קאיפֶנְג (Kaifeng) היא עיר עתיקה במחוז חנאן במזרח סין, בין שנחאי לבייג’ינג, שהייתה אחת משמונה הבירות העתיקות של סין ושגשגה כאשר ישבה על דרך המשי המפורסמת שחיברה בין סין להודו, אפריקה ואירופה. בתחילת המאה ה-11 קאיפנג הייתה העיר הגדולה ביותר בעולם, ובאותה תקופה נבנתה בה גם פגודת הברזל, בגובה של יותר מ-50 מטרים, שהפכה לסמל העיר. אך העיר סבלה מהצפות תכופות של “הנהר הצהוב” שקיבל את שמו בשל אדמת הלס בקרקעיתו הנותנת לו גוון צהבהב. הנהר, שהוא השני בגודלו בסין, אומנם היה ועודנו מקור מרכזי למי שתייה, אך הוא גרם להצפות תכופות שקטלו רבים מהתושבים וחירבו אזורים רבים בעיר.
אז איך הצליחו יהודי קאיפנג לשמור על יהדותם כשהם כה רחוקים מכל קהילה יהודית אחרת? מדוע הציע רב הקהילה המצטמקת במאה ה-19 למיסיונר ישועי לרשת אותו בתפקידו – ובאיזה תנאי? איזה ספר מאת זוכת פרס נובל נכתב על יהודי הקהילה? ומה גורלם בסין העכשווית? על קהילת יהודי קאיפנג בפרק נוסף בסדרת “הפסיפס היהודי”.
מפגש בין יהודי ומיסיונר ישועי
בקאיפנג נוסדה הקהילה היהודית הראשונה בסין, בסביבות האלף הראשון לספירה או אפילו לפני כן, במאות ה-8 וה-9. ככל הנראה היהודים שהתיישבו בעיר היו סוחרים יהודים שהגיעו אליה מארצות אחרות במרכז אסיה ודרומה. ואכן, בדיקות גנטיות שנערכו לצאצאי היהודים בקאיפנג מצאו קרבה גנטית ליהודי ארמניה, איראן ועיראק.
אבל שאר העולם היהודי לא שמע על קיומם של יהודים בקאיפנג או בסין בכלל, והשמועה עליהם הגיעה רק במאה ה-17, כשמיסיונר ישועי איטלקי בשם מַטֶאוֹ רִיצִ’י, שהביא לסין את בשורת הנצרות הקתולית, סיפר על פגישה עם יהודי סיני בשם אַי טיאן. היהודי אי טיאן סיפר לו כי הוא בא מהעיר קאיפנג, שם יש קהילה יהודית פעילה המאמינה באל אחד. בהמשך נשלחו מיסיונרים לקאיפנג ותיעדו בפירוט את בית הכנסת, הקהילה וספרי התורה שהשתמשו בהם.
ריצ’י התכתב עם הרב הזקן של הקהילה, שכנראה חשב כי מי שמאמין באל אחד הוא בהכרח יהודי. מתוך חששו שאין בקהילה מי שיהיה מסוגל לרשת אותו, הציע הרב לריצ’י למלא את מקומו – כל עוד יימנע מאכילת חזיר. מאוחר יותר הגיעו לבייג’ינג שלושה יהודים נוספים מקאיפנג וסיפרו שהרב הזקן מת ומי שמחליף אותו הוא בנו, שלא בקי בהלכה. הם עצמם הוטבלו לנצרות, וריצ’י סיכם שהם בדרך להפוך למוסלמים או לעובדי אלילים.
היהודים נחשבו ל”כת מוסלמית”
לא ידוע על אפליה או על רדיפות של יהודי קאיפנג, והחברה הסינית הייתה לאורך השנים פתוחה וסובלנית יחסית לארצות נוצריות ומוסלמיות. יהודים הורשו לתת לילדיהם שמות יהודיים נוסף לשמות הסיניים, התפללו כשפניהם לכיוון מערב, לירושלים, והורשו לשמור על זהותם ומנהגיהם, אבל קלעו את שערם לצמה, לבשו לבוש סיני ודיברו בשפה המקומית. הגברים נשאו מספר נשים; האישה הראשונה יהודייה והנשים והפילגשים שאחריה סיניות.
הסינים ראו בהם כת מוסלמית או קרובה לאסלאם, שהיה נפוץ בקאיפנג, וקראו ליהודים “מוסלמים בעלי כובע כחול” כדי להבחין אותם מהמוסלמים שחבשו כובע לבן. רק מאוחר יותר החלו לקרוא ליהודים “יו-טה” (כלומר בני יהודה) או “כת תולשי הגידים” (挑筋教, tiǎo jīn jiāo) בשל מנהגם להוציא את גיד הנשה, כמצוות הכשרות.
עד המאה ה-15 שמרו יהודי קאיפנג על קשרים עם יהודי פרס, מה שהציל אותם מבידוד הלכתי ותרבותי. בית הכנסת, שנבנה בשנת 1163, נחרב כמה פעמים במהלך השנים, שופץ מדי פעם מחדש ונחרב סופית בשיטפון בשנת 1860. הרב האחרון של הקהילה נפטר בשנת 1867, וזמן קצר אחר כך נטמעה הקהילה לתוך הקהילה הסינית והקהילה המוסלמית. רק מעטים המשיכו לדבוק בזהות היהודית שלהם.
אהבות אסורות
הסופרת האמריקאית כלת פרס נובל פרל בַּק, שגדלה בסין וחייתה בה שנים רבות, פרסמה בשנת 1948 רומן בשם “פיאוני” המתרחש בקהילה היהודית בקאיפנג ומתאר את התפוררות הקהילה. פיאוני היא שפחה סינית (פירוש שמה: אדמונית החורש, הפרח הלאומי של סין) המתאהבת בבנו היחיד של אדונה היהודי, דוד בן עזרא, אך הם לא יכולים להינשא בשל מעמדה הנחות, והוא מתלבט בין נישואים לבת הרב, שאיתה יקים בית יהודי, ונישואים לבת עשירים סינית. הרומן מתבסס על תחקיר מקיף שערכה בק, ומשובצים בו מנהגים מחיי היהודים ושאלות על המחיר שאותו מוכנים יהודי קאיפנג לשלם תמורת המשכיות הקהילה.
היהודים לא מוכרים כמיעוט רשמי
בשנת 1949 הכירו שלטונות סין ב-56 מיעוטים. רק מי שנמנו עם המיעוטים הרשמיים זכו לקיים את הפולחנים שלהם והיו רשאים – כאשר הוטלו מגבלות הילודה – להביא לעולם יותר מילד אחד. אבל היהודים לא היו בין המיעוטים האלה, והם מוגבלים מאוד בהשתתפות בתפילות ובקיום טקסים. בתעודת הזהות הסינית, יהודים נרשמים כחלק מהרוב הסיני או כמוסלמים. רק יהודי קאיפנג, מקרב כל יהודי סין, נרשמו כיהודים בתעודות הרשמית – עד לשנת 1996.
חולמים להקים מחדש את בית הכנסת ההרוס
במאה ה-21 כמה מיהודי קאיפנג חזרו לזהותם היהודית, התגיירו ועלו ארצה. בשנים האחרונות סובלים יהודי סין מהתנכלויות חוזרות של השלטונות, שדורשים מהם להסיר סממנים חיצוניים כמו מזוזות, סוגרים מוסדות חינוך ודת ו”מעלימים” יהודים למעצרים ממושכים. ההערכה היא שכיום מתגוררות בקאיפנג כ-100 משפחות יהודיות. במקום בית הכנסת נבנה בית חולים ממשלתי שאינו נושא זכר לעבר היהודי, אך יהודים רבים בעולם חולמים שביום מן הימים אפשר יהיה להקים אותו מחדש.