כשאנחנו חושבים על העדה האתיופית, אנחנו חושבים על יוצאי אתיופיה כאן בישראל, ופחות על הקהילה שם. הקהילה היהודית המרכזית באתיופיה, שעלתה בשלמותה לישראל בסוף המאה ה-20, נקראה בֵּיתָא ישראל, שם שמשמעותו באמהרית ובגְעֵז “קהילת ישראל”. שורשיה של הקהילה נעוצים ככל הנראה בממלכת הגדעונים שהתקיימה במאה ה-4 לספירה ומיוחסת, לפי המסורת של הקהילה, לצאצאיו של צדוק הכהן הגדול מתקופת מלכותם של דוד ושלמה.
מנהגים שהם שריד להלכה בימי בית שני
חוקי הדת והמצוות של קהילת ביתא ישראל נקראו “הַיימָנוֹת” (מארמית: אמונה) וכמה מהם שונים מהמנהגים ביהדות; ייתכן שהם שריד להלכה שהייתה נהוגה בארץ ישראל בתקופת בית שני. אחד המנהגים האלה הוא חג הסִיגְד, חג שחל חל 50 יום אחרי יום הכיפורים, ומציין את חידוש הברית בימי שיבת ציון, כפי שמתואר בספר נחמיה.
הסיגד הוא יום של צום, טהרה והתחדשות, ובמרכזו טקס של חידוש הברית בין העם לאל. הטקס נערך בראש הר גבוה, כסמל למעמד הר סיני, ובישראל נוהגים לערוך את טקס הסיגד בטיילת ארמון הנציב המשקיפה על הר הבית. בשנת 2008 התקבל בכנסת חוק הקובע את הסיגד כחג רשמי בישראל.
חמישה מי יודע? ואולי שמונה?
כתבי הקודש של קהילת ביתא ישראל, הקרויים מֵצְחֵף קָדוּס, כתובים בשפת הגְעֵז, שפה שמית עתיקה שרווחה במזרח אפריקה, וכיום אינה משמשת שפת דיבור אלא שפת קודש בלבד. המצחף קדוס כוללים את ספרי התנ”ך, ספרים חיצוניים כמו “ספר חנוך א'” שלא נכנסו לתנ”ך העברי וכן ספרי הלכה ומוסר שנכתבו על ידי חכמי העדה. שלא כמו בשאר הקהילות היהודיות, התורה במצחף קדוס כוללת שמונה ספרים, וקרויה “אורית” (בדומה ל”אורייתא” בארמית) כך שאחרי חמשת חומשי תורה באים יהושע, שופטים ומגילת רות, שהם המשך כרונולוגי של ספרי התורה.
“פלאשמורה”? אִמרו “שארית יהודי אתיופיה”
בסוף המאה ה-20 הועלו לישראל כל בני קהילת ביתא ישראל, אך באתיופיה נותרו קהילות שלא הותר להן לעלות באותו זמן מכוח חוק השבות. אחת מהן היא קהילת ה”פלאשמורה” – זהו כינוי גנאי לצאצאי ביתא ישראל שהמירו את דתם לנצרות החל ממחצית המאה ה-19. השם הוא שיבוש של הביטוי באמהרית שמשמעותו “סוס העורב”. העורב הוא המיסיונר מרטין פלאד, יליד גרמניה, שהיה נוהג ללבוש גלימה שחורה, והסוס הם מי שהתנצרו בעקבות פעילותו. ואולם גם לאחר שהמירו את דתם, המומרים לא נטמעו בקרב הנוצרים אלא נותרו קהילות נבדלות, ולכן מוטב להחליף את השם, שהוא שם גנאי, במונח הניטרלי “שארית יהודי אתיופיה”.
כמה אלפים מבני הקהילה הובאו ארצה בכל זאת, לאחר שהוכיחו שהם צאצאי ביתא ישראל, ובארץ עברו גיור לחומרא. הנותרים חיים בעיקר בערים גונדר ובאדיס אבבה באתיופיה וממתינים לעלות לארץ, ורבים מהם לומדים עברית ושולחים את ילדיהם לבית ספר יהודי.
“צאצאי שבט דן”
ב-1973 הכריז הרב עובדיה יוסף, שהיה אז הרב הראשי לישראל, כי יהודי אתיופיה, כולל אלה שהמירו את דתם, הם צאצאי שבט דן שהדרימו לארץ כוש, וקרא “להצילם מטמיעה והתבוללות, להחיש עלייתם ארצה, ולשתפם בבניין ארצנו הקדושה”. זאת הייתה פסיקה תקדימית ופורצת דרך, שעמדה כנגד התפיסה שרווחה באותו זמן, שהטילה ספק במוצאם היהודי של בני הקהילה. פסק ההלכה של הרב יוסף הסדיר את מעמדם ההלכתי, וזירז את החלטת ממשלות ישראל להעלותם ארצה, אולם בתחילה נחשבו בני הקהילה כיהודים לצורכי חוק השבות בלבד, והם נדרשו לעבור “גיור לחומרא”. רק בשנת 2020, 47 שנה לאחר אותה הלכה תקדימית של הרב יוסף, ושנים רבות לאחר שהליכי הגיור של קהילת ביתא ישראל הסתיימו, החליטה הרבנות הראשית לאמץ באופן פורמלי את פסיקת הרב יוסף.
“ידידי ביתא ישראל”
קהילה נוספת של צאצאי יהודים שעדיין מתגוררת באתיופיה היא “ביתא אברהם” (מגעז: בית אברהם), החיה באזור שאווה הצפונית באתיופיה ובאדיס אבבה. הקהילה, המונה יותר מ-100,000 איש, מתאפיינת במנהגים שמערבבים אלמנטים יהודיים ונוצריים כאחד, אך חבריה לא נטמעים בתוך הקהילה הנוצרית. לאורך הדורות נאספו דיווחים רבים על קיומה של קהילת יהודים באזור חבל השאווה ועל יהודים המהגרים לאזור – האזכור הקדום ביותר לקיומם של יהודים שם היה מפיו של מיסיונר מהמאה ה-14. חלק מבני הקהילה החלו בשנים האחרונות לחזור ולקיים מנהגים יהודיים בפומבי, הם מכנים את עצמם “ידידי ביתא ישראל” ואף הקימו אגודה ציונית.