כל תייר ברומא מכיר את שער טיטוס, אבל עבור יהודי העיר, המבנה הזה – שעליו נחקקו דמויות השבויים מיהודה נושאים את כלי המקדש לאחר חורבנו בידי הרומאים – היה פצע פתוח במשך 1,877 שנים. במשך מאות שנים ביצעו יהודי העיר עיקופים ברחובות הסמוכים, רק כדי להימנע מהשתתפות סמלית במצעד ההשפלה של טיטוס.
המסורת הזו נשברה ברגע היסטורי ב-3 בדצמבר 1947. ימים ספורים לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית, אלפי יהודים נהרו לשער והניחו עליו סרט כחול-לבן עם שני תאריכים: תאריך חורבן הארץ ותאריך ההכרעה באו"ם. לאחר הנאומים ושירת "התקווה", הצועדים עברו מתחת לשער בכיוון ההפוך למצעד ההשפלה של השבויים מיהודה – לכיוון ארץ ישראל. באותו מעמד, כ-1,877 שנים לאחר החורבן, המנורה שנשבתה בירושלים החלה את דרכה חזרה כסמל המדינה הריבונית.
אבל הסיפור היהודי של רומא התחיל הרבה לפני טיטוס. למעשה, הקהילה היהודית ברומא היא ככל הנראה הקהילה העתיקה ביותר באירופה. המוזיאון היהודי של רומא מספר על רציפות של למעלה מ-2,200 שנה של נוכחות יהודית בעיר. סביב שנת 161 לפנה"ס שלח יהודה המכבי משלחת לסנאט הרומי כדי לבקש מטרייה מדינית נגד היוונים. השגרירים התקבלו בכבוד, והמסורת הקהילתית מספרת שהם הוכנסו לבתיהם של יהודים שכבר חיו בעיר.
בשיא תפארתה של האימפריה הקהילה הוערכה בכ-40,000 יהודים. כוח חברתי וכלכלי עצום ששרידי בית הכנסת המפואר שלו בנמל אוסטיה אנטיקה הם עדות לו. היהודים היו חלק בלתי נפרד מהמרקם העירוני, עסקו במסחר, ברפואה ואפילו במשחק.
יהודי הקהילה אולצו להגיע לכנסייה – ושמו שעווה באוזניים כדי לא לשמוע את התפילות
מחזור רומא ו"ברכת הבתולים"
בין המאה ה-12 למאה ה-16 התגבש ברומא הצביון הדתי הייחודי לה. הקהילה סירבה לאמץ את הנוסח הספרדי או האשכנזי, דבקה ב"נוסח איטליאני" (בני רומי) ושימרה מנהגים מתקופת התלמוד וארץ ישראל הקדומה שנעלמו מיתר עדות ישראל. נוסח רומי עשיר למשל בפיוטים שנכתבו על ידי משוררי איטליה במאות התשיעית והעשירית, שאינם מוכרים כלל בשאר התפילות. דוגמה ייחודית היא "ברכת בתולים" – תפילות ופיוטים ספציפיים ללילה שלאחר החתונה ולבוקר שאחריו – מסורת שהייתה נהוגה בתקופת הגאונים ונשמרה ברומא כמעט לבדה. "מחזור רומא", הסידור של בני רומי, הודפס בסונצ'ינו שבאיטליה ב- 1485 והדפסתו בשלב כה מוקדם עזרה לשמרו בצורה מדויקת, כמעט ללא שינויים, מימי הביניים ועד היום.
בשנת 1555 הורה האפיפיור פאולוס הרביעי על הקמת הגטו היהודי של רומא על גדות נהר הטיבר. היה זה אחד המקומות הצפופים והעניים בעיר, מוקף חומות שננעלו בלילה. היהודים הורשו לעסוק רק במסחר בבגדים משומשים ובמתן הלוואות, חויבו לחבוש כובעים צהובים בצאתם לרחוב, אולצו להגיע לכנסייה – ושמו שעווה באוזניים כדי לא לשמוע את התפילות.
מתוך הצפיפות והעוני נולד המטבח היהודי-רומאי. בגלל האיסור על עיסוק בחומרי גלם יקרים, הפכו היהודים את הירקות הפשוטים לאומנות. כך נולד ה-Carciofi alla Giudia – ארטישוק בסגנון יהודי המטוגן פעמיים עד שנראה כמו פרח זהב קריספי והפך לסמל הקולינרי של רומא כולה. גם כיום, התורים למסעדות ב"גטו" הם מהארוכים בעיר.
בתוך הגטו הקטן נבנה מבנה יוצא דופן שנקרא "צ'ינקווה סקולה" (חמשת בתי הכנסת). מכיוון שהאפיפיור התיר ליהודים להחזיק רק מבנה דת אחד, הם בנו בבניין אחד חמישה בתי כנסת נפרדים עבור הקהילות השונות.
היכל מפואר במקום ההשפלה
ב-1870 בוטל הגטו רשמית. לאחר שהחומות נפלו והיהודים קיבלו זכויות אזרח, הם רצו להקים מבנה שיפגין נוכחות, עוצמה וביטחון עצמי. בין 1901 ל-1904 נבנה בית הכנסת הגדול של רומא (Tempio Maggiore). המבנה המרשים הוא סיפור של הצהרת עצמאות פוליטית ודתית: הוא הוקם בדיוק בלב האזור שבו עמד הגטו הישן, על גדות נהר הטיבר, בכוונה להקים היכל מפואר במקום שהיה פעם סמל ההשפלה.
האדריכלים קיבלו החלטה נועזת – כדי שבית הכנסת לא ייראה כמו עוד כנסייה, תוכננה לו כיפה בחתך מרובע, בסגנון פירמידה. זוהי הכיפה המרובעת היחידה ברומא, והיא נועדה להיות מזוהה מייד כבית כנסת מכל נקודת תצפית בעיר.
המבנה משלב אלמנטים מזרחיים במטרה ליצור סגנון שייראה עתיק, המזכיר את שורשי העם היהודי ומדגיש שהיהודים קדמו לנצרות הרומית. בפנים בית הכנסת, התקרה מעוטרת בציורי כוכבים ומוטיבים מהטבע, והחלונות צבועים בזכוכית צבעונית מרהיבה. במרתף המבנה שוכן כיום המוזיאון היהודי של רומא, המציג תשמישי קדושה נדירים ששרדו מהגטו ומהתקופות הקדומות יותר.
אלפי יהודים הוסתרו בתוך מנזרים, כנסיות ומוסדות קתוליים ובדירות מסתור של שכנים נוצרים
נס ההצלה האיטלקי
ערב הכיבוש הגרמני ב-1943 חיו ברומא כ-12,000 יהודים. ב-16 באוקטובר 1943, המכונה "השבת השחורה", פשטו הגרמנים על הגטו וריכזו בו למעלה מאלף יהודים, ביניהם נשים וילדים רבים. הם נשלחו לאושוויץ ורק 16 מהם שרדו. רוב הקהילה לא נתפסה, כי היהודים חיו בשכונות אחרות ברומא ולא במוקד הפשיטה הגרמנית שהתרכז בגטו. נוסף על כך, רבים קיבלו רמזים על הפשיטה הצפויה ונמלטו מהגטו ליעדים אחרים בעיר ימים ספורים לפני כן.
לאחר השבת השחורה, אלפי יהודי רומא הנותרים הפכו לניצודים. כאן נכנס לפעולה אחד ממבצעי ההצלה הגדולים: לפחות 3,200 יהודים הוסתרו בתוך מנזרים, כנסיות ומוסדות קתוליים ברומא, לעיתים בידיעת הוותיקן ולעיתים ביוזמה מקומית. אלפים נוספים הוסתרו בדירות מסתור של שכנים נוצרים, חסידי אומות עולם, בכפרים מסביב לרומא ובבתי חולים תחת שמות בדויים. רופאים יצירתיים המציאו מחלות פיקטיביות, כמו "סינדרום K", כדי להרתיע נאצים מלהיכנס למחלקות. בסך הכול, כ-80% מיהודי רומא שרדו את המלחמה.
בחג שמיני עצרת, חוליה של מחבלים פלסטינים פתחה באש לעבר הקהל ורצחה פעוט בן שנתיים שמת בזרועות אימו
יהודי לוב והעלייה לארץ
מייד לאחר הקמת המדינה עלו כמה אלפי יהודים לישראל, בעיקר צעירים אידיאליסטים מתנועות הנוער החלוציות. מאז קום המדינה עלו לישראל אלפי יהודים מאיטליה, ובכללם יוצאי קהילת רומא הגדולה והוותיקה שהיוו חלק משמעותי מהגירה זו, והביאו עימם מסורת עשירה ומורשת יהודית ייחודית. אחד הסמלים הבולטים לכך הוא בית הכנסת האיטלקי בירושלים הכולל ארון קודש מפואר.
בסוף שנות ה-60, בעקבות פרעות בלוב בזמן מלחמת ששת הימים ועליית קדאפי לשלטון, כ-4,000 יהודים נמלטו מלוב לרומא. כמחציתם המשיכה לישראל ונחשבה כחלק מקהילת "יוצאי איטליה". המחצית השנייה השתלבה בקהילה המקומית, אנשיה נשארו בה והפיחו בה חיים חדשים.
החג שהפך לסיוט
בבוקר חג שמיני עצרת, 9 באוקטובר 1982, יצאו מאות מתפללים משער בית הכנסת הגדול בסיום התפילה. באותה תקופה שררה באיטליה אווירה אנטי-ישראלית חריפה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, וההסתה בתקשורת יצרה תחושת איום ממשית על הקהילה. חוליה של חמישה מחבלים פלסטינים מהארגון של אבו נידאל הגיעה למקום, השליכה פצצות ופתחה באש לעבר הקהל הצפוף במדרגות המבנה המפואר. סטפנו גאי טאקה, פעוט בן שנתיים בלבד, נפגע מרסיסים ומת בזרועות אימו, כשסביבם 37 פצועים מדממים.
הפיגוע הפך למשבר פוליטי. הקהילה היהודית זעמה על הממשלה האיטלקית על כך שחרף איומים מפורשים המשטרה הסירה את האבטחה הקבועה מבית הכנסת בדיוק באותו בוקר, והניידת היחידה שהייתה באזור לא התערבה. הקהילה החלה להשקיע באבטחה עצמית והפכה להרבה יותר מעורבת פוליטית במאבק באנטישמיות.
בכניסה לבית הכנסת מוצב לוח שיש המנציח את הפיגוע ואת זכרו של סטפנו. בכל שנה ב-9 באוקטובר מתקיים טקס זיכרון רשמי בהשתתפות בכירי הממשל האיטלקי, המגיעים לבקש סליחה ולהבטיח ש"לעולם לא עוד".
בשנת 1986, האפיפיור יוחנן פאולוס השני עשה היסטוריה כשהגיע לביקור האפיפיורי המתועד הראשון בבית כנסת. הוא התקבל בכבוד בבית הכנסת הגדול, ובנאומו קרא ליהודים "אחינו הבכורים והאהובים".
צלבי קרס אחרי השבעה באוקטובר
קהילת רומא נחשבת כיום לאחת הקהילות המגובשות בעולם, עם מערכת חינוך ענפה ושמירה קפדנית על מסורת "בני רומי". דמויות כמו הרב ד"ר שמואל (ריקרדו) די-סיני, רבה הראשי של רומא ורופא במקצועו, ממשיכות את המסורת של שילוב תורה ומדע.
עם זאת, בימים אלו מוצאת את עצמה קהילת רומא שוב בקו התפר שבין זהותה האיטלקית לנאמנותה העמוקה למדינת ישראל. השנים האחרונות, ובפרט מאז פרוץ המלחמה באוקטובר 2023, שינו את פני הרחוב ברומא. עם התגברות גלי ההגירה וצמיחתם של מוקדי הקצנה, יהודי רומא חווים עלייה מדאיגה באירועי אנטישמיות: שוב ושוב מתגלים צלבי קרס וכתובות נגד "הציונים" על קירות הרובע היהודי. למרות המתיחות המדינית והרוחות הסוערות בכיכרות, הקהילה היהודית ברומא נותרת איתנה. היא שרדה את טיטוס, את האינקוויזיציה, את הגטו ואת הנאצים – ואינה מתכוונת להיעלם.
גם בערב שבת הקרוב, כשהשמש תשקע על נהר הטיבר, יידלקו נרות בבתים שמעבר לחומות הגטו הישן. בבית הכנסת הגדול תעלה שוב קדושת "כתר" בנוסח רומי עתיק, ובין המילים תישמע תפילה אחת חזקה מכל הפוליטיקה: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".