אלג’יריה היא מדינה עצומה בגודלה – הגדולה ביותר באפריקה – ומגוונת מאוד בנופיה: היא מקיפה את מדבריות הסהרה הצחיחים, את הרי האטלס המושלגים ואת ערי מישור החוף הסואנות. בעבר שכנה בה אחת הקהילות היהודיות הגדולות בארצות האסלאם, שמנתה בשיאה כ-130,000 יהודים, אך בשנות ה-60, לאחר שאלג’יריה הפכה לעצמאית, כמעט כל היהודים באלג’יריה היגרו לצרפת ולישראל. אז מתי החלו להתיישב יהודים באלג’יריה ומה נותר כיום מהמורשת היהודית שם?
המנהיגה הלוחמת היהודייה (אולי)
יהודים התגוררו באלג’יריה מאז העת העתיקה, יש הטוענים עוד לפני הספירה, כשסוחרים יהודים הגיעו אליה באוניות מסחר פיניקיות; ייתכן שחלקם אפילו סיפקו סחורות לשלמה המלך. הממצאים הארכיאולוגיים הברורים הראשונים – כמו שרידי קברים ובתי כנסת – מעידים על קיומה של קהילה יהודית לפחות החל מהמאות הראשונות לספירה. הקהילה היהודית גדלה עוד יותר במאה ה-6, כאשר החלו להימלט לאלג’יר רבים מיהודי ספרד, בעקבות רדיפת היהודים הספרדים על ידי שליטי ספרד הוויזיגותים הקתולים שדרשו מהם לבחור בין התנצרות לגירוש.
במאה ה-7 כבשו מוסלמים את אלג’יריה יחד עם כל המגרב. מי שנאבקו בהם היו בין השאר הברברים, שהונהגו על ידי מלכתם האגדית, שכונתה “אל-כהינה”, כלומר נביאה, והייתה ילידת אחד השבטים הברברים בהרי האטלס. לפי חלק מהמסורות היא הייתה יהודייה, או ששבטה התגייר, אך לפי ממצאים אחרים היא דווקא התאכזרה ליהודים ונמצאה קינה יהודית על הסבל שגרמה להם. אל-כהינה הנהיגה את הצבא הברברי במשך כמה שנים, אך בסופו של דבר נחלו גם הברברים תבוסה בפני הכיבוש המוסלמי.
חשבו שאוניות הפליטים הן אוניות מלחמה
תחת השלטון המוסלמי היו היהודים במעמד של “ד’ימה”, בני חסות, כמו בכל ארצות האסלאם. הם יכלו לשמור על דתם אבל היו נתונים לשורה של הגבלות, כמו מס גולגולת שנתי. ואולם, אף על פי שבני החסות זכאים להגנה וביטחון לפי חוקי האסלאם, בפועל היחס ליהודים לא היה יציב, ובעוד חלק מהשליטים גילו כלפיהם סובלנות ופתיחות, אחרים הסיתו נגדם ולא פעם הם היו נתונים לרדיפות ולפרעות.
אחת הקהילות היהודיות ששיגשגו בתקופה האסלאמית הייתה מצודת בני חמאד, שהייתה עיר הבירה של שושלת בני חמאד במאה ה-11 וכיום שרידיה הם אתר מורשת עולמית. שניים מהרבנים הגדולים שנולדו ופעלו בה היו הרי”ף, רבי יצחק בן יעקב אלפסי, מגדולי פוסקי ההלכה מדור הראשונים, שבהמשך עבר ללמוד בישיבת קירואן בתוניס, והמילונאי רבי שלמה אבן פַּרחוֹן, שמאוחר יותר עבר לאיטליה והפיץ שם את תורת הבלשנות העברית של יהודי ספרד.
עקב פרעות קנ”א בשנת 1391 הגיעו לחופי אלג’יריה המוני פליטים מספרד. הם באו בספינות רבות שמספרן היה רב כל כך עד שאחד ההיסטוריונים המוסלמים סיפר כי המקומיים חשבו בתחילה שמדובר בצי צבאי – והטביעו חלק מהן. הפליטים ביססו בערי החוף של אלג’יריה קהילות יהודיות חזקות שהתהדרו בשורה של חכמים שרבים מהם עסקו, נוסף להלכה, גם ברפואה, פילוסופיה ופיוט, בהם ר’ שמעון בן צמח דוראן (הרשב”ץ), ר’ יצחק בן ששת (הריב”ש) ור’ אפרים אנקווה.
סיפור על מניפה שנגמר בכיבוש
במהלך המאה ה-17 הגיעו לאלג’יריה משפחות רבות של יהודים מליבורנו שבאיטליה, שעסקו בהצלחה רבה בסחר בינלאומי. שתיים מהן היו משפחת בכּרי ומשפחת בונג’אח, שהקימו חברה כלכלית למכירת מזון – בעיקר חיטה – לצרפת. המזון יועד לצרכיו ההולכים וגדלים של צבא נפוליאון, ולכן החוב של צרפת לחברת בכּרי-בונג’אח הלך ותפח, והגיע בשיאו ל-14 מיליון פרנק, סכום עתק באותו זמן.
החוב היה גדול כל כך שצרפת לא הצליחה לעמוד בתשלום. היא לקחה הלוואה משליט אלג’יריה, אבל לא עמדה בפירעונה. בשנת 1800, כאשר הגיעו לפריז שני סוכני החברה, יעקב בכרי ושמעון אבוקאייה, כדי לדחוק בצרפתים לשלם את החוב, צרפת עצרה אותם. למרות שלל מאמצים להסדר, החובות נשארו בלתי משולמים ברובם במשך קרוב ל-30 שנה.
בשנת 1827, במהלך כינוס של דיפלומטים ושליטים, שאל שליט אלג’יריה את הקונסול הצרפתי אם צרפת מתכוונת לעמוד בהסדר החוב, וכאשר שמע שאין לצרפתים כל בשורה בעניין הוא הכה את הקונסול הצרפתי בפניו באמצעות ידית של מניפה. לא ברור אם המכה אירעה בכוונה או לא, אבל ממשלת צרפת דרשה התנצלות מיידית, ומשלא התקבלה כזאת, צרפת פתחה במצור ימי של שלוש שנים על אלג’יריה (פעולה זו פגעה, דרך אגב, גם בכלכלת צרפת עצמה, שנסמכה אף היא על המסחר עם אלג’יריה). פרשת החוב העצום לחברת בכרי-בונג’אח הגיעה לסופה עם הפלישה של צרפת לאלג’יריה, שהנימוק הרשמי שניתן לה היה החוב לאלג’יריה: במילים אחרות, כשלא הצליחה לפרוע את החוב לאלג’יריה, החליטה צרפת לכבוש אותה.
ילידים – וצרפתים
בשנת 1830, כאשר פלשה צרפת לאלג’יריה, היו בה רק 26,000 יהודים, שהתרכזו בעיקר בשלוש ערים: אלג’יר, קונסטנטין ואוראן. בתחילה הביא הכיבוש הצרפתי לחוסר יציבות ולפחדים בקרב הקהילה היהודית, שחששה מכאוס ומפרעות, וכ-1,000 מהיהודים אף היגרו מייד עם הגעת הצרפתים לארץ ישראל. אך עם הזמן השתפר מצבם של היהודים תחת השלטון הצרפתי, ורבים מיהודי אלג’יריה הלכן והזדהו עם השנים עם התרבות הצרפתית. בשנת 1860, כאשר ביקר נפוליאון השלישי באלג’יר, הוגשה לו עצומה של 10,000 מיהודי אלג’יר המבקשים אזרחות צרפתית.
האזרחות הצרפתית ניתנה בסופו של דבר ל-35,000 יהודי אלג’יריה בשנת 1870. מאותו רגע, כל יהודי באלג’יריה היה אזרח צרפתי מלידה. הענקת האזרחות הצרפתית הייתה ביוזמת שר המשפטים הצרפתי, אדולף כרמייה, שהיה יהודי צרפתי, ועל שמו נקרא הצו “פקודת כרמייה”.
השלטון הצרפתי לא רק חיזק את היהודים; צרפת הנהיגה רפורמות במוסדות הקהילה היהודית, החלישה את בתי הדין הרבניים המקומיים ומעמד ראשי הקהילה והכפיפה אותם לרבנים בצרפת. נוסף על כך, האזרחות הצרפתית גם הגבירה את השנאה כלפי היהודים, הן מצד ילידים מוסלמים – שלא קיבלו אזרחות צרפתית ונותרו תושבים סוג ב’ בארצם – והן מצד הפקידים הצרפתים שהתקשו להשלים עם כך שילידים אלג’יראים הפכו לצרפתים כמותם. בחלק מהרדיפות האנטישמיות נגד יהודים לקחו חלק לא רק מוסלמים אלא גם מתיישבים צרפתים.
רופאים, משפטנים, מדענים ואומנים
היהודים האלג’יראים התערו היטב בתרבות הצרפתית, ועד מהרה נטשו רבים מהם את הערבית-היהודית, שהייתה שפת הדיבור המרכזית שלהם, לטובת הצרפתית. אומנם היו באלג’יריה כמה בתי ספר של תנועת “כל ישראל חברים” (“אליאנס”) – תנועה שדאגה לחזק, לצד מקצועות מודרניים, גם את הקשר של יהודי המזרח לערכים של מסורתיות ולאומיות – אבל רבים מהיהודים למדו בבית ספר צרפתיים חילוניים. אגב, מעניין כי מייסד תנועת “כל ישראל חברים” היה לא אחר מאשר אותו אדולף כרמייה, אותו שר יהודי-צרפתי שהביא להענקת האזרחות הצרפתית לאלג’יראים.
כתוצאה מהתערותם היעילה בתרבות הצרפתית המודרנית וההשפעה העצומה של ההשכלה עליהם עבדו רבים מיהודי אלג’יר במקצועות חופשיים כרופאים ועורכי דין, מדענים ואומנים. סופרים וסופרות יהודים ילידי אלג’יריה – בהם למשל אליסה ראיס, ברת בנישו-אבולקר ובלאנש בן דהאן – כתבו בצרפתית וספריהם התפרסמו בצרפת. במלחמת העולם הראשונה רבים מהצעירים היהודים התגייסו לצבא הצרפתי ויותר מ-2,000 מהם מצאו את מותם בקרבות.
99% עזבו בשנה אחת
בשנות המלחמה העקובה מדם על עצמאות אלג’יריה (1954–1962) לא לקחו יהודי אלג’יריה צד מובהק. רובם תמכו בהמשך השלטון הצרפתי, שכן הייתה להם אזרחות צרפתית, אך מוסדות הקהילה היו ניטרליים, והיו גם יהודים שהצטרפו לארגונים שנלחמו בכיבוש הצרפתי כמו החזית הלאומית לשחרור אלג’יריה (FLN). עם זאת, ככל שהתגברה האלימות, יהודים נפגעו יותר ויותר. לא תמיד התוקפים המוסלמים הבחינו בין ילידים יהודים לבין הכובשים הצרפתים. לעיתים המתקפות כוונו ישירות נגד יהודים – כמו למשל ההתנקשות בשנת 1961 בזמר היהודי הנודע רמונד לריס, “שייח רמונד”, על ידי קנאים מוסלמים.
לאחר שאלג’יריה קיבלה עצמאות בשנת 1962 החלה עזיבה המונית של יהודים – יחד עם כ-1.5 מיליון מתיישבים צרפתים. בשנה אחת עזבו אותה 99% מהיהודים שנותרו בה, מהם כ-30,000 היגרו לישראל והשאר לצרפת.
בית הכנסת הפך למסגד
לאחר עזיבת היהודים כמעט לא נותרו יהודים באלג’יריה ורבים מבתי הכנסת הפכו למסגדים. אחד מהם הוא בית הכנסת הגדול והמפואר בעיר אוראן, שבנייתו החלה בשנת 1879 ונמשכה 38 שנים (!). כאשר לא נותרו יהודים שיתפללו בו הוא הוסב למסגד בשנת 1975. אולם, למרות “המרת הדת” שלו, שם המסגד עודנו מסגיר את שורשיו היהודיים: המסגד נקרא כיום על שמו של עבדאללה בן סלאם, רב יהודי בן המאה ה-6 שהתאסלם. על פי המסורת האסלאמית, הרב בן סלאם התגורר בעיר הנמצאת היום בגבולות ערב הסעודית וידועה בשם מדינה, ומתוך בקיאותו בתורה הוא השתכנע שהנביא מחמד, שזה עתה הופיע במכה, הוא ממשיך דרכו של משה. המסגד, שקרוי על שמו של יהודי לשעבר, נושא את חותם ההיסטוריה היהודית של המבנה, שמבחינה חיצונית כמעט לא השתנה.
