יהדות קוצ’ין היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם. קוצ’ין שוכנת בדרום מערב הודו, בשטח של מדינת קֶרַלָה (כיום: קרלם), והיהודים שחיו בה הצליחו לשמר את מנהגיהם הייחודיים במשך דורות רבים עד שעלו ארצה אחרי קום המדינה. אבל איך ומתי בכלל הגיעו יהודים לחוף המערבי של הודו?
לפי המסורת שרווחת בקהילה, החוף הדרום מערבי של הודו הוא המקום המכונה בתנ”ך “אופיר” – לשם שלח שלמה המלך ספינות כדי להביא זהב, עצים ואבנים טובות, והיהודים הראשונים שהתיישבו שם היו מלחים שעבדו בספינותיו: “וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב… וַיָּבִאוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה” (מלכים א ט, כח). אחרים סבורים כי היהודים הגיעו לשם עם גלות אשור, עם גלות בבל או עם חורבן בית שני. למעשה, לא חייבים להכריע בין הגרסאות השונות, כי סביר שיש יותר מגרסה נכונה אחת, וקבוצות של יהודים אכן הגיעו לחוף הדרום מערבי של הודו בזמנים שונים.
יהודי מלבר: הזכות לתקוע בחצוצרה
על פי המסורת המקומית, היהודים התיישבו בתחילה בעיר הנמל קרנגנור, באיזור הנקרא מַלַבָּר, שם הם זכו למעמד מיוחד ואפילו לאוטונומיה. מלך מַלַבָּר העניק למנהיג הקהילה, הרב יוסף רבן, שני לוחות נחושת שעליהם נכתבו זכויות היתר של היהודים באזור: חופש פולחן, פטור ממיסים, הטבות כלכליות, וגם זכויות שהיו שמורות כנראה לבני הקסטות הגבוהות כמו תקיעה בחצוצרה, הזכות להלך עם שמשייה והזכות לפזר פרחים לפני חתן וכלה.
כך נכתב בלוחות:
“אנחנו מזכים מארמון ממשלתנו… את הנכבד בשמו יוסף רבן ונותנים לו לתשורה את ארץ אנזיוורנוס (קרנגנור) וגם הזכויות להשתמש בירייה מהתותח הגדול ולהשתמש בקולות ומצלצלות בחצוצרות ובשופרות, והזכות לפסוע על בגדים לבנים מוצעות, ולשאת לפניו אבוקות באור היום, ולשאת השמשייה העגולה ולהכות בתוף הפיל, ולהשתמש בצרורות פרחים לפני החתן והכלה, והזכות לשאת הענף ברחובות בהליכה בסך, כן מזכים אנחנו אותו להיות חופשי ממיסים וארנוניות ואחוזת אדמה לבנות שנים ושבעים בתים, וגם מקום רחב ידיים למסחר…”
בביקורו הראשון אי פעם של ראש ממשלה הודי מכהן בישראל, בשנת 2017, העניק נרנדרה מודי במתנה את העתקי הלוחות הללו ל”אנו”, מוזיאון העם היהודי בתל אביב.
טקס נישואים שנמשך שבעה ימים
הרב יעקב ספיר, יליד בלארוס, היה חוקר ארצות ושד”ר שביקר בקוצ’ין במאה ה-19 כחלק ממסעותיו אל קהילות תימן ואוסטרליה. בשנת 1860, בדרכו חזרה מתימן, הוא התארח בחתונת בנו של אחד מנכבדי הקהילה בקוצ’ין, וכתב בספרו “אבן ספיר” כי טקסי הנישואים המדוקדקים בתימן הם כאין וכאפס לעומת הטקסים הארוכים והגדושים בקוצ’ין. הוא תיאר בפירוט טקס כזה, שנמשך שבעה ימים, עם שפע ברכות, ריקודים ושירים – וספיר מציין כי רובם שירי תפילה לשיבת ציון.
למשל, בליל היום הרביעי לטקס החתונה, לאחר שמוליכים את החתן בתופים ובמחולות לבית הכנסת, לצד שני שושבינים, ומדליקים לפניו ארבעה נרות, מלווה אותו כל הקהל לבית הכלה. בדרך אומר הרב שורה של ברכות ומזמורים, בהם “הודו לה’ כי טוב” וכל “הלל הגדול”, וכאשר מגיעים לבית הכלה, שרים גם את שיר המעלות עד סופו, עוטפים את הכלה, מוליכים לפניה את החתן ושרים “ומרדכי יצא”. בטקס הקידושין עצמו, מניחים את הטבעת בתוך כוס היין, כשהיא קשורה בחוט לבן, לפני שהחתן עונד אותה על אצבעה של הכלה.
(מתוך: מאמר של אברהם יערי, “מנהגי נישואין אצל יהודי ארצות המזרח”, מחניים, גיליון פ”ג, 1963).
הפארדשים: לבית הכנסת נכנסים יחפים
במאה ה-16, לאחר גירוש ספרד, הגיעו לדרום מערב הודו יהודים מספרד ומפורטוגל וכן ממקומות אחרים כמו פרס, עיראק ואפילו גרמניה. יהודים אלה נקראו “פארדשים” (או: פארדסים), כלומר “זרים” בשפה המקומית, המלאיאלם (Malayalam), והם נבדלו לא רק בלשונם ובמנהגיהם אלא גם בצבעם שהיה בהיר יותר. שתי הקהילות היהודיות של ה”מלברים” וה”פארדשים” התבדלו בדרך כלל, לא התערבבו, והפארדשים נותרו קהילה קטנה ונבדלת.
במאה ה-16 בנתה הקהילה את בית הכנסת הפארדשי, הפעיל עד היום. הרובע נבנה ברובע עתיק של קוצ’ין, הידוע גם כ”עיר היהודים” (Jew Town), והוא שימש בעיקר את היהודים הפארדשים עצמם, אבל הורשו להתפלל בו גם יהודי מלבר. מאפיין ייחודי של בית הכנסת היה שהמתפללים היו נכנסים אליו יחפים, כפי שנהוג גם בקרב דתות אחרות בהודו ובעיקר במקדשים הינדיים. נוסף על כך היה נהוג ללבוש לבית הכנסת כיפה קוצ’ינית בצבע שונה לכל אחד מהחגים: ביום כיפור לבנה (“אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו”), בסוכות ירוקה (כצבע הסכך), בפסח כחולה (בשל קריעת ים סוף) ובשבועות צהובה (כצבע השיבולים).
על גג בית הכנסת בנוי מגדל שעון מהמאה ה-18, רצפתו מורכבת מאריחי חרסינה סיניים צבועים בעבודת יד, ויש בו שטיח שניתן במתנה מקיסר אתיופיה האחרון, היילה סלאסי. בקיר החיצוני של בית הכנסת הותקן לוח מבית כנסת קדום, שהיה העתיק ביותר בקוצ’ין, והוא מצטט מתוך תיאור בניית המקדש בספר מלכים: “בנה בנינו בית זב[ו]ל לך מכון לשב[תך] עולמים” (מלכים א ח, יג). לפי הכתובת, המבנה שממנו היא נלקחה נבנה ביום שלישי ה’ בכסלו 5105 ליצירה (שנת 1345 לספירה).
לעומת זאת, מי שרוצה לבקר בבית כנסת של יהודי מלבר יכול לעשות זאת בלי לצאת מהארץ: במוזיאון ישראל בירושלים אפשר למצוא את פנים בית הכנסת המרהיב קאדאבאמבאגאם (“צד הגדה”) מהמאה ה-16, שהובא מהודו בשנת 1991, שוקם ושוחזר. רהיטי בית הכנסת מגולפים בעץ ויש בו שתי תיבות ולא אחת: האחת לתפילות היומיום והשנייה לשבתות וחגים, שמוקמה באזור עזרת הנשים אבל הופרדה ממנו בסבכה. בשנות ה-50, עם עלייתם של רוב יהודי קוצ’ין ארצה, הובא ארון הקודש למושב נחלים.
העבדים המשוחררים ו”גנדי היהודי”
כאשר הגיעו היהודים הספרדים לחוף המערבי של הודו, הם הביאו איתם קבוצה של עבדים משוחררים, יהודים אף הם. בדומה למשטר ה”קאסטות” שהנהיג בהודו הפרדה מעמדית נוקשה, גם בקרב היהודים הונהגו הבדלים מעמדיים, ול”עבדים המשוחררים” לא היו זכויות קהילתיות או בתי כנסת משלהם. בבית הכנסת הפארדשי הם ישבו על הרצפה או שהם נותרו על המדרגות בחוץ.
במחצית הראשונה של המאה ה-20 מחה בהצלחה אברהם ברק סאלם (1882–1967) נגד האפליה של בני עדתו, והשתמש בשיטות של מחאה לא אלימה מבית מדרשו של המנהיג ההודי מהאטמה גנדי. המאבק, שזיכה אותו בכינוי “גנדי היהודי”, נשא פרי, והוא הצליח להביא להסרת רבות מההגבלות על “העבדים המשוחררים”. מאוחר יותר, לאחר שביקר בארץ ישראל בשנות ה-30, הוא אף סייע בארגון עלייתם של יהודי קוצ’ין לישראל, אך נותר לגור במולדתו ונקבר בבית הקברות בקוצ’ין.
העלייה לישראל: שילמו על הכרטיס מכספם
עם הקמת המדינה פנו ראשי הקהילה לסוכנות היהודית בבקשה לעלות לארץ, והתשובה הייתה שעל אנשי הקהילה לשלם עבור כרטיסי הטיסה מכספם, וכך היה. במהלך שנות ה-50 וה-60 עלו לישראל רוב בני העדה, ואחרים היגרו לארצות הברית. בישראל הם התיישבו בעיקר במושבים נבטים, מסילת ציון, תעוז, אביעזר, גבעת כ”ח וכפר יובל. היהודים הפארדשים עלו לישראל בשנות ה-80, והתרכזו בבנימינה. נוסח התפילה שלהם הוא יהודי-ספרדי.
בשיא גודלה מנתה הקהילה בקוצ’ין כמה אלפים, אבל לאחר הגירת רוב בני הקהילה, כיום נותרו בקוצ’ין רק קומץ משפחות, ושכונת היהודים הפכה לאתר תיירותי. במושב נבטים נבנה בית כנסת שמשחזר את בית הכנסת בקרלה, וכן פועל ביישוב “מרכז מורשת יהדות קוצ’ין”.