מי הקהילה היהודית שייסדה בירושלים שכונת פאר כה מרהיבה בסוף המאה ה-19, עד שהיא גרמה לאנשי ירושלים לחשוב שהם בונים את ארמונו של המשיח?
יהודי בוכרה נקראים על שם העיר בוכרה, כיום באוזבקיסטן, ומוצאם מאזור מרכז אסיה, בשטחים שהיום הם חלק מהמדינות אוזבקיסטן, טג’יקיסטן וקזחסטן. יהודים חיו בבוכרה במשך מאות שנים, ויש המתארכים את הגעתם לשם עוד בימי גלות ממלכת ישראל בידי סנחריב במאה השמינית לפנה”ס.
מנוסח פרס לנוסח ספרד: המהפך של ר׳ יוסף ממן
במשך דורות רבים התפללו יהודי בוכרה ב”נוסח פרס” – נוסח התפילה שבו נהגו להתפלל גם יהודי פרס וחלק מיהודי סין, המבוסס על הסידור של הרב סעדיה גאון. אבל במאה ה-17 נותרו יהודי בוכרה הקהילה האחרונה שהתפללה בנוסח זה, והנוסח הייחודי הביא לבידודה של הקהילה ולהתרופפותה שכן לא היו מספיק כתבי יד של סידורי תפילה נוסח פרס ויהודים רבים לא ידעו כיצד להתפלל.
בשנת 1793 הגיע לבוכרה שליח מארץ ישראל, רבי יוסף ממן, ונעשה למנהיגה הרוחני. לאחר שראה את מצב הקהילה הוא הנהיג בקרב הקהילה את נוסח התפילה הספרדי, בטענה שהם מגולי ספרד ולא מצאצאי עשרת השבטים, כפי שהם סברו עד אז. הוא גם הפיץ ביניהם סידורים בנוסח ספרד שייבא מליוורנו שבאיטליה. כתוצאה, נוסח פרס אומנם חדל מלהתקיים, אבל לעומת זאת מצבה הרוחני של הקהילה השתקם ויש סוברים שהצעד הזה הציל אותה מכיליון.
בשנת 1882 פקד את הקהילה שליח משמעותי נוסף: הרב יעקב מאיר, שמאוחר יותר הפך לראשון לציון והרב הספרדי הראשון של ארץ ישראל (לפני קום המדינה). השפעתו על יהודי בוכרה הייתה רבה. אנשי הקהילה קיבלו את פניו בכבוד רב וקראו על שמו לילדיהם, והוא עודד את עלייתם ארצה, לירושלים, ותמך בהם לאחר שעלו.
הלבוש המרהיב של הבוכרים
רבים מיהודי בוכרה עסקו במסחר בבדים, טוויית חוטים, רקמה וצורפות, והיו ידועים בתלבושות הצבעוניות המפוארות שלהם (בשנת 1967 נפתחה במוזיאון ישראל תערוכה עם פריטי הלבוש המפוארים של יהודי בוכרה, והסרט נגיש בארכיון הסרטים הישראלי). דוגמה אופיינית ללבוש הבוכרי המרהיב היא ה”כַּלְצַ’ךּ”, מעיל עליון בלא צווארון המכווץ מתחת הזרועות, שהיה פופולרי במחצית השנייה של המאה ה-19 בקרב נשים יהודיות ומוסלמיות. הכלצ’ך שבתצלום עשוי אריגי משי מקומיים בשילוב עם אריגים משובצים בחוטי מתכת שנארגו בבתי חרושת במוסקבה, מה שמעיד על קשרי המסחר הענפים של בני הקהילה.
במאה ה-19 החלה האימפריה הרוסית להשתלט על שטחים במרכז אסיה. בתחילה השלטון החדש התקבל בברכה בקרב היהודים, שקיוו כי הוא ינהיג מגמות ליברליות ויבטל את ההגבלות שחלו עליהם תחת השלטון של האמירים השמרניים. ואכן, התקנות הרוסיות החדשות שנאכפו באזור יצרו אפשרויות כלכליות שרבים מהיהודים השכילו לנצל ולהתעשר.
השכונה הכי מפוארת בירושלים
בשנות ה-70 של המאה ה-19 החלה עלייה של משפחות יהודים בוכרים מאזור טורקיסטן, שהיה תחת שלטון רוסיה. הם בנו בירושלים את מה שנקרא בתחילה “שכונת רחובות” וכיום ידוע בשם שכונת הבוכרים. אחד ממייסדי השכונה היה ר’ שלמה מוסאיוף, מלומד ופילנתרופ, שעלה עם משפחתו בשנת 1890, והביא עימו אוצרות רבים: ספרים וכתבי יד עתיקים, מטבעות, בגדי משי רקומים זהב, שמיכות ושטיחים, תכשיטים וחרסינות וכלי נשק ועוד. כיום שמור אוסף כתבי היד שלו בספרייה של אוניברסיטת בר-אילן. הוא גם בנה את בית כנסת מוסאיוף בשכונת הבוכרים, שהיה הבית הראשון שנבנה בשכונה, והוא פעיל ושוקק עד היום.
שכונת הבוכרים נחשבה בזמן הקמתה לשכונה המפוארת ביותר בעיר. בתיה היו יפים ומעוצבים, חצרותיה רחבות ידיים, וסביב הבתים היה שטח שיועד לנטיעת עצים – עניין שלא היה רגיל ברחובות הצרים מרוצפי האבן בירושלים של אותה עת. רבים מעשירי בוכרה קנו בשכונה בתי קיץ, והגיעו להתארח בארמונותיהם מדי שנה. חלקם חזרו לבוכרה, וחלקם גם עלו בסופו של דבר ארצה, ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה התיישבו בירושלים 1,500 יהודים מבוכרה.
כך כותב עיתון בריטי על השכונה החדשה בשנת 1894:
“רחובותיה ישרים ורחבים, והבנייה מעולה. בניינים חדשים הולכים ומוקמים, ובינתיים (בחודש יולי) כבר יושבות במקום כארבעים משפחות. נראה שמצבם הכלכלי של האנשים איתן, והם לבושים היטב, שלא כיהודים התימנים העניים”.
ואולם, במלחמת העולם הראשונה עברה השכונה משבר, שכן רוסיה נלחמה נגד טורקיה ואי אפשר היה להעביר יותר כספים מהאזורים שהיה תחת שליטת רוסיה. רבים מעשירי השכונה עזבו, והבתים הגדולים בשכונה פוצלו למספר דירות והושכרו למשפחות עניות.
הארמון הבוכרי של המשיח
אחד מהבתים המפוארים שנבנו בתקופת הפריחה של השכונה הוא בית יהודיוף-חפץ, השוכן ברחוב עזרא בירושלים, ונבנה על ידי ישראל חפץ ובמימון אלישע יהודיוף, סוחר מצליח בכותנה שהתגורר בקוקנד שבאוזבקיסטן ונישא לבתו של חפץ. המבנה היה בעת הקמתו סמל לפאר החריג של שכונת הבוכרים: הוא מבנה רחב מאוד, בן שתי קומות ומרתף, רצפתו צבעונית, על קירותיו צוירו ציורים והגג מעוטר בגביעים עשויים אבן.
עגנון מביא ברומן “שירה” אגדה שלפיה הבית נבנה עבור המשיח בכבודו ובעצמו:
“גדול שבכולם היה הבית המפואר שנבנה לשם המלך המשיח, שכשיבוא משיח צדקנו יבוא לירושלים תחילה, ויבואו האבות והזקנים והמלכים והשרים ואנשי כנסת הגדולה להקביל פניו… והכינו להם אחינו עולי בוכרה בית גדול וטוב”.
זאת הסיבה שהמבנה כונה בירושלים “הארמון של המשיח” ובקיצור: “הארמון”.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורשו בני המשפחה מהבית מאחר שנחשבו נתיני אויב (רוסיה), והבית הפך למפקדה צבאית של הטורקים. בסוף המלחמה, אחרי ניצחון הבריטים, ערכה בו אגודת “מכבי” סדר פסח למאות חיילים יהודים בצבא הבריטי. לאחר שהמהפכה הרוסית רוקנה את משפחת יהודיוף מנכסיה, הם עזבו בהדרגה את קוקנד, עלו לארץ והשכירו את המבנה לגורמים שונים. הארמון עדיין עומד על תילו בירושלים, אך כיום איש אינו מתגורר בו, ויש בו בית ספר חרדי לבנות וספרייה.
הקשר בין דושפרה ומרק וון טון
המטבח הבוכרי הושפע מהמטבח הפרסי, הסיני והטורקי – ויש בו הרבה אורז ותבשילי קדירה. מנת הדגל של המטבח הבוכרי, אושפלאו, היא תבשיל חגיגי עם בשר, ירקות ואורז, שגרסאות שונות שלו נפוצות ברחבי מרכז אסיה גם בשמות אחרים כמו פילאף ופלוב. תבשיל ידוע נוסף הוא הדושפרה – מרק בשר וירקות צלול עם כיסוני בצק ממולאים בבשר, שהוא הגרסה הבוכרית למרק וון טון הסיני או למרק האשכנזי עם הקרעפלך. אז מהם ההבדלים? בדקו בעצמכם!
בפורים נוהגים הבוכרים להכין “אוזני המן” המכונים סמוסה פוריו – כיסונים מטוגנים ממולאים בשר או דלעת; ובשבועות נוהגים לאכול אוש קצ’ירי – תבשיל אורז ועדשים שעליו מוזגים רוטב חלבי. למעשה זהו אוכל אבלות, ונוהגים לאכול אותו גם בתשעת הימים הראשונים של חודש אב, כאות לאבלות על חורבן הבית.
אחרי קריסת ברית המועצות היגרו רוב יהודי בוכרה לישראל ולארצות הברית. כיום ההערכה היא כי יש כ-300,000 יהודי בוכרה בעולם. בערי אוזבקיסטן וטאג’יקיסטן, בעיקר בערים בוכרה, סמרקנד וטשקנט, נותרו כיום כמה מאות בודדות של משפחות. בין העולים לישראל בשנות ה-90 גם משפחת אלייב, שהביאה איתה לתרבות הישראלית את המוזיקה הבוכרית. הלהקה כוללת שמונה נגנים בני שלושה דורות, ומנגנת מוזיקה שהם מכנים “גרוב בוכרי”, שילוב של מוזיקה עממית ומקצבים מודרניים.
אוצר תרבותי שעודנו מצוי בסכנה הוא השפה הבוכרית, הקרויה גם טג’יקית-יהודית, שהייתה השפה המסורתית של הקהילה. השפה דומה לפרסית-יהודית, ובעבר שימשה לתקשורת בעל פה בתוך הקהילה, ונכתבו בה גם עיתונים, הגדה של פסח ויצירות ספרות. עד שנת 1928 נכתבה השפה באותיות עבריות, אבל בלחץ המשטר הסובייטי הן הוחלפו באותיות לטיניות ואחר כך באותיות קיריליות, וגם נסגרו כתבי העת והפרסומים בשפה. מאז נעשה מאמץ להחיות את השפה, וכיום אפשר למצוא אותה בעיתון המופץ בין יהודי בוכרה בעולם, “מנורה”, הכתוב בעברית, רוסית וטג’יקית-יהודית, ורואה אור על ידי קונגרס יהודי בוכרה העולמי במימון אחד מבני העדה המפורסמים ביותר, איש העסקים לב לבייב.
