סוחרים יהודים שהגיעו ממרוקו אל האמזונס במאה ה-19 מצאו את עצמם בעולם של נהרות עצומים, יערות טרופיים ויישובים מרוחקים. לצד הסחורות שנשאו בסירותיהם, הם הביאו גם שפה, תפילות ומנהגים. במנאוס, אחת הערים שבהן התיישבו, פועל עד היום בית הכנסת "בית יעקב-רבי מאיר", ובקהילה המקומית נשמרות מסורות שהגיעו מצפון אפריקה.
ברזיל, שבה הוקם בית הכנסת הראשון ביבשת אמריקה, הייתה לאורך הדורות גם מקלט וגם תחנת מעבר ליהודים מארצות שונות. חלקם המשיכו ממנה ליעדים אחרים, אך רבים נשארו שם ובנו קהילות משלהם.
הדרך לבית הכנסת הראשון באמריקה
בסוף המאה ה-15 הוטבלו יהודי פורטוגל לנצרת, בכפייה. הם וצאצאיהם כונו "נוצרים חדשים", אך חלקם המשיכו לקיים מצוות בסתר. בראשית המאה ה-16, עם התבססות השלטון הפורטוגלי בברזיל, החלו חלק מאותן משפחות ממוצא יהודי להגר למושבה שמעבר לאוקיינוס, מתוך תקווה למצוא בה פרנסה ולהתרחק מן הרדיפות.
המהגרים השתלבו במסחר בעץ הברזיל, ששימש להפקת צבע, ובהמשך גם בתעשיית הסוכר. אך גם במושבה הרחוקה נדרשו לחיות כנוצרים. החל ב-1591 הגיעו לברזיל חוקרים מטעם האינקוויזיציה, שחיפשו עדויות לשמירת יהדות בקרב מי שהוטבלו לנצרות. מי שהדליקו נרות בערב שבת או נמנעו מאכילת חזיר הסתכנו בחקירה ובמעצר. הרשויות שלחו חשודים למשפט בליסבון, שם יכלו בתי הדין להחרים את רכושם ואף לגזור עליהם עונש מוות.
מציאות זו השתנתה ב-1630, כשההולנדים כבשו את רסיפה ואת אזור פרנמבוקו בצפון-מזרח ברזיל. השלטון החדש ביקש למשוך סוחרים ומתיישבים, ואפשר ליהודים לקיים את דתם בגלוי. אנוסים מקומיים חזרו ליהדות, ואליהם הצטרפו יהודים מאמסטרדם, רבים מהם ממוצא ספרדי ופורטוגלי. קשרי המסחר וידיעת השפות סייעו להם להשתלב בעיר הנמל.
ב-1636 נוסד ברסיפה בית הכנסת "קהל צור ישראל", הראשון ביבשת אמריקה. הקהילה הזמינה מאמסטרדם את הרב יצחק אבוהב דה פונסקה, שנחשב לרב הראשון שפעל באמריקה. לצד התפילות התקיימו לימודי תורה, ונוצרה מסגרת מאורגנת שבה יהודים יכלו לחנך את ילדיהם ולקיים את מסורתם בגלוי.
ב-1645 החלו הפורטוגלים במלחמה להשבת האזור לידיהם, ורסיפה סבלה ממצור ומרעב. הרב אבוהב, שחווה את המצור עם בני קהילתו, תיאר אותו בשיר "זכר עשיתי לנפלאות אל". הוא כתב על הלחם שהוקצב במשורה ועל ההמתנה הממושכת לעזרה. כשספינות מהולנד הגיעו עם מזון, הוא ראה בכך הצלה שעל הקהילה לזכור ולהודות עליה. השיר, מן היצירות העבריות הראשונות שנכתבו באמריקה, הותיר עדות למצוקה מתוך קולה של הקהילה עצמה.
האספקה מהולנד הקלה על הרעב, אך המלחמה נמשכה. בינואר 1654 נכנעה רסיפה לפורטוגלים. ליהודים ניתנה שהות למכור את רכושם ולעזוב, ורבים יצאו לאמסטרדם ולאיים הקריביים מחשש לחזרת האינקוויזיציה. בין העוזבים הייתה קבוצה של 23 יהודים שהגיעה בספטמבר אותה שנה לניו אמסטרדם, ניו יורק של ימינו. הפליטים ייסדו שם את קהילת "שארית ישראל", והניחו את היסודות לחיים היהודיים בעיר שתהפוך לאחד המרכזים היהודיים הגדולים בעולם.
חוקרים מטעם האינקוויזיציה חיפשו עדויות לשמירת יהדות. מי שהדליקו נרות בערב שבת או נמנעו מאכילת חזיר הסתכנו בחקירה ובמעצר
גלי ההגירה שעיצבו את יהדות ברזיל
בראשית המאה ה-19 שבו יהודים להגר לברזיל בהיקף משמעותי. פתיחת נמלי המדינה למסחר, ביטול האינקוויזיציה הפורטוגלית ב-1821 ועצמאות ברזיל בשנה שלאחר מכן הרחיבו בהדרגה את האפשרות להתיישבות ולפולחן יהודי. ראשוני המהגרים בתקופה הזאת הגיעו ממרוקו, ורבים מהם התיישבו בבלם, עיר נמל סמוך לשפך האמזונס.
בבלם הקימו המהגרים את בתי הכנסת "אשל אברהם" ו"שער השמיים", ושמרו בהם על נוסחי התפילה שהביאו מצפון אפריקה. גם בבית המשיכו המשפחות לקיים מנהגים ממרוקו: הכינו דפינה, החמין של שבת, חגגו מימונה והעבירו לילדיהן ברכות ופתגמים בחכיתייה, הספרדית-היהודית של צפון מרוקו. בהמשך התיישבו יהודים ממרוקו גם במנאוס והקימו בה קהילה ובית כנסת.
במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחבה תעשיית הגומי הטבעי באמזונס, ומשכה מהגרים נוספים. סוחרים יהודים נעו בסירות בין בלם, מנאוס ותחנות מסחר מרוחקות. הם הביאו אספקה ליישובים שלאורך הנהרות ורכשו גומי ומוצרי יער. חלקם התיישבו הרחק מן הקהילות העירוניות, במקומות שבהם לא היו בית כנסת, חינוך יהודי או אספקה סדירה של מזון כשר. היו גם סוחרים שנישאו לנשים מקומיות. גם כשהקשר של המשפחות לקהילה היהודית נחלש, מקצת הצאצאים המשיכו לשאת את שמות המשפחה ולשמור על מנהגים שהורישו להם אבותיהם.
מסוף המאה ה-19 הגיעו לברזיל גם יהודים ממזרח אירופה, שנמלטו מפוגרומים ומעוני. רבים מהם פנו לדרום המדינה, שם ניסתה יק"א, חברת ההתיישבות היהודית שהקים הברון מוריס דה הירש, להקים עבורם מושבות חקלאיות. הרעיון היה לאפשר למשפחות להתפרנס מעבודת האדמה ולבנות חיים עצמאיים. ב-1904 הקימה יק"א את פיליפסון, יישוב חקלאי במדינת ריו גראנדה דו סול, שבו התיישבו עשרות משפחות מבסרביה. בהמשך הקימה באותה מדינה גם את המושבה קוואטרו אירמאוס. לצד העבודה במשקים, המתיישבים הקימו בתי ספר ומוסדות קהילה.
אולם, המתיישבים התקשו להתבסס במושבות החקלאיות. לרבים מהם לא היה ניסיון בעבודת האדמה, והבידוד והמחסור במשאבים הכבידו עליהם. משפחות עזבו בהדרגה ועברו לערים, תחילה בדרום ברזיל ובהמשך גם לסאו פאולו ולריו דה ז'ניירו. בערים הצטרפו אליהם מהגרים ממזרח אירופה שהגיעו ישירות לברזיל. בשכונת בום רטירו בסאו פאולו ובאזור פראסה אונזה בריו מצאו המהגרים פרנסה במסחר ובייצור בגדים, ופתחו חנויות וסדנאות.
סביב מוקדי הפרנסה צמחו גם חיי קהילה. המהגרים הקימו בתי כנסת ובתי ספר, וייסדו אגודות סיוע שעזרו למשפחות שהגיעו אחריהם להשתלב. היידיש שימשה אותם בשיחות היום-יום ובעיתונים שפרסמו, וחיברה אותם לתרבות שהביאו ממזרח אירופה. בשנות ה-20 הצטרפו אליהם מהגרים נוספים, והשכונות הללו הפכו למרכזים של החיים היהודיים בברזיל.
סוחרים יהודים התיישבו במקומות שבהם לא היו בית כנסת, חינוך יהודי או אספקה סדירה של מזון כשר
האשרות שפתחו דרך החוצה מאירופה
עליית הנאצים לשלטון ב-1933 הביאה יהודים נוספים לחפש מקלט בברזיל, שבה כבר חיו קהילות יהודיות מבוססות. אולם ממשלתו של ז'טוליו ורגאס החלה להקשות על כניסתם באמצעות מדיניות הגירה מפלה. ב-1937, השנה שבה כונן ורגאס משטר דיקטטורי, שלחה הממשלה לקונסוליות הוראות סודיות להגביל את מתן האשרות ליהודים. ההגבלות חסמו את דרכם של פליטים גם כשהיו להם קרובים או אפשרות להתפרנס בברזיל. ללא אשרת כניסה, רבים מהם התקשו לצאת מאירופה.
שני ברזילאים שפעלו בנציגויות הדיפלומטיות בחרו לסייע לנרדפים למרות ההוראות. לואיס מרטינס דה סוזה דאנטס, שגריר ברזיל בצרפת, העניק אשרות למאות יהודים ולפליטים נוספים, גם כשלא עמדו בתנאים שהציבה ממשלתו. בעקבות פעילותו פתחה הממשלה בחקירה נגדו, אך האשרות שהעניק אפשרו לפליטים לצאת מאירופה. בהמבורג פעלה ארסי דה קרבאליו, עובדת הקונסוליה הברזילאית שטיפלה באשרות. היא סייעה ליהודים להשיג מסמכי כניסה ולעקוף את ההגבלות שהציבה ממשלתה. יד ושם הכיר בה כחסידת אומות העולם ב-1982, ובדה סוזה דאנטס ב-2003.
למרות ההגבלות, פליטים הצליחו להגיע לברזיל ולהקים בה מוסדות משלהם. עוד ב-1936 הקימו פליטים מגרמניה בסאו פאולו את הקהילה היהודית פאוליסטה, המוכרת בראשי התיבות CIP, שהתפתחה למרכז של יהדות ליברלית. אחרי המלחמה הגיעו ניצולים נוספים מאירופה. בשנות ה-50 וה-60 הצטרפו אליהם יהודים שעזבו את מצרים, הונגריה וקובה בעקבות רדיפות ומשברים פוליטיים. המשפחות הללו מצאו בברזיל בית והוסיפו לחיים היהודיים במדינה מנהגים וזיכרונות מארצות מוצאן.
עליית הנאצים הביאה יהודים לחפש מקלט בברזיל, אולם ממשלת ז'טוליו ורגאס הקשתה על כניסתם באמצעות מדיניות הגירה מפלה
להיות יהודים בברזיל של היום
בברזיל חיים כיום כ-90 אלף עד 120 אלף יהודים, רובם בסאו פאולו ובריו דה ז'ניירו. קהילות נוספות פועלות בפורטו אלגרה, בקוריטיבה, בבלם ובמנאוס. בבתי הכנסת ממשיכים להתפלל בנוסחים ספרדיים ואשכנזיים שהביאו המהגרים. קהילות אורתודוקסיות ומרכזי חב"ד פועלים לצד קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות.
חיי הקהילה נמשכים גם מחוץ לבית הכנסת. במועדוני "הבראיקה" נפגשים ילדים ומשפחות לפעילויות ספורט, תרבות וחברה. יחד עם בתי הספר ותנועות הנוער, המועדונים מחברים בין בני הקהילה ומאפשרים להם ליצור קשרים ולטפח את זהותם היהודית מגיל צעיר. בני הקהילה הקימו גם מוסדות המשרתים את הציבור הרחב. ב-1971 הם פתחו בסאו פאולו את בית החולים היהודי אלברט איינשטיין, המשלב טיפול רפואי ומחקר ופועל בשיתוף מערכת הבריאות הציבורית. פעילותו מבטאת את תרומתה של הקהילה לחברה הברזילאית.
הקונפדרציה היהודית של ברזיל, CONIB, מייצגת את הקהילות מול הרשויות מאז הקמתה ב-1948. הארגון תומך בישראל ופועל נגד אנטישמיות באמצעות ניטור תקריות, סיוע משפטי ופנייה לרשויות. בעקבות מתקפת 7 באוקטובר 2023 והמלחמה עלה בחדות מספר הדיווחים על תקריות אנטישמיות בברזיל, והמאבק בהן הפך למשימה דחופה עבור הקהילה.
הקשר עם ישראל נוכח גם בחיי המשפחות ובפעילות החינוכית. שליחי הסוכנות היהודית פועלים בקהילות, וצעירים מגיעים לישראל לתוכניות לימודים והתנדבות. חלקם חוזרים לברזיל וממשיכים את חיי הקהילה שבה גדלו, ואחרים בוחרים להשתקע בישראל. כך נמשך הקשר בין הבית שבנו המשפחות בברזיל לבין ישראל, גם בדורות הבאים.
תמונה ראשית: "קהל צור ישראל" – בית הכנסת הראשון באמריקה. צילום: A. Júnior, CC BY 2.0.