הם למדו גרמנית, שרו גרמנית, קראו גרמנית, וראו עצמם כגרמנים בני דת משה. יהודי ברסלאו חשבו כי מצאו את הנוסחה המושלמת להשתלבות, תוך שהם משלבים את הקדמה האירופאית עם גאווה במוסדות היהודיים המפוארים שלהם. אלא שגם הנוסחה הזו לא הצילה אותם מגורל אחיהם היהודים.
עד מלחמת העולם השנייה העיר נודעה בשמה בּרֶסְלַאוּ (Breslau), אחת הערים החשובות בגרמניה, ובירתה של היהדות המודרנית. לאחר מכן שונה שמה לוורוצלב, והיא כיום העיר הרביעית בגודלה בפולין.
הקהילה היהודית בברסלאו היא אחת מהקהילות היהודיות הוותיקות באירופה, ששורשיה נטועים כבר במאה ה-13, כשהיהודים שימשו בה בנקאים וסוחרים חיוניים. בבית העלמין היהודי במקום נמצאה העדות הקדומה ביותר לחיים יהודיים בפולין – מצבה שתאריך הפטירה שרשום עליה הוא מראשית המאה ה-13.
עלילת דם בשנת 1453 גררה עונשי מוות וגירוש ואיסור על ישיבת יהודים בעיר למשך 200 שנה
הקהילה סבלה מגירושים קשים, הבולט בהם התרחש בשנת 1453 בעקבות עלילת דם שיזם שליח האפיפיור שהגיע לברסלאו והסית נגד יהודיה. הנוצרים בעיר האשימו את ראשי הקהילה היהודית בשליחת אישה נוצרייה לגנוב עבורם את לחם הקודש מהכנסייה. מאות מבני הקהילה נחקרו בעינויים ושליח האפיפיור גזר על ארבעים ואחד מנכבדי הקהילה גזר דין מוות, העלה אותם על המוקד וגירש מהעיר את שאר היהודים. העלילה גרמה להתפרצויות אנטישמיות בכל רחבי שלזיה, להחרמת רכוש היהודים וחטיפת ילדיהם הקטנים, והובילה לאיסור רשמי על ישיבת יהודים בעיר למשך 200 שנה. יהודים שבו לעיר והקימו את הקהילה מחדש רק לאחר גזירות ת"ח-ת"ט במאה ה-17.
עם השתלטות פרוסיה על העיר במאה ה-18 חזרה הקהילה לפרוח, ועם האמנציפציה החלקית במאה ה-19, יהדות ברסלאו זינקה והפכה לאחת משלוש הקהילות הגדולות והמשפיעות ביותר בגרמניה. קהילת ברסלאו הקימה מוסדות ציבור וחינוך, ביניהם בית החולים היהודי המודרני הראשון בגרמניה. היהודים, ששלטו במסחר ובמקצועות החופשיים, שאפו להיות גרמנים לכל דבר. רבים מהם דחו כל חיבור למנהגים של אחיהם המזרח-אירופאיים.
המתח בין הזרמים היהודיים היה כה עז עד שההיסטוריון הנודע גרץ סירב להזכיר את שמו של הרב גייגר הרפורמי בהלווייתו
צומת בין זרמים: בית המדרש לרבנים
אך ברסלאו לא ייצגה רק מודרניזציה, אלא גם את פיצולה של יהדות אירופה לזרמים דתיים. באמצע המאה ה-19 התפצלה רבנות הקהילה, בין הקהילה האורתודוקסית בהנהגת הרב גדליה טיקטין, לבין מי שהיה המשנה לרב, הרב ד"ר אברהם גייגר שהנהיג את הקהילה הרפורמית החזקה. הרב גייגר ביטא את רוח המקום והתקופה באמירתו המפורסמת: "בברסלאו, יהודי פירושו גרמני מתקדם".
לצד הזרם הרפורמי שייצג גייגר, התפתח באותה תקופה זרם חדש. הרב זכריה פרנקל, חלוץ המחקר המדעי של המשנה והתלמוד, הקים בשנת 1854 את בית המדרש לרבנים בברסלאו. היה זה בית מדרש ראשון מסוגו בגרמניה, ששילב לימודי יהדות עם לימודים כלליים לקראת תואר דוקטור, והפך לערש היהדות הקונסרבטיבית העולמית. מוסד זה, שדגל בגישה מדעית-ביקורתית למסורת, פיתח את אסכולת "חכמת ישראל" וחינך דורות של רבנים משפיעים.
המתח בין הזרמים היהודיים היה כה עז, עד שהיסטוריון הבית של פרנקל, פרופסור היינריך גרץ, אף סירב להזכיר את שמו של הרב גייגר בהלווייתו והספיד אותו באומרו שוב ושוב "המנוח". סיפור קטן המבטא את עוצמת המאבק על דמותה הרוחנית של היהדות המודרנית.
על אף מאבקי הזרמים הפנימיים, קהילת ברסלאו הצליחה לשמור על עוצמה ממסדית מרשימה. זו הייתה קהילה שפעלה בראשות "ועד נאמנים" חזק, שניהל את המוסדות הציבוריים, מבתי הספר המודרניים ועד בתי החולים היהודיים שהיו ידועים ברמתם.
בתי הכנסת של ברסלאו, שהיו מפוארים ומעוצבים בארכיטקטורה מודרנית, ביטאו את המעמד והשגשוג של אותה תקופה. בית הכנסת "החסידה הלבנה" שימש את הקהילה הליברלית-רפורמית ברשות גייגר, עד שהיה צר מלהכיל את המתפללים. הקהילה בנתה בית כנסת גדול יותר, שנקרא "החדש", ואת "החסידה הלבנה" העבירה לשימוש הקהילה האורתודוקסית בהנהגת הרב טיקטין. בצמוד אליו פעל ה"שטיבל", בית כנסת קטן ופשוט יותר ששימש את המהגרים מיהודי מזרח אירופה, ה"אוסטיודן".
בית הכנסת החדש (Neue Synagoge) היה מבנה מודרני מהמפוארים ביותר בגרמניה. הוא היה מוקד למחלוקת אידיאולוגית עזה בקהילה, מכיוון שבתוכו התקיימה נגינת עוגב כחלק מסדר התפילה – מנהג שנראה לרבים, ביניהם הרב פרנקל ואנשי בית המדרש לרבנים שלו, כחיקוי זר וכחציית קו אדום הלכתי ומסורתי.
אחד מרבני הקהילה, התריס נגד הקונצנזוס בקהילה כשהכניס דגלי ישראל לבית הכנסת
פעילות ציונית פרובוקטיבית וחורבן
האמונה כי אפשר לשלב בין נאמנות לגרמניה וליהדות נשברה עם עליית הנאצים לשלטון. הקהילה המשולבת, שבמשך שנים ראתה בציונות תנועה שולית ומזרח-אירופאית, נאלצה לשנות את דרכה. הרב ד"ר שלמה שטיינברגר, שהיה אחד מרבני הקהילה, התריס עוד לפני 1933 נגד הקונצנזוס כשהכניס דגלי ישראל לבית הכנסת – צעד שנחשב לפרובוקציה פוליטית נועזת בקרב יהודי העיר.
התרסה זו הפכה לפעולה חינוכית לאחר מכן. בניגוד למנהיגי קהילה קודמים שעסקו בחינוך להשתלבות, הקדיש הרב שטיינברגר את כוחו להכנת צעירים וצעירות לתפקידים חלוציים וטכניים, כדי שיוכלו לעלות לארץ ישראל, ובכך הפך את ברסלאו למרכז חשוב של פעילות חלוצית בתקופה הקשה.
עם החרפת הרדיפות התרסק המודל של ברסלאו. ב"ליל הבדולח" (נובמבר 1938) נשרפו כל בתי הכנסת הציבוריים, ורק בית הכנסת "החסידה הלבנה" שרד, בגלל קרבתו לבתי מגורים גרמניים וחששם של הפורעים שהשריפה תתפשט אליהם. בית המדרש לרבנים נסגר, וספרייתו ההיסטורית – אוצר של עשרות אלפי כתבי יד – הוחרמה על ידי הנאצים והושמדה כמעט כליל. החל מ-1941 גורשו מרבית יהודי העיר למחנות ההשמדה אושוויץ וסוביבור, ובכללם הרב שטיינברגר שנספה ב-1943.
מתוך יותר מ-20,000 יהודים שחיו בעיר ב-1933, רק מעטים שרדו את התופת. סיפורה של הקהילה, שהתפזרה ברחבי העולם, תועד בסרט התיעודי הגרמני-אמריקאי "אני מהקהילה בברסלאו" (Ich bin aus Breslau, 1980). הסרט מציג את עדותם של 12 מיוצאי הקהילה, המתגוררים כעת בגרמניה, ישראל, ארצות הברית ובמקומות נוספים, שחוזרים לברסלאו כדי לשחזר את ילדותם ואת החיים שחיו שם טרם החורבן. הסרט משמש כלי חשוב לתיעוד הזיכרון של קהילה ייחודית זו.
העיר הוציאה מתוכה מדענים יהודים בעלי שם עולמי, כולל כמה מזוכי פרס נובל, כמו הפיזיקאי מקס בורן, הכימאי פריץ הבר והכלכלן ריינהרד זלטן, שנולד בברסלאו לאב יהודי, ובארץ, כמה מהזוכים בפרס ישראל: חוקר מדעי המחשב מיכאל רבין, חתן פרס ישראל למוזיקה יחזקאל בראון, חוקרת החינוך מרים בן-פרץ, וחוקר העבודה הסוציאלית מרדכי רוטנברג, שנולד אף הוא בברסלאו למשפחה חסידית משושלת האדמו"ר מגור.
קהילת ורוצלב כיום
לאחר המלחמה עברה העיר לשליטת פולין ושמה שונה לורוצלב. הקהילה היהודית המודרנית היא כיום קטנה מאוד, מונה עשרות עד מאות בודדות של חברים רשומים, ופעילותה מתרכזת סביב בית הכנסת "החסידה הלבנה". המבנה ההיסטורי שוקם ומשמש כיום לא רק מרכז דתי, אלא גם מרכז לתרבות ודיאלוג יהודי-פולני, המארח פסטיבלים וקונצרטים ומנציח את הקהילה המשגשגת שחרבה. בכך ממשיכה ברסלאו לשמש אתר זיכרון, המלמד על הפסיפס העשיר והכואב של יהדות מרכז אירופה.
קרדיט תמונה ראשית: איזבל קניספל, ויקיפדיה