היא הייתה חממה לחדשנות, למדע, להשכלה ולמחשבה יהודית מודרנית. פרחו בה כתבי עת, בתי דפוס, ויכוחים על זהות ואמונה ואפילו סאטירה נשכנית. לבוב לא הייתה סתם עוד עיר יהודית במזרח אירופה, אלא מרכז יהודי סקרני, תוסס ועמוק – עד בוא הגרמנים שמחקו כמעט את הכול.
העיר לְבוֹב, או לְבִיב, במערב אוקראינה של היום, הייתה בעבר בירת גליציה המזרחית. היא נקראה על שם הנסיך לב, שליט הנסיכות הרוסית של דוכסות גליציה-ווהלין, שהפך את לבוב לעיר הבירה של ממלכתו במאה ה-13. באותה תקופה גם הגיעו לעיר ראשוני המתיישבים היהודיים הידועים לנו, יוצאי ביזנטיון וכוזריה, שרבים מהם עסקו במסחר. לצידם התיישבו בעיר גם קראים. בשנת 1349, לאחר כיבוש העיר על ידי מלך פולין קז'ימייז' השלישי והפיכתה לחלק מממלכת פולין, החלו להגר אליה גם יהודים מגרמניה וסביבותיה, והם שהעניקו לה צביון אשכנזי.
חומה אחת – שתי קהילות
תחילה התיישבו היהודים בתוך חומות העיר, וליהודים מערים אחרות אסור היה להצטרף אליהם. לכן, המהגרים החדשים התיישבו מחוץ לחומות לבוב. כך נוצרו שתי קהילות יהודיות נפרדות, אחת בתוך חומות העיר ואחת מחוצה לה. לכל אחת משתי הקהילות היה בית כנסת נפרד, אבל הן חלקו בית קברות, ששימש גם את הקהילה הקראית בעיר. בין המצבות העתיקות ביותר בבית הקברות מצויה אחת משנת 1378, של אישה בשם מרים מארישה בת ר' שמואל אשר, ששמה הסלאבי עשוי ללמד אותנו על הדומיננטיות של התרבות הסלאבית-מזרחית באותה תקופה.
בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט, שנת 1648) ספגו יהודי לבוב פגיעות קשות בנפש וברכוש. במיוחד נפגעו היהודים שהתגוררו מחוץ לחומות. רק בתחילת המאה ה-19 התמזגו שתי הקהילות היהודיות ההיסטוריות בעיר לקהילה אחת.
לבוב הייתה חברה מרכזית ב"וועד ארבע הארצות", שבמשך יותר מ-200 שנה, מאז 1520 עד 1764, היה המוסד המרכזי של יהדות פולין והאחראי על גביית מיסים ועל ייצוג הקהילה היהודית בפני מלכי פולין. העיר ייצגה בוועד את כל אזור גליציה, שכיום ממוקם בחלקים של פולין ואוקראינה.
רוזה, כלתו של הנדבן, מנעה מבית הכנסת להיהפך לכנסייה, ומאז הוא נקרא על שמה
רוזה המוזהבת
"שושנת הזהב" (ביידיש: די גולדענע רויז) נחשב לאחד מבתי הכנסת היפים באוקראינה. המבנה תוכנן על ידי האדריכל האיטלקי פאולו רומנו, ובשנת 1582 החלה בנייתו על ידי יצחק בן נחמן, מעשירי לבוב. יופיו משך את תשומת ליבם של הישועים בעיר, שטענו כי בית הכנסת שייך להם ושאפו להקים בו כנסייה. בין היהודים והישועים התעוררה מחלוקת עזה בשאלת הבעלות על הקרקע, אך בסופו של דבר הקהילה היהודית שילמה קנס ובית הכנסת נשאר בידיה.
יש אומרים כי מי שהשפיעה על ההגמון שישאיר את בית הכנסת בבעלות יהודית הייתה רוזה, כלתו של בן נחמן. לפי האגדה, היא אף מסרה את נפשה על קידוש השם ובכך מנעה מבית הכנסת להיהפך לכנסייה, ומאז בית הכנסת קרוי על שמה. לזכר המאורע חיבר ר' יצחק הלוי, אחיו של בעל ה"טורי זהב" (הרב דוד הלוי סגל, שהתגורר בלבוב), פיוט בשם "שיר גאולה", המתחיל במילות הפסוק "ארוממך ה' כי דיליתני ולא שימחת אויבי לי". יהודי לבוב נהגו לשיר אותו בשבת שלאחר פורים. בית הכנסת "שושנת הזהב" נותר לעמוד על תילו עד לשואה, אז נבזז ונשרף. היום ניצבת במקום אנדרטה.
יהודי לבוב היו ידועים בערי הסביבה כגאוותנים רודפי תענוגות ולכן זכו לכינוי הלעגני "לעמבערגער פיפקעס"
"קורקבני לבוב"
במאה ה-19 פרחה לבוב והפכה למרכז של השכלה יהודית וציונות ופעלו בה משכילים, מחנכים ואנשי ספר שהשפיעו על המחשבה היהודית באירופה כולה. משכילי לבוב עוררו את תלמידיהם ללמוד דקדוק עברי, מדע, היסטוריה ושפות לועזיות, והופצו בה כתבי עת רבים במגוון שפות, ובעיקר בעברית, יידיש ופולנית.
אחד המשכילים הללו היה הסופר והסאטיריקן יצחק ארטר, מחלוצי הספרות העברית, שגר במשך כמה שנים בלבוב והתפרנס כמורה פרטי של ילדי עשירים. דמות בולטת נוספת בעיר הוא שלמה יהודה רפפורט (שי"ר), רב ומשכיל, שהיה מאבות "חכמת ישראל" – תנועה אינטלקטואלית שהייתה הבסיס למחקר האקדמי של מדעי היהדות.
ואולם, עליית ההשכלה לוותה בסכסוך עם הזרמים החרדים והמסורתיים. רבים מהיהודים המסורתיים סירבו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר יסודיים בעלי נטייה משכילית (כמו אלה שייסד המחנך המשכיל הרץ הומברג, למשל), והעדיפו לא לשלוח את ילדיהם ללימודים כלל, מחשש שיֵצאו ל"תרבות רעה". חלק מהרבנים אף דרשו לנדות את המשכילים, ובקרב חוגים מסוימים הכינוי "משכיל" נתפס כשם נרדף למופקר.
כתוצאה מכך, ללבוב יצא שם רע בקרב יהודי העיירות בפריפריה, שרובם היו חסידים. היא נתפסה כעיר של הפקרות ותרבות רעה, והם נמנעו מלהגר אליה. לדעת כמה מהחוקרים, זאת אחת הסיבות לכך שההגירה היהודית אליה אומנם הייתה גדולה, אך פחותה מאשר ערים גדולות אחרות במזרח אירופה. יש המספרים כי יהודי לבוב היו ידועים בערי הסביבה כבעלי גאווה וכרודפי תענוגות, ולכן זכו לכינוי הלעגני "לעמבערגער פיפקעס" (קורקבני לבוב).
לפני המלחמה הקהילה היהודית הייתה שליש מתושבי העיר – למעלה ממאה אלף יהודים. רק 200 מהם שרדו
הקהילה היהודית נמחקת
ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בלבוב כ-110,000 יהודים, שהיו כשליש מתושבי העיר: אוכלוסיית העיר כולה מנתה בסביבות 340,000 איש. קהילת יהודי לבוב הייתה הגדולה ביותר בגליציה והשלישית בגודלה בפולין, אחרי ורשה ולודז'.
עם פרוץ המלחמה עברה העיר לשליטה סובייטית על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שחילק את פולין בין רוסיה וגרמניה. רק לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות, עם תחילת מבצע ברברוסה בשנת 1941, היא עברה לשלטון נאצי. גטו לבוב היה בין הגדולים ביותר ובשיאו חיו בו 120 אלף יהודים, אבל בעקבות סדרה של רציחות ומשלוחים למחנות ההשמדה חוסל הגטו בשנת 1943. כאשר נכנס הצבא האדום לעיר ביולי 1944 נמצאו בלבוב וסביבותיה כ-200 או 300 יהודים בלבד, ששרדו במקומות מסתור.
שישה מיליון קטגורים
בלבוב נולד גדעון האוזנר, שבשנת 1961 שימש התובע הראשי במשפט אייכמן. הוא אומנם עלה ארצה יותר מעשור לפני המלחמה, כך שלא חווה את השואה על בשרו, אך את חינוכו הציוני אפשר לזקוף לחוש הנבואי של אביו שדבר מה נורא עומד לקרות ליהודי מזרח אירופה. מה שהפך אותו לציוני נלהב והביא אותו בסופו של דבר לעלות עם משפחתו לישראל.
בתחילת המשפט נשא האוזנר את נאום הקטגוריה, ואחרי הפתיחה הבלתי נשכחת: "אין אני עומד יחידי; עימדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים". הוא מתייחס גם לעיר הולדתו, לבוב, כמרכז של תורת ההשכלה ושל רבנים גדולים שהיה ונעלם:
"… נעלמו ואינם מרכזי ישראל המפוארים בפולין ובראשם קהילה ורשה המעטירה… שקעה וחרבה יהדות לבוב, מרכז מפואר של תורת ההשכלה, מוקד חינוך יהודי ואהבת ישראל, עריסתם של מנהיגים ומורי דרך לעם, עירם של בעל 'טורי הזהב' ושל שי"ר. אפילו בית העלמין העתיק שלה, שהיה כשלעצמו רישום של היסטוריה יהודית – חוּלל, פורק ואיננו".
בתום המלחמה נשארה העיר בתחומי ברית המועצות וסופחה לאוקראינה. היהודים שהתגוררו בה היו בעיקר כאלה שהיגרו אליה מחלקים אחרים של ברית המועצות, ולא שרידי הקהילה מלפני המלחמה. עם התפרקות ברית המועצות נשארה לבוב באוקראינה. יהודי לבוב כיום סובלים במיוחד ממלחמת רוסיה-אוקראינה. בישראל – העיר ראשון לציון כרתה ברית ערים תאומות עם לבוב.