אם הייתם משוטטים בסמטאות טריפולי של שנות ה-30, הייתם עלולים להתבלבל ולחשוב שהגעתם לתל־אביב הקטנה. תהלוכה של קק"ל, עברית מתגלגלת ברחובות, בתי הכנסת הומים אדם. אף אחד לא העלה על דעתו שבעוד פחות משלושה עשורים כמעט שלא יישאר יהודי אחד בלוב. סיפורה של הקהילה המשגשגת שהפכה את המדבר לעיר עברית מודרנית נקטע באכזריות.
זו קהילה שהצליחה לשרוד רעידות אדמה פוליטיות ותרבותיות במשך 2,500 שנה, רק כדי להיאלץ לעזוב הכול בתוך עשור אחד. יהדות לוב הייתה אבן פינה ביהדות ארצות המגרב, קהילה שהחלה את דרכה בתקופת הזוהר של הים התיכון העתיק והפכה למרכז כוח כלכלי ורוחני, בעיקר בטריפולי ובבנגזי.
החיים בלוב היו מורכבים – שילוב של מסורת דתית אדוקה עם השתלבות בכלכלה המודרנית – אך המאבק האנטי-קולוניאליסטי, שואת יהודי צפון אפריקה והסכסוך הערבי-ישראלי הפכו את לוב ממולדת עתיקה לזירת סכנה. אבל הזיכרון, התרבות והמנהגים של הארץ ההיא נשמרים עד היום בישראל.
מרדו נגד הרומאים: שורשים עמוקים ועבר מפואר
הנוכחות היהודית בלוב אינה חדשה. עדויות ארכיאולוגיות ומחקריות קובעות כי יהודים התיישבו בלוב לפחות מהמאה ה-3 לפנה"ס, וישנן מסורות המקשרות את ההתיישבות המוקדמת לתקופת בית ראשון. הנוכחות הזו פרחה תחת האימפריה הרומית, כאשר הקהילות היהודיות בקירינאיקה (מזרח לוב) היו כה גדולות ומשפיעות, עד שהשתתפו במרד היהודי הגדול של השנים 115-117 לספירה (מרד הגטוס) נגד הרומאים, מרד שהוכרע באכזריות והוביל להרס ניכר בקהילה.
לאחר הכיבוש הערבי במאה השביעית, הקהילה התאוששה והפכה לחלק חשוב בנתיבי הסחר של המגרב. תחת השלטון העות'מאני שהחל במאה ה-16, קהילת טריפולי הייתה כבר קהילה מאורגנת, עם רבנים גדולים, דיינים ומוסדות ציבור.
במקומות מסוימים הילדים המוסלמים למדו עברית כדי לשחק עם ילדי היהודים שסירבו לדבר עימם בערבית
"עיר עברית": הציונות שכבשה את רחובות טריפולי
המאה ה-20, תחת השלטון האיטלקי (שהחל ב-1911), הייתה תקופת שיא של שגשוג והשתלבות עבור הקהילה היהודית. יהודי לוב, במיוחד בטריפולי ובבנגזי, היוו גורם מפתח בכלכלה העירונית. רבים עבדו כסוחרים, בנקאים, עורכי דין ופקידי ממשל, ושימשו גשר חשוב בין הממשל הקולוניאלי האיטלקי לאוכלוסייה המקומית. עדות לכוחה של הקהילה היא העובדה כי בשנת 1931 יהודים היוו כרבע מכלל אוכלוסיית טריפולי – עיר בעלת צביון יהודי מובהק.
ערב מלחמת העולם השנייה, הקהילה מנתה כ-36,000 נפש והייתה מאורגנת להפליא. בטריפולי לבדה היו עשרות בתי כנסת ששימשו מרכזי תורה ופסיקה. אחד מבתי הכנסת המפורסמים והחשובים היה בית הכנסת הגדול של טריפולי, אשר שימש מוקד לפולחן ולחיי הקהילה. לצד הקהילה העירונית המודרנית שמרה קהילת יהודי הג'בל (הרי נפוסה) על צביון כפרי-מסורתי מובהק.
את המסורת הארוכה של הקהילה שימרו ענקי רוח ודיינים, ביניהם הרב מרדכי הכהן (1857–1929), ששימש דיין והיה להיסטוריון והאתנוגרף של קהילתו, וכתביו כמו "הגיד מרדכי" הם מקור ידע בלתי נדלה על החיים היהודיים בלוב. אחריו, שימש הרב ראשי הרב יששכר חכמון (1888–1961), הדמות הרוחנית האחרונה והבולטת של הקהילה טרם העקירה.
הרעיון הציוני תפס תאוצה בקהילת יהודי לוב עוד במאה ה-19, לפני הקונגרס הציוני הראשון. בשנים מאוחרות יותר, ב-1919, נבחר ועד קהילה ציוני. עיקר הפעילות הציונית בא לידי ביטוי בלימוד השפה העברית; בשנות השלושים והארבעים, רוב יהודי לוב, בנים ובנות, שלטו באופן שוטף בעברית. במקומות מסוימים, כמו העיירה כומס, הדיבור בעברית היה כה רווח עד כי הילדים המוסלמים למדו עברית כדי לשחק עם ילדי היהודים שסירבו לדבר עימם בערבית.
"חג הבנות" קשור במיוחד לגבורתן של נשים שהצילו את עם ישראל, כמו יהודית ואסתר וגם בתו המסתורית של מתתיהו
אלמירו ועיד אל־בנאת: סודות המסורת הלובית
מי שנקלע באחד מימי חול המועד סוכות לאחת מקהילות הרי הג'בל (האזור ההררי במערב לוב), יכול היה לצפות בגברים צעירים רצים לקול תשואות ושמחת הקהל. "מרוץ החתנים", המכונה גם "אלמירו", הוא אחד המנהגים הייחודיים לקהילה הלובית. החתנים הצעירים שנישאו במהלך השנה האחרונה נהגו לערוך מרוץ סמלי ברחובות היישוב.
המנהג מבוסס על דרשה לפסוק בתהילים: "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח" (תהילים יט, ו). הרעיון הוא שהחתן, בצאתו מהחופה, הופך לגיבור הרוחני של הקהילה, והמרוץ מבטא את שמחתו ואת תחילת דרכו החדשה. בסיום המרוץ, שהיה קצר יחסית, היו מלווים את החתנים לבתיהם בשירה ובשמחה, והחתן היה מגיש כיבוד לאורחיו. המנהג הדגיש את חשיבות בניית המשפחה החדשה ואת שמחת החג כאירוע קהילתי. חלק מיוצאי הקהילה בישראל שומרים על המנהג עד היום.
מנהג ייחודי נוסף לקהילת יהודי לוב הוא חג שמשקף את עוצמתן הרוחנית והחברתית של הנשים בקהילה. החג המכונה "ראש חודש לבנאת" או "עיד אל-בנאת" (חג הבנות) נחגג בראש חודש טבת (א' בטבת), החל בימי חג החנוכה, לרוב בנר השביעי או השמיני של החג.
"עיד אל-בנאת" היה חג נשי לחלוטין, שהתקיים בעיקר במרחב הביתי: נשים, נערות וקשישות היו מתאספות לחגיגה משותפת, שכללה לימוד, שירה וריקודים. הן נהגו לשלוח מנות ומתנות אישה לחברתה, ובקהילות מסוימות אף נהגו לבקש סליחה אישה מרעותה, כמעין יום כיפור נשי קטן. בטקסים אלו הייתה גם מתבצעת חניכה סמלית של נשים צעירות וכלות חדשות, והאימהות והסבתות היו מעבירות את סיפורי הגבורה והמסורת מדור לדור.
החג נחגג באופן מסורתי בקרב יהדות לוב, אך גם בקרב קהילות יהודיות בצפון אפריקה (תוניסיה, ג'רבה, אלג'יריה, מרוקו) ואף בסלוניקי, והוא מעלה על נס את העוצמה הנשית, הגבורה, החוכמה והאחווה של נשים בישראל לאורך הדורות. הוא נתפס כהמשך למסורת שלפיה ראש חודש הוא יום חג לנשים, כפי שמופיע כבר במקורות חז"ל.
במסורת הלובית והצפון-אפריקאית, "חג הבנות" קשור במיוחד לגבורתן של נשים שהצילו את עם ישראל: יהודית בת ברוך, הגיבורה המרכזית, שסיכנה את חייה על ידי כריתת ראשו של הולופרנס, שר הצבא האשורי, והצילה את אנשי יהודה. סיפורה מקשר את החג ישירות לימי החנוכה; אסתר המלכה – חלק מהמסורות קושרות את היום ליום שבו הובאה אסתר בפני המלך אחשוורוש והחלו המאורעות שהובילו להצלת היהודים; וגם בתו של מתתיהו: גיבורה נוספת שמוזכרת בקהילות מסוימות, אשר נחשבת לזו שעוררה את אחיה החשמונאים למרוד ביוונים.
סליחות בשבת: מסורת הפיוט ולחנים נדירים
כדי להבטיח שכללי ההלכה, הפיוטים והמנהגים הללו לא יתפוגגו עם השנים, טרחו חכמי לוב לתעד ולרכז אותם. המאמץ השיטתי הזה מצא את שיאו בספרו של רבנו פרג'ון חויט ב"ר מאיר, "שפתי רננות".
זהו קובץ הסליחות המרכזי והייחודי של יהדות לוב (ושל קהילת ג'רבה שבתוניסיה), שכולל פיוטים עתיקים מגדולי משוררי ספרד, ועד היום נאמרים על פיו הסליחות והפיוטים בבתי הכנסת של יוצאי לוב בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה בימים ב', ה' וגם בשבת – שבה קהילות אחרות לא אומרות סליחות.
עיקר חשיבותו של הספר היא בכך שהוא מקפל בתוכו את הלחנים והמנגינות הייחודיות של מסורת טריפולי, שהועברו מדור לדור, והוא נתפס כבסיס הזהות המוזיקלית-דתית של יוצאי הקהילה. מסורת הפיוט העשירה הזאת, המשלבת מלודיות עתיקות ומקצבים ייחודיים שהתפתחו במשך מאות שנים במרכז הים התיכון, נשמרת בישראל באופן יזום ופעיל. הלחנים נשמרים כיום בקנאות, ומרכזי המורשת דואגים לתעד את הלחנים על פי מסורת הקהילה.
ארגוני מורשת לוב לקחו על עצמם את המשימה לתעד את הרפרטואר הרחב של הפיוטים מפי זקני העדה. פרויקטים אלו כוללים הקלטות אותנטיות בבתי הכנסת ועיבודים מוזיקליים מודרניים, שמטרתם לקרב את הדור הצעיר אל הפיוטים המסורתיים של שבתות, חגים ואירועי מעגל החיים (כגון ברית מילה).
הלחנים והמסורות המוזיקליות של לוב ממשיכים לחיות דרך פייטנים ויוצרים בני העדה בישראל. יוצרים אלו, חלקם פועלים בבתי הכנסת וחלקם משתלבים בפסטיבלי פיוט ובמוזיקה ישראלית עדכנית, מוודאים שהגחלת הפיוטית לא תכבה. ההקפדה על האותנטיות בלחן ובמקצב, תוך הוספת עיבוד מודרני, מבטיחה את המשך נגיעת הפיוט הלובי בציבור הרחב גם כיום.
קהילת יהודי לוב היא מהקהילות היחידות שחוו גירוש, כליאה ותמותה שיטתית בשואה מחוץ לגבולות אירופה
ג'אדו: מחנה המוות בלב מדבר
מלחמת העולם השנייה, שעשתה שמות באירופה, הגיעה גם לחופי לוב. ב-1938, השלטון הפשיסטי האיטלקי החל ליישם חוקי גזע, שהגבילו את היהודים מלעסוק במקצועות ציבוריים ומלרכוש השכלה גבוהה. כשהגרמנים והאיטלקים שלטו בלוב, רבים מיהודי המדינה, במיוחד אלו שהחזיקו בנתינות זרה, נעצרו.
כ-26,000 יהודים לוביים גורשו למחנה הריכוז ג'אדו (Giado) שמדרום לטריפולי. המחנה התאפיין בתנאי מחיה קשים מנשוא: רעב, צפיפות, תנאי היגיינה ירודים ומחלות קשות. כ-560 איש מתו בג'אדו, מה שהפך אותו למחנה השמדה בפועל מבחינת שיעורי התמותה. מאות יהודים נוספים נשלחו למחנות עבודה בכפייה. יהודים רבים שהיו בעלי נתינות זרה, בריטית או צרפתית, נשלחו למחנות באירופה כברגן בלזן ואחרים. מעטים הגיעו גם לאושוויץ. מלבד מעטים שנספו, רובם המכריע זכו לשוב חזרה ללוב, כחלק ממהלך של החלפת שבויים.
גורלם של יהודי לוב היה ייחודי: הם היוו את אחת הקהילות היחידות שחוו גירוש, כליאה ותמותה שיטתית במסגרת השואה מחוץ לגבולות אירופה, וזאת עד לשחרור המחנות על ידי הצבא הבריטי ב-1943.
בפרעות נהרגו למעלה מעשרה יהודים, אך הקהילה החזירה הפעם מלחמה ובצד הערבי נהרגו למעלה ממאה פורעים
הנקמה של 1948: הקהילה שהגנה על עצמה
השחרור של 1943 לא הביא שלום. ההתעוררות הלאומית הערבית וההתחזקות הציונית בקהילה היהודית יצרו מתח שהתפוצץ באלימות קשה. בנובמבר 1945 חל אירוע שחרץ את גורל הקהילה. פרעות אנטי-יהודיות אכזריות פרצו בטריפולי והתפשטו במהירות לכפרים הקרובים. 132 יהודים נהרגו ומאות נפצעו, תשעה בתי כנסת נשרפו ואחרים חוללו, מאות בתים ועסקים נבזזו וחלקם הועלה באש. רבים נקברו בקברי אחים, מכיוון שאי אפשר היה לזהותם בעקבות השריפות.
פוגרום זה היווה זרז עבור היהודים שעוד קודם לכן ראו את עצמם כציונים ושאפו לעלות ארצה. יהודי הקהילה נערכו למצב החדש ובאמצעות כוח שנשלח מישראל התאמנו, השיגו כלי נשק ונערכו לפוגרום הבא.
ואכן, בעקבות מלחמת העצמאות פרצו ביוני 1948 מהומות נוספות, שבהן נהרגו למעלה מעשרה יהודים, אך הקהילה החזירה הפעם מלחמה שערה ובצד הערבי נהרגו למעלה ממאה פורעים. הפרעות הללו הביאו לגלי עלייה גדולים לישראל, כאשר הקהילה הבינה כי לא תוכל לשרוד עוד במולדתה העתיקה.
למעלה מ-3,500 יהודים מלוב – כעשרה אחוזים מכלל הקהילה – העפילו לישראל בדרכים בלתי לגאליות, כל עוד הבריטים לא אפשרו עלייה חוקית. כשנסללה הדרך לעלייה מסודרת, יצאו היהודים מלוב, אנשים, נשים וטף, במסע שאותו תיאר ברוך דובדבני, שליח הסוכנות היהודית שפיקד על מבצע העלייה, במילים הבאות: "דומני שלא אגזים אם אומר, כי כמעט לא הייתה עליית נשמה לשום עלייה כאשר הייתה לעליית יהודי לוב. כל כולה נדלקה והוצתה באש הגאולה ותפעם בה המשיחיות הישראלית בכל תפארתה והודה".
מלחמת ששת הימים ביוני 1967 שימשה עילה לגל האלימות האחרון וההרסני מכולם. פוגרום מסיבי שכלל הצתות, שוד והתקפות פרץ בטריפולי, והיהודים הנותרים חולצו ברובם בטיסות מיוחדות דרך איטליה. ב-1970, כאשר שליט לוב החדש מועמר קדאפי השתלט על המדינה, הוא החרים את רכוש היהודים הנותרים, מחק את בית העלמין היהודי הגדול בטריפולי שנשק לחוף הים, והקהילה, שהייתה גדולה ומפוארת, חדלה להתקיים בלוב. רוב רובם של יהודיה עלו לישראל.
כל הצילומים בכתבה באדיבות "מרכז אור שלום" – לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב. צביעה אומנותית רפאל בן זיקרי.