במאה ה-17, בעיר מוסול שבלב כורדיסטן המוסלמית, קרה משהו כמעט בלתי נתפס: אישה עמדה בראש ישיבה תלמודית. לא זו בלבד שהיא לימדה תורה – היא פסקה הלכות, העמידה תלמידים וזכתה מרבני דורה לתואר "התנאית". כיצד יכולה הייתה תרבות שנחשבת למסורתית ושמרנית להעלות לפסגת המנהיגות הרוחנית דמות נשית? ומה היה כל כך מיוחד בקהילה היהודית שפרחה בין שלוחות הפרת והחידקל, שממנה יצא גם משיח מרדן שהסעיר את כל יהדות המזרח – ונמחקה כמעט כליל?
התשובות מובילות אל האזור ההררי של כורדיסטן, שבו התקיימה אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמבודדות ביותר. המרחקים הגיאוגרפיים, התנאים הטופוגרפיים הקשים ושודדי הדרכים שאכלסו את מעברי ההרים בודדו את יהודי כורדיסטן מיתר קהילות ישראל, אך גם שימרו את תרבותם הייחודית ואת שפתם הארמית, שפת התלמוד עצמו, כשפה חיה מדוברת.
צאצאי עשרת השבטים?
כורדיסטן השתרעה בעבר על פני שטח רחב בין שלוחות הפרת והחידקל עד ימת אורמיה, וכללה חלקים ממה שהיום צפון עיראק, צפון-מערב איראן, דרום-מזרח טורקיה וצפון-מזרח סוריה. אזור זה היה חלק מממלכות העבר הקדומות: אשור, בבל, מדי ופרס.
על פי מסורות עתיקות, יהודי כורדיסטן הגיעו לאזור עוד בימי בית ראשון, בעקבות הגלות האשורית של עשרת השבטים. בתנ"ך נכתב: "בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי" (מלכים ב יז, ו). אזור "חבור" שמור עד היום כשם אחד מיובלי החידקל בקרבת העיר זאכו. יהודי כורדיסטן ראו עצמם כצאצאי אותם גולים, וזכרם היה חי בקרב הקהילה דור אחר דור.
הנוסע היהודי המפורסם רבי בנימין מטודלה, שביקר באזור בשנת 1170, מסר כי בזמנו חיו בכורדיסטן כ-20,000 יהודים, מפוזרים במאה קהילות בהרי חפטון ועד גבולות מדי. הוא העיד כי "הם מן הגלות הראשון שהגלה שלמנאסר המלך והם מדברים בלשון התרגום" – כלומר, בארמית.
הסולטן הורה לכלוא את משיח השקר אלרואי, אך לפי האגדות הוא השתחרר בנס והמשיך בפעילותו
משיח בהרי הכורדים
בשנים 1146–1147, לא הרחק מהמקום שבו ביקר בנימין מטודלה, קמה תנועה משיחית שהסעירה את כל יהדות המזרח התיכון. בעיר עמדיה שבצפון כורדיסטן, הכריז יהודי צעיר בשם מנחם בן שלמה – שנודע לימים בשם דוד אלרואי – על עצמו כמשיח.
אלרואי, שהתחנך בישיבות בגדד ולמד אצל ראש הגולה, היה בעל כישרון מנהיגות יוצא דופן. הוא קרא ליהודי הקווקז, פרס וכורדיסטן להתקבץ לכיבוש ירושלים ולמרוד במשטר הסלג'וקי המוסלמי. תנועתו משכה המוני יהודים שנואשו מהתנאים הקשים והאמינו כי הגיע זמן הגאולה.
הסולטן הורה לכלוא את אלרואי, אך לפי האגדות הוא השתחרר בנס והמשיך בפעילותו. מנהיגי הקהילות היהודיות, שחששו מנקמת השלטון, ניסו לשכנע אותו לחזור בו, אך הוא התעקש על דרכו. בסופו של דבר נרצח אלרואי, אך תנועתו המשיכה לחיות בקרב חסידיו במשך שנים רבות. על שמו נקראו לימים יישובים בארץ ישראל, ורחובות בערים רבות, ובשנת 1833 אף כתב בנימין ד'יזראלי, ראש ממשלת בריטניה לעתיד, ספר על חייו.
התנאית אסנת ברזאני: "הפרידה מספריי כאבה לי עשרת מונים מצער הפרידה מבגדיי ותכשיטיי"
תלמידת החכמים בראשות הישיבה
אם דוד אלרואי מייצג את הציפייה המשיחית של יהדות כורדיסטן, הרי שאסנת ברזאני מייצגת את העומק התורני שלה – ובמיוחד את הפתיחות הייחודית שאפיינה את הקהילה בתקופות מסוימות.
ברזאני נולדה בסביבות שנת 1590 למשפחת רבנים מפורסמת בכורדיסטן. סבה, הרב נתנאל הלוי, עמד בראש קהילת יהודי מוסול וכונה "אדוני" מפאת כבוד תורתו – שם שדבק ביורשיו. אביה, הרב שמואל ברזאני, היה מוטרד ממצבה התורני הירוד של הקהילה והקים ישיבה במוסול במטרה להעמיד דור חדש של רבנים ומנהיגים.
לרב שמואל לא נולדו בנים, רק בנות. בניגוד לנוהג המקובל, הוא החליט לחנך את בתו אסנת כתלמידת חכמים. היא עצמה העידה מאוחר יותר: "שום מעשה ומלאכה לא למדני חוץ ממלאכת שמים". כשהגיעה לפרקה, השיאה אביה ליעקב מזרחי, תלמידו המובהק, והשביע אותו שלא ימנע ממנה להמשיך בלימודי התורה.
לאחר פטירת הרב שמואל הפך יעקב מזרחי לראש הישיבה, ואסנת סייעה לו בהוראה. "כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי נגדו", כתבה במכתב. כשנפטר גם בעלה, עמדה אסנת בפני משבר: הישיבה נקלעה לקשיים כלכליים חמורים, ואף היה ניסיון לתבוע את ספריית הישיבה.
אך הקהילה הכירה בתורתה ובחוכמתה של אסנת, והיא מונתה לראש הישיבה – מקרה נדיר ביותר בהיסטוריה היהודית. היא הנהיגה את הישיבה עד פטירתה בסביבות שנת 1670, פסקה הלכות, לימדה תלמידים והעמידה תלמידי חכמים. הקהילה כינתה אותה "התנאית", בדומה לחכמי המשנה, ורבני התקופה פנו אליה בכבוד רב.
בתקופת משבר כלכלי כתבה אסנת מכתבים לנדבני הקהילות בבקשת סיוע. "נושים נוצרים הגיעו אל ביתי", היא מספרת, "הוציאו מידי את המפתח וזרקו אותי ואת משפחתי לרחוב". היא נאלצה למכור את רכושה, אך הפרידה מספריה כאבה לה "עשרת מונים מצער הפרידה מבגדיה ותכשיטיה". תרומות הקהילה העמידו אותה בסופו של דבר על רגליה, והיא המשיכה לעסוק במלאכת התורה עד פטירתה.
נשים כורדיות נוספות היו פורצות דרך והקדימו את זמנן. למשל, כבר בשנת 1885, האישה הראשונה שקיבלה רישיון לעסוק ברפואה בסוריה הייתה יהודייה כורדית בשם סבת איסלאמבולי.
לצד העומק התורני שהותירה אחריה אסנת ברזאני, יהדות כורדיסטן המשיכה להצמיח מנהיגים חשובים גם במאות האחרונות, והם שימשו גשר הכרחי בין הקהילות המבודדות למרכזי ההלכה בבגדד ובירושלים.
במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 בלטו רבנים כמו הרב אסף בן הרב עובדיה הלוי מזאכו, שכתביו ההלכתיים ומעשיו שיקפו את יישום ההלכה בתנאי המחיה הקשים והמיוחדים של ההרים. רבנים אלו, שכונו לעיתים "אדוני", דאגו לשמירת המסורת, לחינוך לתורה ולסיוע לנזקקים, והעמידו תלמידים שקיבלו סמיכה לרבנות ודיינות במרכזים הגדולים בבבל, ובכך חיזקו את הקשר הרעוע לעולם היהודי הרחב.
ברכתא ושלמתא": השפה שהחייתה את התלמוד
בניגוד לכל קהילות ישראל האחרות, יהודי כורדיסטן היו הקהילה היחידה שדיברה ארמית – שפת התלמוד הבבלי – כשפה יומיומית חיה. "ברכתא ושלמתא איתּ לָך" (ברכה ושלום לך) – ברכה זו, שעדיין נשמעת בפי יוצאי העדה, מדגימה כיצד השפה העתיקה נשמרה במשך אלפי שנים. הארמית שימשה לתפילה, לפיוט, לסיפורי עם ולשיח יומיומי, ונבדלה בניביה השונים בין אזור לאזור. לצידה דיברו היהודים גם כורדית ושפה מקומית – עיראקית, פרסית או טורקית, לפי המקום.
השימור הארמי הפך את יהודי כורדיסטן לגשר חי בין העבר להווה – הם שרו פיוטים עתיקים ושימרו מסורות שנשתכחו במקומות אחרים. עם זאת, הבידוד הגיאוגרפי והתנאים הקשים בהרים גבו מחיר: הקהילה לא הצליחה להעמיק בתורה כמו מרכזים יהודיים אחרים בבגדד או בבבל, והספרות התורנית המקורית שיצאה מכורדיסטן הייתה מצומצמת יחסית.
חיים קשים בין ההרים
החיים בכורדיסטן היו קשים במיוחד – מעשי שוד, רצח ואונס היו דבר שבשגרה. היהודים היו כפופים לשליטת "אדונים" מקומיים שיכלו למכור אותם כעבדים, ואף להכריח איש יהודי לרוץ לפני סוסו של האדון עד פתח ביתו. היהודים התפרנסו בעיקר מעבודת אדמה ומרעיית צאן ובקר, אך היו ביניהם גם צורפי כסף וזהב, חייטים, סנדלרים, נגרים, צובעים ואורגים. רוכלים שנדדו בין הכפרים עמדו בסכנה מתמדת – לעתים קרובות נשדדה סחורתם או שהם הותקפו בחזרם הביתה כשכספם בידם, ויש שנאלצו לשקול המרת דת כדי להימלט מבית הכלא.
הקשר עם מרכזים יהודיים אחרים היה מוגבל בשל המרחקים והסכנות, אך בני הקהילה שלחו שאלות הלכה לראשי הגולה והרבנים בבגדד, והרבו לשלוח תלמידים לקבל סמיכה לרבנות ולדיינות בישיבות הגדולות שם. יהדות כורדיסטן הייתה נתונה בדרך כלל במצוקה כספית, ולעיתים נאלץ ה"נשיא" – ראש הקהילה – להוציא מכיסו כסף כדי לכסות את גירעון העדה.
במהלך מלחמת העולם הראשונה ספגו יהודי כורדיסטן אסונות כבדים. בעיר אורמיה שבכורדיסטן האיראנית, שהייתה מרכז יהודי חשוב, ערכו הרוסים טבח גדול ביהודים לאחר שכבשו את העיר, ואת יהודי העיר סרדשת שרפו בעודם בחיים. בכפר בראשי, ליד דוהוכ, רוקנו הטורקים את מחסני המזון לטובת הצבא הטורקי וגרמו לרעב כבד, ובעקבותיו מצאו רבים את מותם. קהילות רבות התפוררו או נמלטו ממקומן, ויהודים רבים ברחו לבגדד וחיזקו את גלי העלייה לארץ ישראל.
המטבח הכורדי היהודי, ששילב בין מסורות, הביא לנו את הקובה, היפרח, הגונדי והסמבוסק
חג הסהרנה: אביב בטבע
מנהג ייחודי לקהילה היה חג הסהרנה, חג עממי שנחגג בחול המועד פסח. זהו חג אביבי שסימל את סיום החורף ואת ההתחדשות בטבע. היהודים היו יוצאים לחיק הטבע עם כל חברי הקהילה, ערכו סעודות, תרמו צדקה, שרו, ניגנו על תוף ועל זורנה, כלי נשיפה מסורתי, ורקדו יחד.
החג היה מאורע חברתי חשוב, שבו צעירים פגשו את בנות זוגם לעתיד, נכרתו בריתות אירוסים ונערכו שידוכים. הוא סימל את קשרי השכנות הטובה בין היהודים ושכניהם הכורדים המוסלמים, שאף סייעו להם ודאגו לשמירה על האירוע.
בעשורים הראשונים להקמת מדינת ישראל נמנעו יוצאי כורדיסטן מלחגוג את הסהרנה, אך ב-1972 חודש המנהג, אם כי הוא הועבר לחול המועד סוכות, ככל הנראה כדי להימנע מהתחרות עם חג המימונה של יהודי מרוקו. בשנים האחרונות פועלים חלק מבני העדה להחזיר את הסהרנה למועדה המקורי בפסח.
המטבח הכורדי היהודי, שפיתח טעמים עשירים ושילוב ייחודי של תבלינים ושיטות בישול, הוא אחד המורשות המפורסמות שהביאו יהדות כורדיסטן לישראל. הקובה – כדורי בצק ממולאים בבשר טחון ותבלינים, מבושלים במרק או מטוגנים – הפכה לסמל המטבח הכורדי. לצידה מוגשים מאכלים כמו יפרח, עלי גפן ממולאים, גונדי – קציצות מסולת חיטה ובשר כבש, סמבוסק ממולא ומטוגן לחגים, וכמובן החמין הכורדי – תבשיל השבת המבושל לאט עם שעועית, בשר וביצים. המטבח שילב בין המסורות היהודיות והחומרים המקומיים בהרי כורדיסטן, ויצר מנות שהפכו לאהובות על שולחנות ישראליים רבים.
יוסף בצרי הוצא להורג באשמת החזקת חומר חבלה. בהיותו על הגרדום, מכוסה בשק שחור, זעק: "תחיא אשראיל!"
מבצע עזרא ונחמיה
עוד לפני הקמת המדינה החלו יהודי כורדיסטן לעלות לארץ ישראל טיפין טיפין. כבר במאה ה-18 נזכרים יהודים שעלו מכורדיסטן לצפת, והם היו בין ראשוני יהדות המזרח שהתיישבו בירושלים. הרדיפות המתמידות, במיוחד בסוף המאה ה-19, הגבירו את קצב העלייה.
עם הקמת מדינת ישראל, במסגרת "מבצע עזרא ונחמיה" בשנים 1951-1950, הועלו כ-120,000 יהודי עיראק לישראל, ביניהם רבים מיהודי כורדיסטן העיראקית. המבצע כלל כ-900 טיסות, והיה מורכב במיוחד בשל המגבלות שהטילה ממשלת עיראק.
באחד הרגעים הדרמטיים ביותר של המבצע הוצאו להורג יוסף בצרי ושלום צלאח באשמת החזקת חומר חבלה. בהיותו על הגרדום, מכוסה בשק שחור, זעק בצרי את המשפט שיהודי עיראק לא ישכחו: "תחיא אשראיל!" – תחי ישראל.
כמעט כל יהודי כורדיסטן עלו לישראל במהלך שנות החמישים. היום מתגוררים בישראל לפחות 130,000 איש ממוצא כורדי. חרף הקשיים הראשוניים של קליטת עולים מקהילה מבודדת, יוצאי כורדיסטן ובניהם הטביעו חותם משמעותי על הפסיפס הישראלי. נציגי העדה השתלבו בכל תחומי החיים: בפוליטיקה ובכנסת, בצה"ל, במחקר האקדמי ובמיוחד בעולם התרבות והמוזיקה הישראלית, לשם הביאו איתם את הפיוטים והמנגינות הייחודיים.
בשנת 2015 קראה עיריית ראשון לציון רחוב על שמה של הרבנית אסנת ברזאני – מחווה מאוחרת לדמות ייחודית שסללה דרך במאה ה-17, מאות שנים לפני שהדיון על תפקידן של נשים בעולם הדתי הפך לנושא ציבורי.