
“בהחלט. השנה, לדוגמה, כולנו עברנו תהליך של ריפוי. אני, בשלבים הראשונים, הייתי באלם מוחלט. לקח זמן עד שפתאום המציאות התגבשה לתוך מילים, לתוך משקל, לתוך חריזה. פעם אמר לי שזה מאוד טבעי שכשהמציאות מתפרקת לכתוב במשקל ובחריזה. כאילו אתה מסדר מחדש את המציאות שהתפרקה באותיות שמתחרזות וממושקלות. זה מכניס סדר”.
מילים קדומות שמנסחות עתיד
אמרת שזו תפיסה מסורתית. מהו הקשר, לדעתך, בין מסורת לבין מסגרת?
“המסורת היא ההקשר שאני קורא דרכו את המציאות, וכך היא מאפשרת לי מחשבה. הרבה פעמים כשאנחנו נעקרים לחלוטין מכל מסגרת, או כשהמסגרת מאוד מופשטת, משהו קצת נשפך ונהיה חסר צורה. זה יכול להיות גם יפה, אני לא אומר שלא. אבל המסורת גורסת שדווקא בתוך המסגרת החופש הוא אין-סופי. אני חווה את זה גם ברמה הדתית, וגם ברמה האומנותית”.
איזה תפקיד יש לדעתך למסורת בחיים שלנו היום? מה היא יכולה לתת לנו?
“המושג מסורת הוא מורכב; אפילו הייתי אומר שיש במסורת פרדוקס מובנה, שהוא גם הברכה שבה: מצד אחד אני חייב להיות נאמן לחוקים ולמבנה. אני לא יכול לשנות יותר מדי, כי אז אני בוגד בדבר שקיבלתי. מצד שני אני מחויב למסור את זה, וכדי למסור את זה אני חייב לנסח את זה בצורה שהדברים יתיישבו למקבלי המסר על הלב. זה איזון מאוד מאוד עדין. זו גם הברכה של המסורת, כי זה מאפשר לנו לתת לדורות הקודמים לדבר דרכנו. אני מאמין שלפיוט יש תפקיד חשוב ביכולת לתווך את החיבור של עבר ועתיד. יש לו רגל אחת נטועה חזק בעבר, והוא גם אחד המנסחים הגדולים של העתיד שלנו. אני אומנם הולך לטקסטים עתיקים, או לתפיסות עולם עתיקות, אבל המציאות היא מציאות חדשה, והקריאה הזו, שהמסורת עושה למציאות, היא קריאה שמעולם לא הייתה קודם לכן”.
וזו הסיבה לתחייה של הפיוט שאנחנו רואים ביצירה הישראלית העכשווית?
“אנחנו אכן רואים שהתרבות הישראלית הולכת וחוזרת לזה בכל מיני אופנים. אפשר לראות פתאום אומנים שמשתמשים גם במקרא ומייצרים דרכו קריאות במציאות שלנו. אני חושב שזה משהו שיכול לעזור לנו לייצר שלום בין הקרעים הגדולים שיש בחברה הישראלית וגם בנפש שלנו פנימה, בין עבר לעתיד, בין מסורת לחידוש, בין מקרא לבשורות חדשות שצומחות. יש בזה משהו מאוד מחבר. לכן, גם כל כך חשוב לי לחדש את עולם הפיוט; לא רק כמסורת שנכתבה בעבר, אלא כמסורת שהולכת ונכתבת. אבל בשביל זה הפיוט דורש מאיתנו להיות בני בית בתוך המסורת של מקרא ומדרש. בגלל זה אני מרגיש שזה ממש ענף בעבודת ה’. אני מרגיש שהתורה היא האופן שבו הקב”ה מדבר איתנו, זה מגיע מלמעלה למטה, והפיוט הוא הדרך להפוך את התורה לשירה. להחזיר את הפנייה למעלה”.