בצוהרי יום ראשון יכלו בני משפחת נחמן, משפחה יהודית מיוחסת באלכסנדריה של המאה ה-20, לצפות במשחקי קריקט במועדון ה"ספורטינג" היוקרתי שסייעו בהקמתו, ובערב לשוב לביתם המקפיד על קלה כחמורה. במטבח נהנו ממרק מלוחייה ירוקה, במיה מצרית קלאסית ודגי לוקוס טריים, וגם מבורקס אלכסנדרוני עם השפעה איטלקית וספרדית של גבינות קשות וטעימות. זהו סיפורה של אלכסנדריה – העיר שנוסדה על ידי אלכסנדר מוקדון והעניקה ליהודים בית במשך למעלה מ-2,000 שנה.
תלמי גילה מהר מאוד שהיהודים הם חיילים נאמנים ואנשי מנהל מעולים. הוא שחרר את השבויים וגייס אותם לצבאו
הנס האלכסנדרוני: אגדת תרגום התורה ליוונית
ההתיישבות היהודית באלכסנדריה החלה עם ייסוד העיר בשנת 332 לפנה"ס. המייסד, אלכסנדר מוקדון, שחיפש אוכלוסייה נאמנה ומשכילה, הזמין את היהודים להגיע ולגור בה והעניק להם מעמד של "איזופוליטיאה" – שוויון זכויות מלא ליוונים, מה שהיה תמריץ אדיר להגירה מרצון של סוחרים ובעלי מלאכה מיהודה.
הזמנה מלכותית זו הפכה את העיר למרכז התרבותי הגדול של העת העתיקה. ליהודים הוקצה רובע מגורים נפרד כדי שיוכלו לשמור על חוקי הטוהרה והתזונה שלהם מבלי להתערבב יתר על המידה באוכלוסייה הפגאנית. לאחר מות אלכסנדר, קצינו תלמי הראשון השתלט על מצרים והקים שושלת הלניסטית ששלטה בה במשך כ-300 שנה, עד ימיה של קליאופטרה האחרונה. תקופת בית תלמי היא "תור הזהב" הראשון והמעצב ביותר של יהדות אלכסנדריה.
תלמי הראשון, מייסד השושלת, ביסס את הקהילה בפועל: לאחר שכבש את ירושלים רבים מהיהודים הגיעו לאלכסנדריה כשבויי מלחמה. אולם, תלמי גילה מהר מאוד שהיהודים הם חיילים נאמנים ואנשי מנהל מעולים. הוא שחרר את השבויים, גייס אותם לצבאו כשכירי חרב והציב אותם במצודות אסטרטגיות. בעקבות הביטחון הכלכלי והזכויות שהעניק להם, החל גל של הגירה מרצון של משפחות שלמות מיהודה, שראו באלכסנדריה של בית תלמי מקום של שגשוג וחופש.
לפי האגדה הידועה, המלך תלמי השני (פילדלפוס), שהיה חובב ספרים מושבע ורצה להעשיר את הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, ביקש לתרגם את התורה ליוונית. הוא הזמין 72 זקנים מירושלים אל האי פארוס שבאלכסנדריה, שם התקיים המפגש המכונן בין חוכמת ישראל לתרבות יוון. לפי התיעוד ב"איגרת אריסטיאס", התרגום לווה ב"נס הבידוד": 72 החכמים שוכנו באי שבו שכן המגדלור של אלכסנדריה, שם בודד כל אחד מהם בחדרו כדי למנוע השפעה הדדית ולהבטיח תרגום אמין. האגדה מספרת כי למרות הבידוד המוחלט, כל המתרגמים הוציאו תחת ידם נוסח יווני זהה לחלוטין, אירוע שנתפס כהוכחה להשראה משמיים.
כאן גם צמחה במאה ה-1 לספירה הפילוסופיה של פילון האלכסנדרוני. פילון הגיע ממשפחה עשירה ובעלת השפעה גדולה, הוא נחשב לאבי הפילוסופיה היהודית וניסה לשלב בין חוכמת יוון לתורת משה. פילון היה בין המפיצים של מיתוס "תרגום השבעים" וחגג את ההתקבלות היוונית של התורה.
החזן נאלץ להניף צעיף לבן גדול כדי שהקהל העצום ידע מתי לענות "אמן"
צעיף בבית הכנסת הגדול: עיר של שישים ריבוא
תחת בית תלמי, היהודים באלכסנדריה נהנו מניהול עצמי. בראש הקהילה עמד אֶתְנַארְכִיס (ראש העם) או מועצת זקנים (גרוסיה), שהייתה לה סמכות שיפוטית ודתית. המלכים התלמיים אף תרמו כספים ומתנות לבתי הכנסת בעיר ולירושלים.
עדות מרתקת למעמדה של הקהילה היהודית במצרים הייתה הקמת "מקדש חוניו" – מקדש יהודי שהוקם בצפון מצרים באישורו של המלך תלמי השישי. המבנה שימש מעין אלטרנטיבה דתית לירושלים בזמן שזו נפלה לידי הסלאוקים, והוא סימל את הביטחון העצמי האדיר של יהודי מצרים בעידן ההלניסטי.
באותם ימים, הייתה זו הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם העתיק מחוץ ליהודה. במקורות חז"ל מציינים את בית הכנסת העצום והמפואר "הדיופלוסטון" – שהיה בנוי כבזיליקה עצומה עם שורות כפולות של עמודים ונכחו בו כ"שישים ריבוא" (600,000) אנשים. קולו של החזן שעמד על בימת העץ במרכז לא יכול היה להגיע לאוזני מי שישבו בקצוות המרוחקים, ולכן הוא נאלץ להניף צעיף לבן גדול כדי שהקהל ידע מתי לענות "אמן". בגמרא כתבו עליו: "מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריה, לא ראה כבודם של ישראל מימיו".
חורבן ראשון ותחייה תחת חצי הסהר
אך תור הזהב הזה נגדע בחורבן ראשון בשנת 117 לספירה, בעקבות "מרד התפוצות" שבו יהודי התפוצות, בעיקר במצרים, לוב וקפריסין, התקוממו נגד האימפריה הרומית והאוכלוסייה היוונית המקומית, על רקע מתחים דתיים ואפליה. באלכסנדריה המרד הפך למלחמת אזרחים עקובה מדם שהסתיימה בדיכוי רומי אכזרי, טבח רב-ממדי וחורבנו המוחלט של הבית הכנסת "הדיופלוסטון" – אירוע שחיסל את הדומיננטיות היהודית בעיר למאות שנים, ובעקבותיו הקהילה כמעט נמחקה.
כאלף שנות שלטון יווני-רומי במצרים הסתיימו עם הכיבוש המוסלמי של אלכסנדריה שהושלם בשנת 641 לספירה על ידי המצביא עמר אבן אל-עאץ. למרות שהבירה הועברה לפוסטאט (קהיר), אלכסנדריה ביססה את מעמדה כ"שער של מצרים". יהודים הגיעו לעיר מאזורים פחות יציבים בצפון אפריקה וארץ ישראל, כי היא הייתה צומת המסחר הימי המרכזי בין אירופה לבין המזרח ונחשבה לעיר מוגנת יותר עם שלטון מרכזי חזק, שבה אפשר לנהל עסקי יצוא ויבוא של תבלינים, בדים ומשי.
עבור הקהילה היהודית, הכיבוש המוסלמי הביא לסיום תקופה של רדיפות דתיות קשות מצד הביזנטים ותחילתה של יציבות יחסית. תחת מעמד ה"ד'ימי" (בני חסות) זכו היהודים לחופש פולחן ולביטחון אישי בתמורה לתשלום מס, ואף הורשו רשמית להישאר בעיר ולשקם את מוסדותיהם. ככל שאלכסנדריה התבססה כמרכז סחר, השתלבו בה היהודים כגורם מקשר ודו-לשוני בנתיבי המסחר הימי עם הודו והמערב, מה שהוביל לשגשוג כלכלי ורוחני שנמשך דורות.
הרמב"ם והמלחמה על הזהות
הקהילה אומנם הפכה לאחת העשירות והמשפיעות בעולם המוסלמי, אך מבחינה רוחנית היא נחלשה והתפצלה. במהלך ימי הביניים היא נחלשה מבחינה רוחנית והושפעה ממנהגים קראיים ומוסלמיים שערערו את המסורת הרבנית.
בשנת 1166 נחת בעיר רבי משה בן מימון, הרמב"ם, ומצא קהילה "מבולבלת" הדורשת שיקום דתי דחוף. הוא חתם על "תקנות אלכסנדריה" המפורסמות, נלחם במנהגים כמו הימנעות מטבילה במקווה או שטיפת רגליים מוסלמית לפני התפילה, והנהיג את המנהג הבבלי של קריאת התורה במחזור שנתי. באחת מאיגרותיו כתב הרמב"ם "והשתדלתי בכל כוחי עד שהחזרתים למוטב". למרות ששהה בה זמן קצר, חותמו של הרמב"ם עיצב מחדש את עמוד השדרה ההלכתי של יהודי העיר לדורות.
תחת השלטון הממלוכי והעות'מאני המאוחר איבדה אלכסנדריה את מעמדה כמרכז סחר עולמי והפכה לעיירת נמל קטנה ומוזנחת. עם דעיכתה הכלכלית של העיר, הקהילה היהודית התכווצה משמעותית, ורבים מבניה עברו לקהיר או לקהילות אחרות באגן הים התיכון. הקיפאון הזה נמשך מאות שנים, עד שהרוח החדשה של המודרנה החלה לנשב במצרים.
הברון פליקס דה-מנשה אירח את הרב קוק והרב עוזיאל בארמונו וסייע ברכישת קרקעות בתל אביב ובשרון
פיוטים, אום כולתום, אופרה איטלקית ושאנסונים צרפתיים
התחייה האמיתית של אלכסנדריה הגיעה במאה ה-19 תחת שלטונו של מוחמד עלי פאשה. אלכסנדריה עברה תהליך מואץ של מודרניזציה עם פתיחת תעלת סואץ (1869), הפכה לעיר אירופית לכל דבר ומשכה אליה יהודים שחיפשו עושר וקריירה.
באלכסנדריה של המאה ה-20, השבת התחילה עם ריח המלוחייה המצרית והסתיימה בכוס תה אנגלית במועדון הספורטינג. זה היה כור היתוך נדיר: אשכנזים שברחו מהפוגרומים ברוסיה פגשו ספרדים שהגיעו מטורקיה ומיוון. צרפתית הייתה שפת היומיום של המעמד הבינוני והגבוה. הקהילה הייתה רב-לשונית – דיברו איטלקית, אנגלית, לאדינו וערבית בבת אחת. בבית הספר היהודי למדו בצרפתית, אבל בבית הכנסת "אליהו הנביא" – מהגדולים והמפוארים במזרח התיכון שכלל יותר מ-700 מושבים ועמודי שיש איטלקי – התפללו כולם בעברית.
משפחות כמו משפחת הבנקאים מאוסטריה דה-מנשה הקימו ארמונות פאר ומוסדות צדקה. הברון פליקס דה-מנשה, בנקאי מעונב שחלם בצרפתית וחי כאירופי לכל דבר, היה חבר בוועד הצירים הציוני, אירח ב-1921 את הרב קוק והרב עוזיאל בארמונו וסייע ברכישת קרקעות בתל אביב ובשרון. הוא גם היה זה שהקים את בית הספר היהודי המודרני בעיר.
בין 1850 ל-1948 הקהילה הכפילה את עצמה פי עשרה וצמחה מ-4,000 ל-40,000 איש. בית החולים היהודי שהוקם באלכסנדריה היה הטוב ביותר במזרח התיכון, והוקמו גם מוסדות חינוך מתקדמים. היהודים עברו לאלכסנדריה כי היא הציעה שילוב נדיר: חופש דת יחסי, קרבה לארץ ישראל וכלכלה פורחת. בני הקהילה האזינו לשילוב מוזיקלי יוצא דופן, מצד אחד שירי אום כולתום ועבד אל-חלים חאפז המצריים, ומצד שני אופרות איטלקיות ושאנסונים צרפתיים. זה היה פסקול של קהילה שחיה בין קהיר לפריז. אלכסנדריה של אותם ימים הייתה המקום שבו יהודי יכול היה להיות גם בנקאי בינלאומי וגם תלמיד חכמים, לדבר צרפתית בבוקר ולהתפלל בעברית בערב.
כשהטנקים של רומל הנאצי היו במרחק שעת נסיעה מהעיר, יהודי אלכסנדריה התכנסו לתפילה שקרעה את השמיים
נהגי הפרדות ונס אליהו הנביא
אלכסנדריה הייתה גם בסיס לגבורה ציונית. ב-1915, במחנות הפליטים גאבאר ומפרוזה שהקימו הבריטים למגורשי ארץ ישראל, נפגשו זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור. שם, בין חולות הנמל, הם הקימו את "גדוד נהגי הפרדות" – ערש הולדתו של צבא ההגנה לישראל, שמתנדביו הראשונים היו יהודי אלכסנדריה, שהתאמנו בחולות העיר עם מגן דוד על זרועם, כהכנה לקרב בגליפולי.
שנים מאוחר יותר, במלחמת העולם השנייה, כשהטנקים של רומל הנאצי היו במרחק שעת נסיעה מהעיר, הקהילה נתקפה חרדה. מסופר שיהודי העיר התכנסו בבית הכנסת "אליהו הנביא" לתפילה המונית שקרעה את השמיים. לפי אגדה מקומית, באותו לילה נראה אור מסתורי בוקע מהחלונות, למרות שהעיר הייתה תחת האפלה. לאחר הניצחון הבריטי באל-עלמיין ב-1942, יהודי העיר ראו בכך נס גלוי שקרה בזכות התפילות בבית הכנסת העתיק, וחגגו את מה שכינו "הנס של אלכסנדריה".
צילום: ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל
אורזים מזוודה בדרך לישראל
לאחר הקמת המדינה ב-1948 והמהפכה של נאצר ב-1952, האווירה השתנתה. "פרשת עסק הביש" בשנת 1954 ומלחמת סיני (1956) גרמו לממשלה להכריז על היהודים כ"אויבי המדינה". רכושם הולאם, חשבונות הבנק שלהם הוקפאו, בתי עסק נסגרו, והם נאלצו לעזוב עם מזוודה אחת בלבד וסכום כסף מזערי.
הקהילה שהתפזרה הותירה חותם בישראל, מסופרות ידועות כעדה אהרוני שהקדישה את חייה לתיעוד הקהילה וז'קלין כהנוב שטבעה את מושג ה"לבנטיניות", הסופר והמחזאי יצחק גורמזאנו גורן, דרך דמויות בתרבות הישראלית כלילית נגר, ועד "האיש שלנו בדמשק", אלי כהן.
כיום נותרו בעיר פחות מעשרה יהודים. בית הכנסת "אליהו הנביא" שופץ לאחרונה על ידי ממשלת מצרים כאתר מורשת, אך ספסליו ריקים. מורשת הקהילה המפוארת הזו נמצאת כיום בישראל – בסיפורים, במנהגים ובמטבח של יוצאי אלכסנדריה, הממשיכים לשזור את הפסיפס המרהיב הזה בתוך החברה הישראלית.
תמונה ראשית: בית הכנסת "אליהו הנביא" באלכסנדריה. צילום: רולנד אונגר. ויקיפדיה